רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם
Rambam Health Care Campus Main Building.JPG

הבניין הראשי של בית החולים
גאוגרפיה
מיקום חיפה
מאפייני הארגון
סוג בית חולים כללי, בית החולים לילדים 'מאייר'
בית חולים אוניברסיטאי הטכניון
בעלים מדינת ישראל
שם המנכ"ל פרופ' רפי ביאר
היסטוריה
נוסד 1938
שירותים
מספר מחלקות 36 מחלקות אשפוז
מיטות 898
רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם
הלוגו של רמב"ם
דיוקן הרמב"ם בכניסה לבניין הראשי של בית החולים

רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, הידוע גם בשם "המרכז הרפואי רמב"ם" ובקצרה "רמב"ם", הוא בית החולים הגדול ביותר בצפונה של ישראל ובית החולים השלישוני[1] היחיד באזור. זהו בית חולים אוניברסיטאי, המקיים קשרים הדוקים עם הפקולטה לרפואה של הטכניון (השוכנת בצמוד אליו), ומשמש מתקן ההוראה הקלינית העיקרי של הפקולטה.

המרכז הרפואי שוכן בשכונת בת גלים שבחיפה, לחוף מפרץ חיפה. במתחם בית החולים נמצא גם בית החולים מאייר לילדים – בית החולים לילדים היחיד בצפון הארץ בו כלולים כל תחומי רפואת הילדים.

בית החולים קרוי על שמו של הרמב"ם - רבי משה בן מימון - מגדולי הוגי הדעות היהודים ורופא במקצועו, בן המאה ה-12.

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של בית החולים רמב"ם בימי המנדט הבריטי, כאשר חיל המשלוח המצרי בפיקודו גנרל אדמונד אלנבי הגיעו לחיפה בשנת 1918. אלה הקימו מחנה צבאי גדול בחצר הטכניון ובחצר בית הספר הריאלי העברי, ובמחנה נכלל גם בית חולים צבאי לטיפול בחיילי הוד מלכותו. עם התארגנות השלטון הבריטי בארץ ישראל החלה לבוא לידי ביטוי גם אחריותו למערכת הבריאות. המבנה הראשון בחיפה ששימש כבית חולים אזרחי (זמני) תחת השלטון הבריטי היה בבית החולים הגרמני שבמושבה הגרמנית (רחוב מאיר של היום). לאחר תקופה קצרה עבר בית החולים למבנים בשדרות הציונות של היום, בבניין שמול רחוב הגפן. בבית חולים זה הייתה מחלקה מיוחדת למחלות מדבקות, שנפוצו מאוד באותה תקופה. בבית החולים היה גם בית ספר לאחיות, ובו 3 תלמידות במחזור הראשון – שתי יהודיות וערבייה אחת. עם הסגל הרפואי נמנו בעיקר רופאים ערבים ובריטים, אך היו גם שלושה יהודים: ד"ר יצחק ויצמן, ד"ר רודולף רייטלר וד"ר אלכסנדר מלחי.

בית החולים הממשלתי החדש בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19341935, עמדו שלטונות המנדט בפני החלטה חשובה. מצד אחד היטלר עלה לשלטון לשלטון בגרמניה והתעוררו חששות מפני מלחמה מתקרבת. מצד שני, האוכלוסייה של חיפה גדלה מאוד. לאור זאת, החליטה ממשלת המנדט להקים בחיפה בית חולים גדול וחדיש שיענה על צורכי האוכלוסייה האזרחית (בעיקר האוכלוסייה הערבית והאזרחים הבריטים), וכן יותאם לקליטת פצועים מאגן הים התיכון בעת הצורך. בנוסף לאוכלוסייה גדולה, שכללה גם בריטים רבים - אנשי צבא, פקידים ובני משפחותיהם, היו לחיפה מספר יתרונות משמעותיים. כבר באותה העת פעלה בה נמל חיפה, בתי הזיקוק, צומת הרכבות על הדרך שבין אלכסנדריה ודמשק ומחנות צבא רבים שהיו סביבתה.

הוחלט כי בית החולים יוקם בקרבת הנמל ובקרבת מסילת הברזל, כדי שפצועים יוכלו להיות מופנים אליו דרך הים וברכבת. בדרומו של נמל חיפה החדש, בבת גלים, עמדו באותה עת שני מבנים המצויים בו גם היום: הראשון, מנזר הכרמליתים (המכונה "בניין האבן" כיום), בו שהו נזירות מהמסדר הכרמליתי, והשני מבנה עבור מסדר האחיות סנט ג'וזף (בצרפתית: Institut des sœurs de Saint-Joseph) ששימש כפנימייה לבנות. מנזר הכרמליתים עמד לפני פינויו, עם מעבר הנזירות למקום הקבע שלהן בכרמל הצרפתי. בחפשם אחר אזור מתאים לבניית בית החולים, העלו שירותי הבריאות של המנדט את הרעיון לרכוש את מנזר הכרמליתים, לשפצו ולהפעילו כבית חולים. התכנית נזנחה עם התגברות סכנת המלחמה הוחלט לבסוף על בנייתו של בית חולים חדש ומודרני בשטח הצמוד למנזר, בינו לבין נמל חיפה.

למכרז על תכנון בית החולים ניגשו מספר אדריכלים ובהם אריך מנדלסון, יהודי מברלין, שתכנן בארץ ישראל מספר מבנים מפוארים, ובהם בית החולים הדסה הר הצופים. תכנון בית החולים נמסר לידי מנדלסון על פי החלטתו של הנציב העליון, ארתור ווקופ, כדי לאפשר לתושבי ארץ ישראל בעלי כישורים מתאימים להטביע את חותמם על הארכיטקטורה בארץ, בניגוד לעמדתו של הקולונל הרון, ראש שירותי הבריאות בארץ ישראל, שרצה למסור את התכנון לידי אדריכל אנגלי, כפי שנעשה קודם לכן לקראת בינוי נמל חיפה.

הבנייה נמסרה לידי חברת "סולל בונה", שנדרשה שמחצית הפועלים יהיו יהודים ומחציתם ערבים‏[2]. למרות התנאי, מחתה אגודת הפועלים הערבית על מסירת הבנייה לידי "סולל בונה" ובקשה שעבודות הבנייה יבוצעו ישירות על ידי הממשלה‏[3]. בית החולים כלל שני מבנים, האחד בן חמש קומות ובו 220 מיטות וכן מגורי אחיות, והאחר בן שלוש קומות לחדרי הניתוח, מרפאות יום ומעבדה. בכל שטחו המערבי של הבניין ניטע גן רחב ידיים ובו שבילים לטיולי החולים ומשפחותיהם בשעות אחר הצהריים, כמיטב המסורת הבריטית. לצדו של הגן הוקמה שורת ביתנים חד-קומתיים – הראשון שבהם עבור אזרחים בריטים, שעל פי המסורת הקולוניאלית לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם המקומיים. ביתנים אחרים נועדו לאשפוז אסירים ולמשכן שומריהם.

בבניין בית החולים התגשמו רעיונותיו של מנדלסון לאחד בין הנוף, האקלים והתרבות המקומיים. קצב הבנייה היה מהיר: אבן הפינה הונחה ב-1935, הבנייה החלה ביוני 1937[4] וכבר ב-22 בדצמבר 1938 נערך טקס חנוכת הבית[5], טקס שהיה חגיגי במיוחד, וזכה לכותרות בעיתוני הארץ. הטקס נערך בהשתתפותו של הנציב העליון הרולד מקמייקל, שכינה את בית החולים: "המוסד הרפואי היפה ביותר במזרח התיכון". בטקס השתתפו גם הקולונל הרון, מנהל שרותי הבריאות הממשלתיים, הקולונל קית' רוטש, מושל ירושלים, ראש עיריית חיפה, חסן שוכרי, וסגנו היהודי שבתי לוי, מנהלי בתי החולים בארץ, נציגי מוסדות רפואיים אחרים ונכבדים רבים. הקולונל הרון דיווח כי עלות הבנייה הסתכמה ב-150 אלף לירות ארץ ישראליות (לא"י)‏[6] וכי תקציב התפעול של בית החולים יהיה 20 אלף לא"י בשנה.

הסגל הרפואי בשנים 1938–1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר ג'ון הרברט תומפסון, מנהלו הראשון של ביה"ח הממשלתי, בעת ביקורו ברמב"ם ב-1982
ד"ר אמיל משה קליינהאוז, מנהלו הראשון של הרנטגן בביה"ח הממשלתי 1938 ואחר כך מנהל מכון הרנטגן ברמב"ם.

יהודי חיפה וסביבותיה השתמשו בעיקר בשירותי בית החולים "הדסה", אשר בשנת 1942 עבר לבניין חדש (ונקרא מאז בית החולים רוטשילד), וכן בבתי החולים ליולדות "אמהות"‏[7], "בתר"‏[8], "מולדה"‏[9] ו"עזרה". על כן היהודים כמעט לא נהנו משירותי בית החולים החדש. רק 20-30% מהמאושפזים בבית החולים החדש היו יהודים, בעוד מרבית המאושפזים היו מקרב האזרחים הבריטים הרבים באזור ומהאוכלוסייה הערבית, ומטבע הדברים גם בסגל הרפואי לא היו יהודים רבים.

בבית החולים היו אז שלוש חטיבות:

  • החטיבה הפנימית, שנוהלה על ידי ד"ר פריד איסקנדר חדד (לקראת סוף המנדט עזב לביירות והתמנה לפרופ' באוניברסיטה האמריקנית בביירות). אתו עבדו גם ד"ר שמעון בטש (לימים מנכ"ל משרד הבריאות) ד"ר אהרון ולירו (לימים מנהל מחלקה פנימית ברמב"ם וממקימי הפקולטה לרפואה של הטכניון). ד"ר קורט מרברג (עבר לבסוף לבית החולים תל-השומר) וד"ר שייבן (שהיגר לאוסטרליה לאחר קום המדינה). מרבית החולים באותם הימים סבלו ממחלות מדבקות, וד"ר רודולף רייטלר היה אחראי להם במקביל לניהול המעבדה הבקטריולוגית.
  • החטיבה הכירורגית, שבראשה עמד ד"ר ג'ון הרברט תומפסון, שהיה גם מנהל בית החולים. בחטיבה זו בלטו ד"ר נאיף אמין חמזי, מנתח וגינקולוג דרוזי-לבנוני שנשאר בארץ עד לאחר קום המדינה; כאשר הפך בית החולים לבית חולים יהודי, הוא נטל אמבולנס, מילא אותו בציוד רפואי, ברח איתו ללבנון ולא מילא את הבטחתו להחזירו. כירורגים נוספים היו ד"ר נימר טוקאן וד"ר אחמד ישרוטי (בן עכו, שעבר להתגורר באירלנד), שהתמחה בניתוחי חזה.
  • החטיבה הבריטית, עמדה לרשות אזרחי בריטניה, ונוהלה על ידי ד"ר תומפסון. אשתו, ברברה תומפסון, הייתה האחות האחראית.

בבית החולים היה גם אגף לאסירים, שנוהל על ידי ד"ר חאמזי. את מכון הרנטגן ניהל ד"ר אמיל משה קליינהאוז, ואת בית המרקחת בולוס ואטללה, ומעט מאוחר יותר אקסל פרויליך, שהיה למנהלו הראשון של בית המרקחת ברמב"ם.

בנוסף לאלה, עם התגברות העלייה של יהודי גרמניה, עבדו בבית החולים גם במשרות חלקיות ועל פי קריאה: ד"ר הנס קולר האורולוג, ד"ר ארנסט פרגר הנוירולוג, ד"ר מוריס סכיון הגינקולוג וד"ר אליעזר ואש האורתופד. האווירה בבית החולים הייתה טובה אפילו בימי המאורעות שקדמו למלחמת השחרור, וזאת הודות להנהגתו של המנהל ד"ר תומפסון, והיחסים בין הסגל הערבי לסגל היהודי היו הוגנים. לימים, ב-1982, כאשר היה ד"ר תומפסון בן 82, הוא ביקר יחד עם רעייתו ברברה בת ה-79 ובנם מייקל יליד חיפה בבית החולים, ונפגש בהתרגשות רבה עם כמה מוותיקי המוסד. עם פתיחתו של בית החולים החדש, אם כן, היה הרכבו האנושי מגוון: הסגל מנה אנגלים, ארמנים, דרוזים, יהודים, מוסלמים ונוצרים. היחסים היו הוגנים בדרך כלל, אך הימים היו בשולי המאורעות, בעת מלחמת העולם השנייה ובימי המאבק של היישוב היהודי במדיניות "הספר הלבן" של ממשלת בריטניה ובימי המאבק להקמת מדינה יהודית; אלה נתנו אותותיהם גם בפעילות היומיומית בבית החולים.

באוגוסט 1947 פתחו האחיות היהודיות והערביות של בית החולים בשביתת רעב בדרישה לשיפור מנות המזון המוגשות להן ולחולים. לאחר יום של שביתה הובטח להן שהמזון ישופר והשביתה הסתיימה‏[10].

מחלות מדבקות ומגפתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' אהרון ולירו - מראשוני הרופאים היהודיים בביה"ח הממשלתי, מנהל המחלקה הפנימית ברמב"ם וממייסדי הפקולטה לרפואה

בראשית שנות ה-40 הוחל בייצור פניצילין, אך בתקופה זו היה קשה למדי להשיגו. תקופה זו הצטיינה בהתפרצויות של מחלות מדבקות ומגיפות שונות, בעיקר עקב זיהומי מעיים בשל תנאי היגיינה לקויים במסעדות שבעיר ובשל אי-הקפדה על כללי היגיינה נאותים בטיפול בירקות, פירות ומוצרי מזון אחרים. על מנת להכיל את המחלות המדבקות נקבע בחוק המנדטורי כי אנשים שלקו במחלה מדבקת חייבים להתאשפז אך ורק בבתי חולים ממשלתיים. החולים הללו אושפזו בשלושת הביתנים שהוקמו לצדו של בית החולים ואליהם נוסף ביתן רביעי בעת מלחמת העולם השנייה. 60 מתוך כ-250 המיטות בבית החולים היו בביתנים לחולי מחלות מדבקות, שבהם היו תנאי בידוד על פי כל כללי ההיגיינה. חשיבותו העיקרית של בית החולים לאוכלוסייה היהודית הייתה במיטות אלו, ורוב היהודים שאושפזו בבית החולים הממשלתי היו חולים במחלות מדבקות. פרופ' אהרון ולירו, אחד הרופאים היהודים הבודדים בבית החולים, סיפר כי מדי פעם הוצפו הביתנים הללו ביהודים שחלו בהתפרצויות של טיפוס המעיים וטיפוס הבהרות. היו רבים נוספים שסבלו מדיזנטריה, מורסות בכבד לאחר הדבקה באמבות, תינוקות שחלו בדיפטריה ונזקקו לטרכאוסטומיה (פיום הקנה), ואפילו מקרי דבר אחדים: בבית החולים אושפז סבל סודני שעבד בנמל חיפה; התופעות שליוו את מחלתו לא היו מוכרות לפרופ' ולירו, והוא פנה אל ד"ר רייטלר מנהל המעבדה הבקטריולוגית, וזה הצליח לזהות במעבדה את חיידק הדבר הבובוני. בעקבות זיהוי החיידק טופל החולה ועוד 16 עובדים מנמל חיפה בסטרפטומיצין, וההתפרצות דוכאה עם מקרה מוות אחד בלבד. המקרה פורסם בעיתון הרפואי הבריטי "British Medical Journal"‏‏[11] והיה למאמר הרפואי הראשון שיצא מבית החולים הממשלתי אשר פורסם בעיתונות הבינלאומית. התפרצות אחרת נודעה בקיץ 1946-7, כאשר לבית החולים הגיעו עשרות חולים מאזור הקריות שלקו בטיפוס הבהרות‏[12].

שנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתו של בית החולים נכללים בסגל הרפואי והסיעודי יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. עם זאת, הימים בהם נאבק היישוב היהודי במדיניות הספר הלבן, למען פתיחת שערי הארץ לעולים ולמען הקמת המדינה נתנו אותותיהם גם בביה"ח הממשלתי. מצד שני על אף מיעוט המאושפזים היהודים ומיעוט הרופאים היהודיים התנהל מאבק היישוב גם בביה"ח על ידי עובדיו היהודיים ובפיקוד "ההגנה".

אסון האונייה פאטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פאטריה

בנובמבר 1940 עגנה בנמל חיפה אוניית הנוסעים "פאטריה" ועליה כ-2,000 מעפילים. אלו נמלטו מהתופת הנאצית באירופה, נעצרו על ידי הבריטים והועלו אליה במטרה לגרשם מהארץ למאוריציוס. הנהגת היישוב וארגון "ההגנה" החליטו למנוע את הגירוש באמצעות חבלה בספינה, כך שהפלגתה לכל הפחות תעוכב. התוכנית השתבשה כאשר בעקבות פיצוץ שהייתה אחראית לו "ההגנה", האונייה נטתה על צדה והחלה לטבוע. באסון שנוצר נספו כ-260 איש, מתוכם כ-200 מעפילים וכ-50 חיילים ושוטרים בריטים. לנוכח המצב נערך בית החולים הממשלתי באופן מיוחד וקלט אליו את מאות הפצועים מהאירוע. חלק מהם הועברו ישירות לשלושת חדרי הניתוח שפעלו ללא הרף במשך 24 שעות. הבריטים העבירו למחנה המעצר בעתלית את אלו מבין המעפילים שהיו פצועים קל. הפצועים טופלו בשלוחה שהקים בית החולים הממשלתי באחד הבניינים שבמחנה. בכל אותה העת, הסגל הרפואי והסגל הסיעודי של בית החולים עבדו ללא ליאות ובמסירות, ללא קשר לשיוכם הלאומי.

פיצוץ השוק הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסון בעקבות טביעת "פאטריה" לא היה הניסיון הראשון של ביה"ח בקליטת נפגעים רבים: במסגרת פעולות התגמול של האצ"ל לאחר מעשי איבה כלפי התושבים היהודיים אירע פיצוץ גדול בשוק הערבי בחיפה בו נהרגו עשרות ומאות נפצעו. הפצועים הועברו במהרה לביה"ח הממשלתי ומאז גברה האווירה העוינת בין שני העמים וזו אף חלחלה לבין כותלי בית החולים. הערבים הוציאו גזר דין מוות נגד האחות האחראית בחדרי הניתוח, רחל רש, שלטענתם חייכה למראה הפצועים הערבים. מי ששמר עליה וגונן עליה היו חברותיה האחיות הערביות שגרו עימה בעת לימודיהן.

אחד מארבעת הביתנים שלצד ביה"ח הוקדש לאשפוזם של אסירים מכלא עכו, ערבים ויהודים. לרופאים היהודים המועטים נאסרה הגישה לביתן זה, בו אושפזו גם אסירי מחתרת. לא אחת אירע שבאותו חדר אשפוז שהו יהודי וערבי, חברי ארגונים עוינים, ושכנות זו העלתה את המתח בקרבם.

ד"ר אלפרד יונגמן, רדיולוג בביה"ח החל משנת 1941 ומפקד וממונה על פעילות ארגון ה"הגנה" בבית החולים הממשלתי

בביה"ח נוהלה פעילות סדירה של ארגון ה"הגנה" באופן ממודר, עליה היה מופקד ד"ר אלפרד יונגמן ואיש מחבריו לא ידע על כך. ד"ר יונגמן הגיע למחלקת הרנטגן בשנת 1941. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה גייס הצבא הבריטי בארץ כ-200 רופאים יהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה וכך נפתרה למעשה סוגית אבטלתם. חלקם נקלטו גם בביה"ח הממשלתי כמו ד"ר מרדכי יהל (נוירולוג), ד"ר מקס אלטמן (א.א.ג.) ד"ר אהרון ולירו (פנימית) ד"ר אלפרד יונגמן (רנטגן) וד"ר רפאל גז'בין. אחד מתפקידיו של ד"ר יונגמן היה לתת כיסוי רפואי הולם לאנשי ה"הגנה" כדי להצילם ממאסר. אחד מהם היה אברהם שריין אשר נידון למוות בשל מעורבותו בפיצוץ. ד"ר יונגמן בסיועו של הרנטגנאי הראשי ולטר פייזר "ארגנו" צילומים ומסמכים כי שריין סובל משחפת כלייתית וד"ר חאמזי חתם על התעודה המאשרת את הממצא וכך ניצלו חייו של שריין. קרבתו של ביה"ח לחוף הכתיבה ליונגמן תפקיד נוסף - היה עליו לקלוט מעפילים שבאישון לילה קפצו מספינתם שנתקעה בשרטון בחוף בת גלים. האחיות היהודיות היו יוצאות לקראת המעפילים, מלבישות אותם בבגדי חולים ומשכיבות אותם במיטות. ד"ר יונגמן היה פונה לד"ר ולירו ומבקש ממנו להשהותם במחלקתו. בהמשך דאג ד"ר יונגמן לפיזורם של חלק מהמאושפזים ליעדם על פי הוראות ה"הגנה".

לאחר קבלת החלטת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 גברו התקריות בין היהודים והערבים ומספר הנפגעים והפצועים עלה ועימו העומס על בתי החולים. קרבות מלחמת השחרור החלו אך הבריטים היו עדיין בארץ ובתי החולים הממשלתיים שירתו בעיקר את האוכלוסייה הערבית. בחיפה הותקפו הנוסעים שעברו בואדי רושמיה, שחיבר בין העיר לבין המפרץ והקריות. בעיר התחתית שרר חוסר ביטחון שמנע מנפגעים יהודים להגיע לבית החולים הממשלתי. בית החולים עצמו התרוקן ממרבית עובדיו בתחילת 1948 וגם קהל יהודי לא הגיע לקבל שירות‏[13][14].

שלהי תקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההכנות ליציאתם מארץ ישראל החליטו שלטונות המנדט הבריטי להעביר את בית החולים לרשות עיריית חיפה שבראשה עמד ראש עיר ערבי, חסן שוכרי, וסגנו היה יהודי, שבתי לוי, ולאור העובדה שבית החולים שירת בעיקר את האוכלוסייה הערבית בעיר. בחודש מרץ 1948 דווח בישיבת ועדת העירייה על ידי שבתי לוי כי במשא ומתן בינו לבין מושל המחוז והרופא הראשי סוכם כי בית החולים יימסר לעירייה, על ציודו והתרופות שבו, על מנת שזו תנהל את בית החולים. לאחר הפסד הערבים בקרב על חיפה והחלטתם להתפנות מהעיר במקום להיכנע, נותר בית החולים נטוש וריק. ד"ר חאמזי, שהיה סגן מנהל בית החולים, קיבל את רשותו של ד"ר ניסנבאום, הנציג הרפואי של העירייה, ליטול אמבולנס עד הגבול הלבנוני לאחר שהבטיח בהן צדקו להחזירו לביה"ח. התברר כי אותו אמבולנס היה מלא בציוד רפואי ותרופות ומעולם לא הוחזר. הנזק הכספי היה ניכר ובבית החולים חסרו תרופות, חמרי חבישה, ציוד ומכשירי ניתוח ומכשיר הרנטגן היה מיושן ולא אפשר ביצוע בדיקות שונות. 10 ימים לאחר צאתם של הבריטים נכנסו לבית החולים צוותי בית החולים רוטשילד של עיריית חיפה, ולאחר עוד כשבועיים ב-15 במאי[15], נמסר בית החולים באופן רשמי לידי גזבר עיריית חיפה, גבריאל בודוך, ששימש כמנהל בית החולים למשך יום אחד.

ד"ר רפאל גז'בין, מנהלו הראשון של בי"ח רמב"ם (1948-1963), לימים מנכ"ל משרד הבריאות
ד"ר שמעון ברנדשטטר, מנהל המחלקה הפנימית

בית החולים הופעל על ידי עיריית חיפה בעיצומה של מלחמת העצמאות וקלט את פצועי ההגנה וצה"ל מחזית הצפון, במיוחד את הפצועים קשה שבית חולים 10 הצבאי, ששכן אותה עת בבית החולים האיטלקי, לא היה מסוגל לטפל בהם. במקביל נקלטו בבית החולים גם אזרחים, לאור הגידול באוכלוסיית האזרחים עם בוא העולים החדשים שהשתחררו ממחנות המעצר בקפריסין.

כבר באמצע ההפוגה הראשונה, ביוני 1948, שיגרו בכירי הרופאים בחיפה, בעיקר מבית החולים רוטשילד אך גם מבית החולים כרמל ומקופת חולים, מכתב לשר העלייה והבריאות בו הם קוראים להפוך את בית החולים העירוני החדש (לשעבר בית החולים הממשלתי) לבית חולים מרכזי לכל הצפון שיהיו בו כל המחלקות הקליניות וכל המעבדות והמכונים לעבודה רפואית משוכללת.

העירייה קבלה על עצמה להפעיל את בית החולים עד 1 באוגוסט 1948, כאשר הממשלה קיבלה על עצמה לממן חצי מהעלויות‏[16]. מנהל בית החולים, ד"ר ברנרד נוימן, וראש עיריית חיפה, שבתי לוי, פנו לשר העלייה והבריאות בבקשה למימון פעילות בית החולים. לאור זאת הוסכם באוגוסט 1948 על העברת בית החולים לידי ממשלת ישראל[17]. העברת האחריות לידי הממשלה נבעה מצרכי המלחמה, כך הסבירו לנציגי העירייה, ובדעת הממשלה להקצות 200 מיטות נוספות לצבא לשם טיפול בפצועי עיניים, פציעות אורתופדיות ונפגעי כוויות ועוד 100 מיטות למחלות מדבקות ועוד מיטות פנימיות ואחרות לרווחת תושבי חיפה. לנציגי העירייה היה ברור שעם שוך הקרבות וסיום המלחמה יחזור בית החולים לרשות העירייה, אך משה שפירא, שר הבריאות, טען שממשלת ישראל מעולם לא התחייבה להחזיר את בית החולים לעירייה וכי בית החולים היה מאז ומתמיד רכוש ממשלתי מאז היווסדו בימי המנדט הבריטי. לגבי העברת בית החולים בידי שלטונות המנדט הבריטי לידי עיריית חיפה, טען שפירא שההעברה בטלה, משום שנעשתה לעירייה של חסן שוכרי, שלא הכירה במדינת ישראל.

ביה"ח עבר לידי הממשלה ב-1 באוגוסט 1948 ובאופן רשמי ב-1 בינואר 1949. באותם ימים שקד ד"ר חיים שיבר על הקמתו וארגונו של חיל הרפואה. קצב התארגנותו של בית החולים לא היה לרוחו ואז גויס ד"ר רפאל גז'בין, שהיה סגן מנהל ביה"ח "הדסה" בתל אביב, לנהל את בית החולים עם מעברו לידי ממשלת ישראל. ד"ר גז'בין היה עתיר ניסיון. הוא סיים שירותו בצבא הבריטי בדרגת אלוף משנה, ניהל את בית החולים הצבאי בקנטרה והיה אחראי למערך אשפוז הפצועים בעת הפגזות במלחמת השחרור.

תקופת דור המייסים לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית הפעלתו על ידי עיריית חיפה היו בבית החולים 300 מיטות, כלומר מעבר לקיבולת שלו, ובשנים 1949-50 הפכו התנאים לקשים ביותר ומספר המיטות עלה ל-400. בית החולים תפקד ברמה ירודה לעומת המצב בימי המנדט הבריטי. מעבר לצפיפות הרבה, התקציב היה נמוך יותר ולא נתן מענה לכל הצרכים הגדלים, היה מחסור חמור בציוד רפואי ובכוח אדם מנוסה, ונעדרה מסורת של תחזוקה וניקיון שאפיינו המשטר הבריטי. בית הספר לאחיות, שמחזורו השני נפתח ב-1949, סייע להתגבר על המחסור באחיות ובתפעולו השגרתי של בית החולים. בית הספר נוהל בקפדנות על ידי עלזה ילין, על פי מיטב המסורת הבריטית הקפדנית. התלמידות ניקו את החדרים על ציודם, רחצו את החולים, סידרו את המיטות, שטפו כלים וסירים, עיקרו מזרקים, טיפלו בחולים, הוזעקו בלילות למלא מקום אחיות חסרות ובלעדיהן לא ניתן היה לקיים את המוסד. הן נהנו מלימודים, מגורים וכלכלה חינם ועל כן לא קיבלו תמורה עבור עבודתן מעבר ללירה אחת לחודש דמי קיום (לשם השוואה, שכרה של פועלת ניקיון היה 34 ל"י לחודש).

על אף התנאים הקשים האווירה באותם הימים הייתה משפחתית באופן יוצא דופן. מרבית הרופאים גרו בצריפים בשטח בית החולים - כל רופא קיבל חדר בצריף גם אם היה אב לילד אחד. השירותים והמקלחות היו משותפים. הרופאים לא פשטו מעולם את חלוקיהם ונדרשו לעבוד הרבה מעבר לשעות העבודה הרגילות. כל משפחות הרופאים חגגו את החגים בצוותא והאווירה הייתה חמה ומשפחתית. בכל שבוע התקיים בגן היפהפה של בית החולים קונצרט ובו הושמעה מוזיקה קלאסית מעל גבי תקליטים באזני הרופאים, האחיות והתלמידות. בתקופה זו החלו להגיע ראשוני הסטאז'רים שסיימו לימודיהם באוניברסיטה העברית בירושלים, ובואם הביא גם לשינוי כלפי השפה העברית בבית החולים. בגיליונות החולים מאותן שנים ניתן לצפות בסיכומי הרופאים בבליל שפות - רוסית, גרמנית, פולנית, אנגלית ועברית. ד"ר גז'בין הנהיג את חובת הרישום בשפה העברית ובבית החולים התקיימו שיעורים בעברית לכל הרופאים יוצאי הגלויות השונות.

בית החולים הממשלתי הופך לבית החולים רמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1952 החליט שר הבריאות ד"ר יוסף בורג, באישור דוד בן-גוריון, שבתי החולים הממשלתיים יקראו על שם גדולי הרפואה בתולדות עם ישראל. בית החולים בצריפין, כונה אסף הרופא, ביה"ח הכללי בגבעת עלייה ביפו קיבל את השם בית החולים דונולו הרופא ע"ש שבתי דונולו, ביה"ח דג'אני ביפו נקרא צהלון על שם יעקב צהלון ובית החולים בחיפה יועד להקרא על שם הרמב"ם. בתחילה הציע בורג לקרוא לביה"ח "מיימונידס", כשמם של מספר בתי חולים בעולם המערבי הנקראים על שמו של הרמב"ם. אולם ד"ר גז'בין סיפר על כך לד"ר פאר, כירורג בבית החולים וזה עמד על כך שהשם יהיה עברי והאיץ בגז'בין למהר ולהשיג את אישורו של שר הבריאות לשם רמב"ם, שכן עוד ב-1934, כאשר חגגו בתל אביב את יובל הרמב"ם, הציע א.ז. בן-ישי לקרוא לביה"ח ההולך ומוקם בתל אביב (לימים בית החולים איכילוב) על שמו של הרמב"ם ומועצת עיריית תל אביב קיבלה את הצעתו‏[18]. בן-ישי ביקש על כן לשמור את השם עבור בית החולים התל אביבי, אך בורג לא ויתר, אימץ את התיקון של פאר וביה"ח בחיפה זכה להיקרא על שמו של הרמב"ם.

התקדמות, התרחבות וצמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנים הראשונות לקום המדינה נאלץ רמב"ם להתמודד עם מוכנותו לאירועים רבי נפגעים וכבר אז החל להתגבש מעמדו המיוחד במערך הצבאי בפיקוד הצפון. אמנם מלחמת סיני התרחשה בסיני, ופצועיה לא טופלו בבית החולים, אך בית החולים התמודד עם היערכות לקליטת נפגעים רבים. המשחתת המצרית "איברהים אל-אוול" הפגיזה את מפרץ חיפה ורמב"ם התנסה לראשונה בהיערכות מסוג זה: כל החולים פונו למשך 48 שעות אך בדיעבד לא היה בכך צורך - לא היו נפגעים. ואז, עם תום ימי החירום כאשר כל מיטות ביה"ח היו ריקות נוצלה ההזדמנות לערוך רה-ארגון במחלקות ביה"ח וייעודן. ביה"ח עדיין מוקם בבנייניו המקוריים מימי המנדט הבריטי והמוצא היחיד להרחבתו היה צמצום מספר המיטות בתחום אחד ופיתוח תחומים חדשים. התקופה הייתה תום מגפת שיתוק הילדים ותחילת מתן החיסון נגד נגיף הפוליו ועל כן נסגרו כ-40 מיטות במחלקת הילדים ובמקומן נפתחו מחלקות לאורתופדיה-טראומטולוגיה, כירורגית פלסטית וכירורגית ילדים.

ד"ר יוסף בר-חי, מנהל מחלקת ילדים, בשיחה עם מטופליו

המדיניות הייתה ברורה - לפתח ולקדם מחלקות בסיסיות לכל דורש באזור ועם זאת לפתוח ולהקים שירותים לכל אזור הצפון כיאה לבית החולים המרכזי לצפון הארץ. באותן שנים, על אף הצפיפות נפתחו המחלקות לאורולוגיה בניהולו של ד"ר דן לוין, אורתופדיה בניהולו של ד"ר אויגן שטיינר, כירורגיה פלסטית בניהולו של ד"ר ברנרד הירשוביץ (ולימים נוספה לה יחידת כוויות) נוירולוגיה בניהול ד"ר קרל מאיר ומחלקת עור בניהול ד"ר סלים חיים. כמו כן נפתחו המחלקות לכירורגיית כלי דם, תחום שפותח על ידי ד"ר אלפרד שרמק, כירורגיית ילדים אשר תחילה נוהלה על ידי ד"ר מתי זלצר (לימים מייסד ומנהל טיפול נמרץ ילודים). גם מחלקה לפסיכיאטריה נפתחה בניהולו של ד"ר זיגפריד פליגלמן ו-20 מיטות הוקצו למחלקה חדשה ויחידה בכל צפון הארץ - המחלקה לנוירוכירורגיה בניהולו של ד"ר עלי פייזר.

בתחומים אחרים נפתחו מרפאות מקצועיות ליד מחלקות האשפוז, נפתח מכון ה-EEG, המכון לאודיומטריה, המכון לתפקודי ריאות (באמצעות מכשור מודרני שהובא מארצות הברית על ידי ד"ר אהרון ולירו), הוחל בניתוחי פה ולסת על ידי ד"ר דוד גוטמן ונפתחה מרפאת ייעוץ מקצועית למחלות לב על ידי ד"ר אגון ריס. ובכלל, תוך זמן קצר נפתחו מרפאות מקצועיות לכל מחלקות ביה"ח והיה בכך אות המבשר תחילת תקופה חדשה, התייעלות, ירידה במספר ימי האשפוז מזה והישענות על הרפואה האמבולטורית מזה. מבין תחומי הרפואה החדשים וטיפולים חדישים בעולם כולו היו ניתוחי הלב והחזה. ב-1961 הוצע השירות הבלעדי הזה לתושבי הצפון עם פתיחתו באחריותם של ד"ר דוד אדלר, ד"ר יעקב אבוהב וד"ר אגון ריס. את התפתחות העשייה הרפואית ליוותה תחושת סיפוק רב ויעידו על כך גם מספר הפרסומים בעיתונות הרפואית הבינלאומית. גם ההוראה הלכה והתרחבה עם הצטרפותם של סטאז'רים ומתמחים בוגרי הפקולטה לרפואה בירושלים. תוכניות הלימודים בבית הספר לאחיות התרחבו גם הן ונפתחו קורסים ייעודיים לאחיות חדרי ניתוח, לאחיות בריאות הציבור ולחובשות צבאיות.

בתום תקופתו של ד"ר גז'בין, ב-1963, מנה בית החולים 520 מיטות ועבדו בו 80 רופאים. על אף תחושת השליחות והסיפוק הרב ברור כי בית החולים הגיע בשל ממדיו למבוי סתום והוא אינו יכול להתפתח יותר. מרבית הרופאים שהו וביקרו במוסדות רפואה יוקרתיים ברחבי העולם ועם שובם גבר תסכולם נוכח הפערים הרבים, הצפיפות הקשה ותנאי האשפוז הבלתי הולמים. בית החולים נערך למפנה: ד"ר גז'בין עלה לירושלים, התמנה למנכ"ל משרד הבריאות וסגנו ד"ר משה לזר תפס את מקומו.

על תקופתו של ד"ר גז'בין כותב ד"ר ארליק בספרו "ביני לבין הרפואה":

Cquote2.svg

היינו אז חבורה קטנה ונועזת מאד בבית החולים הממשלתי בחיפה, כולה מרץ נעורים. שום דבר לא נראה קשה ... את כולנו איחד ד"ר גז'בין, מנהל ביה"ח. תחושת היצירה של יש מאין, רוח התלהבות למדינה שזה עתה נולדה והחייבת להצליח, ההרגשה שאין דבר קשה שלא נוכל להתגבר עליו-רוח זו ליכדה אותנו והפיחה בנו אמונה כי המשימה שהוטלה עלינו חזקה עליה שתבוצע חרף כל הקשיים.

Cquote3.svg

ד"ר ארליק גם מונה את שמות המנהיגים באותה עת: ד"ר משה לזר, יד ימינו ומחליפו של ד"ר גז'בין, ד"ר נתנזון, ד"ר ולירו, וד"ר ברנדשטטר במחלקות הפנימיות, ד"ר פרץ במחלקת הנשים והיולדות, ד"ר בר-חי במחלקת הילדים, ד"ר רייטלר במעבדות, ד"ר קליינהאוז ברנטגן, ד"ר אלטמן במחלקת אף אוזן גרון וד"ר גלי בפתולוגיה.

תנופה והתחדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר משה לזר, מנהלו השני של ביה"ח, בשנים 1963-1975
פרופ' אליעזר רובינזון עם הצוות המייסד של המכון האונקולוגי

לאחר 12 שנים בהן כיהן ד"ר משה לזר כסגנו של ד"ר גז'בין, התמנה לזר למנהלו של בית החולים וכיהן בתפקיד זה 12 שנים, עד צאתו לגמלאות בשנת 1975‎. בתקופת כהונתו של ד"ר לזר כמנהל חלה תנופה עצומה בהתפתחותו של ביה"ח ומספר רב של מחלקות ושירותים נפתחו ביוזמתו. השינויים הדרמטיים במבנה ביה"ח החלו עם פרוץ מבצע קדש ב-1956. ביה"ח פונה מחוליו ואז, ביוזמתו של לזר החלו להכניס שינויים במבנהו ואלה הכשירו אותו להפוך לביה"ח המרכזי לצפון ישראל - ביה"ח השלישוני היחיד בצפון עד לימינו אלה. נוסדו ונפתחו מחלקות קריטיות רבות: המחלקה הנוירוכירורגית בראשותו של פרופ' עלי פייזר, המחלקה לאורתופדיה בראשות ד"ר אויגן שטיינר והמחלקה לכירורגיה פלסטית ונפגעי כוויות בראשות פרופ' ברנרד הידשוביץ. בתקופה זו נפתחה גם המחלקה לכירורגית פה ולסת בראשות פרופ' דוד גוטמן, וביוזמתו של פרופ' ארליק נפתחה המחלקה לטיפול נמרץ שבראשה עמד פרופ' שמעון בורשטיין עם בואו ב-1967. כמו כן נפתח המכון האונקולוגי לכל צפונה של ישראל ובראשו פרופ' אליעזר רובינזון, שעבר צפונה מביה"ח "הדסה" בירושלים. בתקופה זו הוכר רמב"ם כביה"ח המשרת את פיקוד הצפון וכאתר הקליטה של הפצועים מחזית הצפון. במקום הוקם מנחת מסוקים וזה שינה כליל את תהליך קליטת הפצועים.

בניית הבניין הראשי החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאו של קידום פיתוח התשתיות של בית החולים בתקופתו של לזר היה בניית הבניין המרכזי החדש והגדלת מספר המיטות שבו בכ-50%. בנינו המקורי של בית החולים הממשלתי מאז תקופת השלטון המנדטורי נועד ל-250 חולים אך ב-1963 היו בו כבר 550 חולים אשר שהו בתנאי צפיפות בלתי סבירים וביה"ח לא יכול היה להיענות לביקוש הגדול שהלך והתעצם עם הגידול באוכלוסייה. חולים רבים המתינו תקופה ארוכה למיטות מתפנות והצורך בהרחבת תשתיותיו של ביה"ח היה ברור מאי פעם. תנאים אלה היו מוכרים היטב למנכ"לו החדש של משרד הבריאות, ד"ר גז'בין, אשר כבר שנה קודם לכן התריע על כך ופנה למשרד הבריאות בעניין זה. בתחילה חשב ד"ר גז'בין להצניע בדרישות ועל כן העלה רעיון לבניית מחלקת יולדות חדשה בתחומי הגן של ביה"ח ועל ידי כך לפנות קומה שלמה בבניין המקורי לשם הגדלת מספר מיטות האשפוז. אך ד"ר ארליק התנגד לכך בחריפות, וטען כי לפתרון מסוג זה אין מענה לטווח ארוך ועל כן, או שייבנה בניין רציני ותורחב מסגרת האשפוז או שלא ייבנה כלום. גז'בין החל לפעול במרץ למימוש חזונו של ד"ר ארליק והרבה בפניות אל סגן שר הבריאות, ח"כ יצחק רפאל, ובדיוק באותה עת החל ד"ר לזר לנהל את רמב"ם וד"ר גז'בין הפך למנכ"ל המשרד. עתה נסללה הדרך לקראת הקמת בניין גדול וחדש. בבית החולים הוקמה וועדת היגוי שכללה את ד"ר לזר, ד"ר ארליק, ד"ר ברנדשטטר, ד"ר יהל, ד"ר בר-חי, ד"ר זלצר, ויסף ברזילי, המנהל האדמיניסטרטיבי. תוך כשנה הוגשה הפרוגרמה להקמת בניין חדש ובו מחלקות אשפוז, חדר מיון, מעבדות, ספרייה, אולם הרצאות, חדר אוכל לסגל ביה"ח ובית כנסת. בסך הכל עלה מספר המיטות על פי תוכנית זו מ-550 מיטות ל-760 מיטות אשפוז.

מערכת עיכובים שונים המריצו את ד"ר ארליק ואת הנהלת ביה"ח שלא להרפות ממשרד הבריאות, ולבסוף, בנובמבר 1966 הונחה אבן הפינה. הייתה זו תקופת המיתון, וייתכן שדווקא בשל כך הואצו ההליכים על מנת ליצור מקומות עבודה רבים. האדריכל שהופקד על תכנון הבניין היה אריה שרון, וניהול הבנייה הופקד בידי מע"צ. גם בתקופת הבנייה עצמה ריחפה על המיזם סכנת קיצוץ, כאשר האוצר צמצם את היקף הבנייה והעמידה על חמש קומות בלבד. לאחר פעילות שתדלנית של ד"ר ארליק, תוך זמן לא רב אושרה סופית הרחבת הבנייה לבניין בן 8 קומות. עם זאת, בשל עיכובים מצידו של הקבלן סולל בונה, אשר לא עמד בלוח הזמנים של הבנייה, ביה"ח נאלץ לפלוש לבניין הלא גמור מספר ימים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, כשבע שנים לאחר תחילת הבנייה. חדר המיון הוכשר במהירות לקלוט את הפצועים הרבים, ואנשי הטכניון סייעו לביה"ח להתמודד עם מבול הנפגעים. הבניין אוכלס בהדרגה ושנה לאחר הפלישה המאולצת, ב-1974, קיבלה הנהלת בית החולים את הבניין לרשותה באופן רשמי.

הקמת הפקולטה לרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' דוד ארליק (ימין) וברוך רפפורט בטקס הנחת אבן הפינה לבניין הפקולטה לרפואה
בניין הפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוך רפפורט
מכונת הדיאליזה הראשונה - מימין פרופ' אורי בתר, האחות אילנה אונגרמן ופרופ' דוד ארליק
פרופ' דוד ברזילי - מייסד המכון לאנדוקרינולוגיה
פרופ' אגון ריס - מנהל המחלקה הקרדיולוגית ומייסד היחידה לטיפול נמרץ לבבי
פרופ' מתי זלצר עם אחד הפגים במחלקתו

ב-1964 נחתם הסכם בין ד"ר לזר מנהל ביה"ח לבין הפקולטה לרפואה בירושלים לפיו יהיה בית החולים רמב"ם לסניף של האוניסברסיטה העברית ואחד מבתי החולים בהם יעשו חלק מתלמידי השנה החמישית והששית של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים לימודים קליניים‏[19]. לאחר ארבע שנים ביקש ביה"ח רמב"ם להקדים את בואם של הסטודנטים מירושלים וביקש לקלוט אותם כבר בשנת לימודיהם הרביעית. הרעיון היה לאפשר לסטודנטים ללמוד לימודים פרה-קליניים בירושלים ולעבור את כל ההכשרה הקלינית ברמב"ם.

ד"ר ארליק שאף להפוך את רמב"ם לחלק אינטגראלי של הפקולטה בירושלים ולא להסתפק במעמד של סניף. הוא גייס לשם כך את ראש העיר אבא חושי ואת מנהל בית החולים רוטשילד (כיום מרכז רפואי בני ציון) ד"ר שיין ויחדיו פעלו לקידום הרעיון אשר נועד להאדיר את הרפואה בחיפה והצפון אך ההצעה והרעיון נדחו על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. ד"ר ארליק לא ויתר ונרתם למען הקמת בית ספר לרפואה בחיפה ללא חסות האוניברסיטה העברית. בהבינו את מצוקת התקציב באותם ימים חזר ארליק על ההצעה כי בשלב הראשון יחזרו התלמידים הלומדים באיטליה לאחר שלוש שנות לימוד וימשיכו ברמב"ם החל מהשנה הרביעית כאשר עיריית חיפה תעמוד בנטל הכספי. הרעיון התקבל באהדה על ידי שר החינוך יגאל אלון אך לפני מתן אישור הממשלה הוקמה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון לדיון בסוגיה. עם חברי הוועדה נמנו גם ד"ר ארליק וד"ר חיים שיבא. למרבה האכזבה החליטו מרבית חברי הוועדה ובתוכם השופט ברנזון, שלא להמליץ על הקמת בי"ס לרפואה ברמב"ם. פעם נוספת גייס ארליק את כל כישוריו, הבין שהחלטת הוועדה היא בגדר המלצה בלבד והחל במסע שכנוע בדרגים הגבוהים יותר בין שרי הממשלה. הוא שכנע את השר בלי תיק מנחם בגין כי צפון המדינה מקופח וכי הקמת הפקולטה יחד עם מרכז רפואי גדול יסייעו מאד לקידום חיפה והגליל. ארליק אף הרחיב והביא את תוצאות המשאל בין הסטודנטים הלומדים באיטליה אשר נערך על ידי ד"ר גלי (מנהל פתולוגיה) וד"ר בנטל (מנהל נוירולוגיה) ולפיו מספר המבקשים לחזור וללמוד בחיפה עלה על מספר המקומות הזמינים. מאמציו של ד"ר דוד ארליק נשאו פרי ובאוגוסט 1969 התקבלה החלטת הממשלה על פתיחת שערי ביה"ח רמב"ם לתלמידי שנה רביעית.

תוך שלושה חודשים הוכשר אולם בבניין המנזר הכרמליטי שבשטח ביה"ח. בניין זה אכלס את בית הספר לאחיות ובאולם אשר "נתפס" נקלטו 40 הסטודנטים הראשונים אשר הגיעו מאיטליה והם החלו ללמוד כבר בחודש נובמבר. האירוע נחוג ברוב עם בנוכחות שר החינוך יגאל אלון ראש העיר משה פלימן ונכבדים נוספים. אך בכך לא תמה המלאכה, הפקולטה עדיין לא הייתה לבית ספר עצמאי לרפואה וד"ר ארליק המשיך במאמציו להשלים את משימתו. ואכן בשנת הלימודים 1971 נפתחה כתה ללימודי שנה א' בטכניון, פרופ' ארליק מונה לפרופסור מן המניין ולדיקאן הראשון של הפקולטה לרפואה של הטכניון. ראשוני המורים בפקולטה היו פרופ' יורם פלטי (פיזיולוגיה), פרופ' ברוך גלי (פתולוגיה), פרופ' אברהם הרשקו, לימים חתן פרס נובל בכימיה, (ביוכימיה) פרופ' מיכאל זילברמן (אנטומיה). הפקולטה נעזרה בתמיכתו של משרד החינוך במשך שלוש שנותיה הראשונות, בניין המנזר הנוסף שהיה צמוד למנזר הכרמליטיות נרכש ושופץ והוא היווה את משכן הפקולטה בשנותיה הראשונות. רוח ההתלהבות אשר פיעמה בין חברי הסגל והתפתחותו האקדמית של המוסד נעו במרץ ותוך זמן קצר היה ברור כי המתקן קטן מידי וכי יש לאתר שטח ולבנות בניין ראוי אשר ישמש את הפקולטה לשנים רבות. פעם נוספת נדרשו רמב"ם וחיפה לרוחו וחזונו של פרופ' ארליק אשר ללא ליאות איתר מקום צמוד לביה"ח, השתדל ושידל את מוסדות המדינה ולבסוף אף זכה לאמונו ותרומתו של הנדבן ברוך רפפורט, חיפאי לשעבר אשר ישב בז'נבה. בטקס מרגש הונחה אבן הפינה וב-1979 נחנך הבניין המרשים למדעי הרפואה ע"ש משפחת רפפורט ובו הפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוך רפפורט.

אל עבר תחומים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-60 הביאו להישגים מרשימים בתחומים חדשים והאדירו את שמו של בית החולים. כזה היה תחום השתלות הכליה וגם כאן בלטה מרכזיותו של פרופ' דוד ארליק. עוד לפני ביצוע השתלת הכליה הראשונה דאג פרופ' ארליק לקדם את נושא השתלת כלי הדם. בעזרת תרומה שגייס נרכש מתקן לשימור כלי דם בשיטת ההקפאה היבשה, וכלי דם מגופות נפטרים נשמרו בו. לאחר שביצע ניתוח השתלת כלי דם בהצלחה נשלח ד"ר אלפרד שרמק לארצות הברית להתמחות בתחום וכך נפתח בבית החולים עידן כירורגיית כלי הדם בניהולו של פרופ' שרמק, לימים מנהל מחלקה כירורגית ב' וכירורגית כלי דם. לאחר השתלתו המוצלחת של כלי הדם נסללה דרכו של פרופ' ארליק לתחום השתלות הכליה, תחום חדש בעולם הרפואה של אותם ימים. בראשית 1966 בוצעה ברמב"ם השתלת הכליה מן המת לראשונה בישראל. הניתוח בוצע באישה במצב סופני והוא הסתיים במותה.

באותה עת לא היו בביה"ח מכונות דיאליזה ולא ניתן היה לשמור על חיי החולה עד למציאת כליה מתאימה. פריצת הדרך של ארליק הביאה לביצוע 8 השתלות כליה בשנתיים הראשונות ולפיתוחו של תחום הטיפול בחולי כליות סופניים. שתי "כליות מלאכותיות" בדמות מכונות דיאליזה הוענקו בתרומתו של סם אייזנברג מארצות הברית וחייהם של רבים השתנו ללא היכר. ד"ר אורי בתר נשלח לארצות הברית להתמחות בתחום החדש ולימים התמנה כמנהל המחלקה לנפרולוגיה ומכון הדיאליזה. היחידה לנפרולוגיה ברמב"ם הייתה ליחידה העצמאית הראשונה בארץ ובעקבותיה הלכו כל בתי החולים, וכך היה רמב"ם לחלוץ בהכרת הנפרולוגיה כמקצוע עצמאי. מאוחר יותר, ב-1986, היה רמב"ם חלוץ השתלות הכבד בישראל כאשר ד"ר יגאל קם ערך את שתי השתלות הכבד הראשונות.

במחלקת היולדות בראשותו של פרופ' אהרון פרץ התמקדו המאמצים בפיתוח יחידות להיריון בסיכון גבוה וכך פחתה משמעותית תמותת נשים בעת לידה. הקמת מחלקת פגים בהנהגתו של פרופ' מתי זלצר הפחיתה באופן ניכר את תמותת העוברים עקב אי התאמה בין סוג הדם של האם והעובר. מחלקת הנשים ברמב"ם הייתה הראשונה בין מחלקות הנשים בארץ שביצעה החלפת דם העובר ובשנות ה-80 הייתה בין המחלקות הראשונות בהן עברו נשים הפריית מבחנה.

בשנים אלה נפתחו ופותחו תחומים חדשים לחלוטין: ב-1965 נחנך לראשונה מכון האיזוטופים בהנהלת ד"ר אמיל ארד וזה הפך מאוחר יותר למחלקה לרפואה גרעינית בהנהגת פרופ' דב פרונט, מחלקה ששמה הלך לפניה כמרכיב חשוב בתחום הדימות הרפואי. במקביל לחנוכת מכון האיזוטופים התפתח תחום האנדוקרינולוגיה בראשותו של פרופ' דוד ברזילי. מפנה מרכזי וחשוב חל ב-1968 עם הקמתה של המחלקה לאונקולוגיה בראשותו של פרופ' אליעזר רובינזון, שהגיע לרמב"ם מביה"ח הדסה בירושלים. המחלקה ריכזה את הטיפול בחולי מחלות ממאירות, שמספרם הלך וגדל באזור הצפון, וכך הפכה המחלקה למרכז האונקולוגי לכל צפון הארץ. האגודה למלחמה בסרטן סייעה בהצטיידותה של המחלקה החדשה ומאוחר יותר גם בבניית מבנה מתאים. היא החלה במתן הקרנות קובלט, הקרנות רנטגן עמוקות ושטחיות, טיפולי רדיום וכימותרפיה. ב-1975 הופעל ברמב"ם, לראשונה בארץ, המאיץ הקווי הראשון.

תקופה זו הביאה גם לשינוי ומפנה בתחום מחלות הלב. מחלות הלב הכליליות ואוטם שריר הלב בפרט היו לגורמי התמותה העיקריים בעולם ובארץ. פיתוחן של שיטות ניטור אלקטרוניות אחר תפקוד הלב הביאו לפיתוחן של יחידות לטיפול נמרץ לבביות וב-1972 שקד פרופ' אגון ריס, מנהל המחלקה לקרדיולוגיה, על תכנון מקורי של יחידה כזו אשר זיכתה בסופו של דבר את האדריכלית בפרס. ארגון הבריאות העולמי התרשם מתכנון היחידה ומקצועיותה והמליץ שזו תהווה מרכז הדרכה בינלאומי.

תחומים אחרים נוספו בשנים אלו לרמב"ם וביניהם כאלה אשר נפתחו לראשונה בארץ. המרכז הארצי למידע ברעלים, הרעלות והטיפול בהן נפתח ב-1973 בבית החולים רמב"ם בניהולו של ד"ר נף הרץ ומאז נותן מרכז זה ייעוץ לכל פונה במשך 24 שעות ביממה מתוך מאגרי מידע ממוחשבים על עשרות אלפי תרופות, תכשירים רפואיים, חומרי הדברה, חומרי ניקוי, רעלים והרעלות ומסייע לכל חדרי המיון, המרפאות והקהל הרחב בדרכי ההתמודדות עם פגיעות ותופעות הלוואי של הנ"ל.

המחלקה לכירורגית פה ולסת הראשונה בישראל נפתחה באותה עת גם היא בראשותו של פרופ' דוד גוטמן וגם המחלקה לנוירוכירורגיה בראשותו של פרופ' עלי פייזר הייתה למחלקה הראשונה בצפון ישראל ומאז ועד היום הינה המחלקה היחידה לניתוחי מוח בכל צפונה של ישראל.את הרשימה סוגרת מחלקת ההתאוששות או המחלקה לטיפול נמרץ נשימתי אשר הייתה לראשונה בארץ אשר אושרה כמחלקה לכל דבר על ידי משרד הבריאות. היה זה שוב ביוזמתו הבלתי נלאית של פרופ' דוד ארליק אשר גייס את פרופ' שמעון בורשטיין והביאו מבלגיה לעמוד בראש השרות החדש וזה הצעידו והפכו לאחת מהמחלקות המרכזיות בכל בית חולים.כל ההתפתחויות הללו התרחשו בתקופת ניהולו של ד"ר לזר אשר המשיך את התנופה בה החל קודמו ד"ר גז'בין וכל זאת בהשראתו, בדחיפתו ובמרצו של איש החזון פרופ' דוד ארליק.

תפנית: מרפואה טיפולית לרפואה מונעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הניהול של דור המייסדים נסתיימה עם פרישתו לגמלאות של ד"ר לזר ב-1975, וב-6 השנים הבאות עבר שרביט הניהול תחילה לידי פרופ' ראובן אלדר (1979-1975) ולאחר מכן לסגנו פרופ' ליאון אפשטיין (1981-1979). תקופה זו התאפיינה בקשיים כלכליים משמעותיים בפניהם עמדה ישראל ואלה השפיעו גם על קצב הצמיחה וההתרחבות של בית החולים. בנוסף לאלה השתנתה המדיניות ותפיסת העולם של הנהלת בית החולים, ששמה פעמיה לעבר הקהילה, ועל כן הוחל בהסטת משאבים מתחומי הרפואה הטיפולית שרווחה עד כה לעבר הרפואה הקהילתית-חברתית, על ידי פיתוחן של דיסציפלינות חדשות או מצומצמות עד כה. הן פרופ' אלדר והן פרופ' אפשטיין, תחילה כסגנו של אלדר ואחר כך כיורשו בהנהלת בית החולים, הכשירו את הקרקע להקמת מסגרת אקדמית לרפואה חברתית והוחל במתן קורסים לאחיות בהיבטים שונים של הרפואה הציבורית ובבריאות הציבור. הובלטו הדגשים של הרפואה המונעת, החינוך לבריאות ולקיום אורח חיים בריא וכן לרפואה תעסוקתית. בפקולטה לרפואה נפתח החוג לרפואה חברתית ועלה מספר הרופאים המתמחים שעסקו במחקר התחומים החדשים. השירות הסוציאלי בבית החולים הורחב באורח ניכר, מתוך התפיסה כי פני בית החולים אל הקהילה ולכן שחרורו של החולה לביתו חייב להיות מלווה בתשומת לב רבה גם ליעדו של החולה ולתנאים שבהם הוא שרוי.

בשנים הללו נתקלה הפעילות השוטפת של בית החולים בקשיים רבים ותנופת הפיתוח הואטה אם כי במספר תחומים, על אף המשבר הכלכלי, נרשמו כמה הישגים אשר ציינו את תחילתו של שיתוף פעולה עם תעשיות ההיי-טק שבפאתי חיפה ובעיקר עם חברת אלסינט, וב-1978 הוצב לראשונה במחלקת הרנטגן מכשיר ה-CT ובמחלקה לרפואה גרעינית מצלמת הגמא הראשונה. מאז הואץ שיתוף הפעולה הזה ובית החולים הפך לאתר המרכזי לניסויים קליניים של אלסינט ומרבית מכשירי ההדמיה שלה (MRI ,CT, ומצלמות הגמא) נוסו תחילה בבית החולים רמב"ם.

התנאים הקשים האובייקטיביים, בעקבותיהם עצירת פיתוח תשתיות, קיצוצי התקציב שנכפו על בית החולים, התיישנות המבנים וההידרדרות בתנאי האשפוז של החולים שמספרם הלך ועלה העיבו על האווירה במוסד ואט אט גברו הקולות אשר התנגדו להנהלה ובעיקר נוכח ההסטה של הקצאת המשאבים מהרפואה הטיפולית. פרופ' אלדר קיבל על עצמו שליחות בפיליפינים מטעם ארגון הבריאות העולמי והתפטר מניהול רמב"ם ב-1979 ופרופ' אפשטיין קיבל על עצמו את ניהול המוסד כממלא מקום המנהל עד למועד בחירת המנהל החדש ב-1981.

ראשית התנופה של ביה"ח בדור החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' יוסף ברנדס, מנהל בית החולים בשנים 1981-1986
פרופ' ברנדס עם יגאל הורוביץ, יו"ר עמותת ידידי רמב"ם
שר הביטחון יצחק רבין בביקורו ברמב"ם עם פרופ' יוסף ברנדס

התנאים הקשים בביה"ח, אשר ליוו את המשבר הכלכלי בארץ, העיבו גם על האווירה בארגון. צמצום המשאבים, המחסור במוצרים בסיסיים, הקפאת הפיתוח התשתיתי והקפאת הרכש של הציוד המתקדם - כל אלה לוו בחוסר שביעות רצון ובהתארגנות של מנהלי מחלקות לפעולות מחאה מול משרד הבריאות וגם בבית החולים עצמו. בחדרי חדרים, בפגישות בבתים ובחדר האוכל נשמעו קריאות למינוי מנהל חזק אשר יחזיר עטרה ליושנה וידאג לפיתוחו ולשגשוגו של המוסד. בשנת 1981 נקרא הפרופ' יוסף ברנדס על ידי מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' ברוך מודן לבוא ולנהל את בית החולים לתקופה של חמש שנים. ברנדס החל עבודתו כרופא ברמב"ם בשנת 1957, תחילה כסטאג'ר ואחר כך כמתמחה. בתקופת ניהולו המחלקה שגשגה והתפתחה ובוגריה הפכו למנהלי מחלקות בארץ ובעולם. ברנדס עודד את הטמעת תחום הפריית המבחנה, שטח אשר ברבות הימים פותח על ידי תלמידו ויורשו פרופ' יוסי איצקוביץ שהעמיד את המחלקה כחלוצה בעולם בתחום תאי הגזע העובריים. באותם הימים החלה להתגבש ההכרה כי בראש הפירמידה ראוי שישב גם מישהו הבקי גם במינהל, בכלכלה ובניהול ארגון גדול, ומיד עם תחילת כהונתו, ברנדי הביא ארצה לתקופה של מספר חודשים את ברי פרידמן, אחד מבכירי ביה"ח "Mount Sinai" בניו יורק אשר היה לנשיאו ברבות הימים. באותם הימים החלו ברחבי העולם למחשב את מערכות המנהל בבתי החולים ובית החולים רמב"ם היה אחד החלוצים בארץ אשר החל להטמיע את המפנה הזה בניצוחו של ברנדס.

ב-1982 יזם פרופ' ברנדס את הקמת הזרוע הכלכלית החשובה של בית החולים, "קרן המחקרים", ששימש כמכשיר פיננסי עצמאי שמאפשר פעילות נוספת מעבר למה שתקציב משרד הבריאות מתיר. בהדרגה גדלה פעילות הקרן והיא אפשרה לתגמל צוותים בגין עבודה נוספת והונהגה משמרת נוספת אשר ייעלה את עבודת ביה"ח, תוך ניצול המכשור הרפואי וחדרי הניתוח אשר קודם לכן עמדו ללא שימוש לאחר שעות העבודה המקובלות. באמצעות הקרן מומן פיתוח בית החולים, הוקמו מבנים חדשים, שופצו מחלקות ישנות וחלה תנופת הצטיידות. כיום ממשיכה הקרן לשמש מנוף לפיתוח ביה"ח ולקידומו ומחזור פעילותה בשנת 2010 הגיע לכ-300 מיליון ש"ח.

תחום נוסף בו התמקד ברנדס בראשית דרכו היה שינוי בדימויו הציבורי של הארגון. במסגרת זו גייס דור חדש של אנשי ציבור מהצמרת החיפאית ומחוצה לה אשר שידרגו את אגודת הידידים של ביה"ח, איתם היה נפגש לעתים מזומנות, בעיקר בעיתות משבר ביחסי ביה"ח עם משרד הבריאות. בארצות הברית הושלמה בהצלחה החייאתה של אגודת הידידים שהייתה אמנם עמותה רשומה זה מכבר אך הייתה רדומה במשך שנים. ד"ר בן-ישי שהיה בניו יורק עם פרוץ מלחמת שלום הגליל התבקש לסיים את המלאכה וכך נפתח משרד העמותה בארצות הברית ונבחרו מוסדותיה ובראשם מר ג'רלד ניומן שהיה אז סגן נשיא בל"ל בניו יורק. בימי כהונתו של ברנדס קובע מעמדו של רמב"ם כ"ביה"ח של פצועי צה"ל".

לאחר בדיקת פתע למוכנותו של רמב"ם לקליטת נפגעים בפיגוע המוני, במהלכה התברר כי ביה"ח לא היה מוכן, הכין ברנדס תוכנית כוללת שבמרכזה פינוי ביה"ח מחוליו, הכפלת מספר המאושפזים ושימוש במתקנים אחרים במעלה הכרמל. מחסני החרום תוגברו בתרופות ובציוד. ביוני 1982 פרצה מלחמת של"ג וביה"ח קלט מאות רבות של פצועים אשר זרמו ללא הרף אל מנחת המסוקים היישר משדה הקרב. במלחמה זו זקף רמב"ם לזכותו הישגים היסטוריים ברפואה הצבאית אשר בחלקם יושמו לאחר מכן בצבא האמריקאי ובצבאות נאט"ו ואז נזרעו הזרעים הראשונים להכרה ברמב"ם מאוחר יותר כמרכז טראומה בינלאומי‏[20].

הגעה לשיאים חדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של פרופ' ברנדס כמנהל בית החולים תמה ב-1986 ולקראת סוף אותה שנה, בעודו מכהן כקרפ"ר ועומד בפני סיום תפקידו, נקרא תא"ל ד"ר משה רווח אל שר הבריאות מוטה גור והוצעה לו משרת מנהל מרכז רפואי רמב"ם. בית החולים לא היה זר לרווח, שכן הוא ליווה אותו באופן הדוק בתקופה שכיהן כסגן קרפ"ר וכקרפ"ר מאז מלחמת שלום הגליל ואחריה, בתקופה שבה מרכז רפואי רמב"ם היה לבית החולים הבלעדי כמעט אשר קלט את פצועי צה"ל שנפגעו בלחימה בדרום לבנון. פרופ' רווח קיבל לידיו את ניהול בית החולים בתחילת 1987, מבלי שניצל את חופשת השחרור לה היה זכאי, ומיד צלל לנבכי הניהול בחיים האזרחיים. למעשה החל תהליך קבלת ההחלטות בעודו במדים, כאשר הגיעו ללשכת הקרפ"ר נציגי רמב"ם לדיון בדבר הצטיידות במכשור חדיש לאגף המעבדות.

פרופ' משה רווח מנהל מרכז רפואי רמב"ם 1987-2005

לפרופ' רווח שתי תקופות בהן פעל לקידום מערכת הבריאות, המערכת הצבאית והמערכת האזרחית. הוא סיים את לימודי הרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והחל משנת 1966 טיפס בסולם הדרגות בצה"ל תחילה כרופא גדודי עבור דרך שורת תפקידים של רופא חטיבתי, מפקד רפואה פיקודי דרום עד למינויו כסגן קרפ"ר ואחר כך כקרפ"ר בשנים 1983-1987. במקביל לשרות הצבאי סיים פרופ' רווח את התמחויותיו ברפואה פנימית, במנהל רפואי ובראומטולוגיה.

פרופ' רווח כיהן כמנהל מרכז רפואי רמב"ם במשך למעלה מ-18 שנה, התקופה הארוכה ביותר בה כיהן כל מנהל שהוא בעבר, ובמהלכן התפתחות בית החולים וקידומו היו ללא תקדים. עם כניסתו לתפקידו היה עליו לענות על צרכים חיוניים ומידיים לשם טיפול בחיילי צה"ל אשר נפגעו בלחימה בלבנון. מאז פרוץ מלחמת "שלום הגליל" ועד נסיגת צה"ל מלבנון טופלו כ-4,000 פצועים בבית החולים והוא הוכר ונודע כמרכז לטיפול בפציעות קרב וטראומה בכל העולם. אך בעיקר היה על פרופ' רווח להמשיך בהגשמת משימתו של בית החולים זה מכבר: להיות אחד מבתי החולים בהם הרפואה היא מן המתקדמות בעולם ולסגל את עצמו לתמורות החלות על החברה בישראל ביחסה לרמת החיים, לטכנולוגיות חדשות, לכניסה לעולם ההיי-טק וכן, גם לחשיבה כלכלית נכונה בניהול בית החולים. התקופה בה החל משה רווח בניהול רמב"ם הייתה קשה מבחינה כלכלית. זו התאפיינה בקיצוצי תקציב בכל משרדי הממשלה על מנת לשקם את כלכלת ישראל ומול המטלות המתעצמות על בית החולים כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה. כך, למשל, נדרש בית החולים רמב"ם להקפיא קליטת עובדים חדשים ולצמצם את היקף הוצאותיו הן בשימוש בחשמל, מים וכו' והן בהוצאות על חומרים ותרופות שרכש. בית החולים ניצב בפני מצב בו חלה עלייה משמעותית בביקוש לשירותיו מחד גיסא, אך התיישנות תשתיותיו מאידך גיסא. אלה הולידו את הצורך להישען יותר ויותר על שני מקורות עיקריים לשם פיתוחו: תרומות וניצול ההכנסות בקרן המחקרים. ב-1982 נוסדה הקרן על ידי פרופ' ברנדס והפכה לזרוע כלכלית חשובה ביותר שאפשרה לתגמל צוותים רפואיים בגין עבודה נוספת שנערכה במשמרות נוספות תוך התייעלות וניצול המכשור הרפואי וחדרי הניתוח. מחזור פעילות הקרן הלך ועלה וכך נשמרה המגמה המאפיינת את תקופתו של רווח בהמשך ציודו של בית החולים, שיפור תשתיותיו ומחשובו המלא. במקביל שקדה ההנהלה בהשבחת המשאב היקר ביותר - המשאב האנושי. בתחום זה הלך וגבר שיתוף הפעולה עם הפקולטה לרפואה של הטכניון הממוקמת יחד עם בית החולים בקמפוס אחד. גיוס כ"א מקצועי היה על דעת שני המוסדות ובתאום ביניהם כדי להבטיח את איכות המשאב האנושי בשלושה תחומים: שרות רפואי קליני, הוראה ומחקר.

המשאב האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהנהגתו של פרופ' רווח גובשה ההנהלה הבכירה של בית החולים והיא כללה את ד"ר צבי בן-ישי כסגנו ויד ימינו, ד"ר אסתי גולן המנהלת האדמיניסטרטיבית, האחיות הראשיות, בתחילה גב' מרים השרוני ואחריה ד"ר חנה אדמי. גרעין זה, יחד עם חברי ההנהלה הנוספים. בין אלה שהצטרפו היו שני "מנהיגים" מתחומי רפואה שונים שעלו ארצה. הראשון הוא פרופ' קרל סקורצקי, רופא וחוקר, מנהל החטיבה הנפרולוגית באוניברסיטת טורונטו ומנהל אותה חטיבה בבית החולים לילדים בטורונטו. בהגיעו, התמנה למנהל המחלקה לנפרולוגיה ולפרופ' לרפואה וביולוגיה מולקולארית וגנטיקה של האדם. מאוחר יותר התמנה פרופ' סקורצקי לראש מכון רפפורט למחקר בטכניון ומשנת 2005 התמנה למנהל מינהל הרפואה ופיתוח המחקר הרפואי במרכז הרפואי רמב"ם. השני שעלה ארצה והצטרף לרמב"ם היה פרופ' יעקב רואו, אשר עד בואו היה ראש השירות הקליני ההמטולוגי במרכז הרפואי של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק ומייסד תוכנית השתלות מח העצם באותה אוניברסיטה. עם בואו התמנה למנהל המכון ההמטולוגי ברמב"ם, הקים גם כאן את מרכז ההשתלות, ומאז בואו ועד צאתו לגמלאות ב-2010 בוצעו בבית החולים כ-1800 השתלות.

איושן של משרות המפתח בתחום המקצועי והניהולי וההתפתחות המואצת בתחום הרפואי חייבו גם שדרוג ארגוני ומקצועי בהנהלה האדמיניסטרטיבית החולשת על כל תחומי המשאבים והתשתיות: משאבי אנוש, לוגיסטיקה, בינוי ואחזקה, ניהול הכספים, כלכלה ופיתוח עסקי, מערכות מידע, תכנון ותפעול. מאז מינויה של ד"ר אסתי גולן כמנהלת האדמיניסטרטיבית, היא שקדה על הקמת תשתית ארגונית וניהולית לתחומים אלה ועל איוש משרות הניהול בידי מהנדסים וכלכלנים.

בתקופתו של משה רווח הלכה הפעילות הרפואית והתרחבה. בעשור האחרון לכהונתו נוספו כ-30 יחידות מקצועיות חדשות, אשר ביטאו את המגמה ההולכת ורווחת להתמקצעות והתמחות ספציפית בתחומי הרפואה השונים.

הכרה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזונו של פרופ' רווח לשדרג את המרכז הרפואי רמב"ם לא התממש רק בתחומי מדינת ישראל ובמספר תחומים זכתה הפעילות הרפואית-מחקרית ברמב"ם להכרה בינלאומית.

טראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז הרפואי רכש ניסיון רב בטיפול בנפגעי טראומה, יותר משאר מרכזי הרפואה בישראל, בשל היותו החזית הצבאית היחידה שהייתה פעילה מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים; על גבול הצפון ברצועת הביטחון, ובדרום לבנון. הדרישה המתמדת לשירותי טראומה, הביאו לשכלול מערך הטראומה הן בהיבט הארגוני והן בהיבט הרפואי, והישגיו זכו להכרה בינלאומית. במלחמת לבנון השנייה קלט בית החולים כ-850 פצועי מלחמה, חיילים ואזרחים‏[21]. הטיפול המוצלח בנפגעים, ותפקוד בית החולים כשהוא עצמו ניצב בקו האש (45 מתקפות טילים), זכו להד תקשורתי‏[22].

בשנת 1998, בעת מסעו לגיוס תרומות באמריקה הלטינית נפגש סגן מנהל בית החולים, ד"ר צבי בן-ישי, עם שרי הבריאות של מקסיקו, ונצואלה וקולומביה במטרה להעניק מניסיונו של רמב"ם בטיפול בפצועים גם למערכות הבריאות במדינותיהם. הרעיון מומש לאחר שד"ר משה מיכלסון, מנהל מרכז הטראומה וגב' גילה היימס, מתאמת שרותי הטראומה, הכינו תוכנית לקורס חודשי ייחודי בניהול וארגון מרכזי טראומה לרופאים ואחיות. הקורס הראשון התקיים בשנת 1999 וכלל 20 משתתפים, כולם מארצות אמריקה הלטינית. לאחר שהתקבל משוב חיובי במחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי ("משב") במשרד החוץ, הגיעו בקשות להתקבל לקורס דומה בעתיד. מספרי המועמדים הגיעו עד 80, אך התקבלו לקורס לאחר מיון רק 25 משתתפים. במלאת 70 שנה לבית החולים (2008) התקיימו כבר 7 קורסים כאלה בהם השתתפו למעלה מ- 290 רופאים, אחיות ופרמדיקים מ-56 מדינות. בנוסף, התקיימו סדנאות וקורסים בארצות שונות כמו איטליה, פורטוגל, פורטוריקו, לטביה, אסטוניה, סין ותאילנד ולראשונה קיים ארגון נאט"ו את הסדנא הבינלאומית שלו בנושא אסונות רבי נפגעים בחיפה בארגונן של ישראל ופורטוגל. לאחר פרישתו לגמלאות מכהן פרופ' רווח כנשיאו של מרכז ההוראה ללימודי הטראומה, שזוכה לביקוש רב. נכון לשנת 2011, מנהלת מרכז ההוראה הבינלאומי היא גב' גילה היימס, ומנהלו הרפואי ד"ר משה מיכלסון, מנהל יחידת הטראומה ברמב"ם.

תאי גזע עובריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' יוסף איצקוביץ השותף לבידוד תאי הגזע העובריים האנושיים
פרופ' ליאור גפשטיין החלוץ בעולם לבידוד תאי לב שמקורם בתאי גזע עובריים

בחודש נובמבר 1998 פורסם לראשונה בעולם בכתב העת האקדמי היוקרתי Science על בידודם של תאי גזע עובריים אנושיים. הפרסום העולמי שזכה לסיקור של כל כלי התקשורת בעולם היה פרי מחקרם המשותף של פרופ' יוסף איצקוביץ-אלדור, מנהל מחלקת נשים ויולדות ברמב"ם ופרופ' ג'יימס תומפסון מאוניברסיטת ויסקונסין שבארצות הברית. מקורם של התאים היה בעוברים בני 6 ימים אשר הופרו במבחנה ולא נועדו להשתלתם ברחם אמם. הוריהם תרמו אותם לשם המחקר לאחר שכבר זכו להריון מוצלח מעוברי מבחנה אחרים. התאים הללו הינם נצחיים, יכולים לגדול לנצח במעבדה, לשמור על אופים העוברי ויכולים להוות מקור לכל סוגי התאים בגוף לאחר תהליך התמיינות בתנאים שונים. כך ניתן לייצר מהתאים העובריים הללו הבלתי ממוינים תאים שונים כמו תאי שריר, תאי שריר הלב, תאי עצב ועוד. תגלית זו פתחה עידן חדש בפני מדעני העולם וכיום אין כמעט מרכזי מחקר רפואי אשר אינם חוקרים היבטים שונים, מדעיים ויישומיים הקשורים לתאי הגזע העובריים וכולם מצביעים על הפוטנציאל החבוי בהם לצורך שימוש קליני.

במהלך השנים, מאז בידודם של תאי הגזע העובריים הוקם "המרכז לחקר תאי גזע", המשותף לרמב"ם ולטכניון, בראשותו של פרופ' איצקוביץ–אלדור, ונרשמו הצלחות בגידולם של תאים ייחודיים אשר עברו את תהליך ההתמיינות ומקורם בתאי הגזע העובריים. פרופ' ליאור גפשטיין מהמחלקה הקרדיולוגית היה הראשון בעולם אשר ייצר תאי לב אשר מקורם בתאי גזע עובריים והוכיח לראשונה כי ניתן להשתמש בהם כדי לרפא רקמת לב אשר נפגעה בקצב הפעימות שלה כלומר להשתמש בתאי הלב שמקורם בתאי גזע כקוצב לב ביולוגי.

קבוצת חוקרים אחרת, הכוללת את פרופ' קרל סקורצקי, ד"ר מתי צוקרמן, ד"ר סוהיר אסדי ופרופ' איצקוביץ הצליחו להדגים בגופיפים דמויי עובר תאים המפרישים אינסולין ואלה נבחנים לבדיקת הפוטנציאל שלהם לטיפול בחולי סוכרת.

גילוי תאי הגזע העובריים עורר מחלוקות רבות בארצות הברית והנשיא ג'ורג' בוש אסר על הפקתם. במסגרת זו הופיע פרופ' איצקוביץ בפני ועדת הסנט האמריקאי ובפני ראשי המוסד הלאומי לבריאות (NIH) וצידד בשימוש בתאי הגזע אשר מקורם בעוברים מוקפאים המועמדים להשמדה לאחר שבני הזוג (ההורים) השלימו את טיפולי הפוריות שלהם. בעקבות זאת פרסם ה- NIH רשימה של מספר מוסדות ב-5 מדינות העומדים בקריטריונים המחמירים להספקת תאים לצורכי מחקר במימון אמריקאי והתאים אשר בודדו ברמב"ם במרכז לחקר תאי הגזע אושרו לשימוש כזה ובכך זכו מעבדות רמב"ם והטכניון להכרה בינלאומית ביכולת הביוטכנולוגית שלהן.

הדמיה היברידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות קיימים היו יחסי גומלין ושיתופי פעולה בין מחלקות הדימות של בית החולים רמב"ם לבין חברת "אלסינט", אשר מקום משכנה היה בפאתי חיפה. בית החולים שימש כאתר הניסויים הקליניים של אלסינט במשך עשרות שנים. שיתוף הפעולה בתחום פיתוח מכשירי דימות רפואי חדשים בלט במיוחד ברפואה גרעינית. פרופ' דב פרונט, אשר עמד בראש המחלקה לרפואה גרעינית עד לפטירתו הפתאומית בשנת 2000 וסגניתו, ולאחר מכן מנהלת המחלקה, פרופ' אורה ישראל, עמדו תמיד בחזית פיתוח אמצעי ההדמיה ברפואה גרעינית יחד עם אגף הפיתוח של אלסינט. חטיבה זו נרכשה על ידי חברת ג'נרל אלקטריק, אך תחום הפיתוח נותר במת"ם, לא הרחק מבית החולים. במסגרת עבודתם המשותפת נהגה הרעיון לפתח מכשיר דימות היברידי, אשר יוכל לשפר משמעותית את כושר האבחנה של גידולים סרטניים קטנים, ויוכל בעת ובעונה אחת להצביע על מיקומם המדויק ולאפשר הגעה אליהם. כך פותח מכשיר Discovery LS) CT-PET) שהוא שילוב של טכנולוגית CT (טומוגרפיה ממוחשבת) וטכנולוגיה טומוגרפית על ידי פליטת פוזיטרונים (PET). זהו הפיתוח המשמעותי ביותר בתחום גילוי ואבחון הסרטן בעשור שבין 1990 לשנת 2000. המערכת החדשה נחנכה ב-3 מקומות בעולם באותו יום בשנת 2001: באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארצות הברית, באוניברסיטת ציריך בשווייץ ובמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. מאז הפכה טכנולוגיה זו לשגרתית ברחבי העולם כולו, הביאה לשיפור האבחנה בלמעלה מ-50% מהחולים, והשפיעה על בירורים אבחנתיים רבים ומעקבים לאחר הטיפול. בקרב ילדים הייתה הטכניקה הזו למהפכנית עוד יותר ושיפרה את הפענוח בקרב למעלה מ-80% מהחולים.

פיתוח טכנולוגיה זו הביא גם לפריצת דרך ושכלולה של טכנולוגיה נוספת, CT-SPECT, והיא נחנכה רק בשנים האחרונות. גם פיתוח זה הינו פרי שיתוף הפעולה בין המחלקות לרדיולוגיה ולרפואה גרעינית לבין אגף הפיתוח של ג'נרל אלקטריק. באמצעותו ניתן היום לפענח ולאבחן מחלות של כלי הדם הכליליים בלב ללא בדיקות פולשניות, להצביע על רמת סתימות של כלי הדם הללו ובאותה עת להצביע על אזורים בלב אשר אספקת החמצן אליהם לקויה (איסכמיה).

מערכת המידע והמחשוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתו של פרופ' רוח חלו תמורות והתפתחויות ללא תקדים בפיתוח מערכות המידע. אחת המערכות המרכזיות אשר הביאו למהפך בשרותי המידע של בית החולים הייתה –"פרומטאוס" העוסקת במחשוב התהליכים הקליניים והשנייה הנמ"ר שעסקה במחשוב האדמיניסטרטיבי. לצד שתי אלה חלה הרחבה ניכרת במערכות ה-PACS (הארכיון הממוחשב של מחלקת הדימות) אשר רמב"ם היה הסמן הימני בהטמעתן בארץ, ומאז 1998, כל מחלקות בית החולים מחוברות לטכנולוגיה זו של הטלרדיולוגיה. גם במערכת הפרומטאוס היה רמב"ם חלוץ בראייתו ותפיסתו הכוללת וביישום הרחב של התיק הרפואי הממוחשב בבית החולים. מערכת זו החליפה לחלוטין את תיק הנייר ההיסטורי והיא מכסה את כל האספקטים הקליניים. משתמשים בה למעלה מ-2000 אנשי סגל בהם רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים ועוד מטפלים. הפרומטאוס אף יצאה מחלוץ לכותלי בית החולים והיא קשורה עם מערכת המידע של אחת מקופות החולים וכך מתאפשרת צפייה בהיסטוריה הרפואית של מבוטחי הקופה בעת האשפוז בבית החולים מחד גיסא, ומאפשרת מעקב אחר החולה בעת אשפוזו על ידי הקופה המבטחת מאידך גיסא. הטמעת הפרומטאוס הביאה לשינויים משמעותיים ברמת הטיפול בחולה: שיפור בבטיחות החולה ומתן התראות בזמן אמת על טיפול שגוי, שיפור בבטיחות הצוות המטפל ומתן התראות המחייבות בידודו של החולה. חלו גם שיפורים בכל תהליכי העבודה, המחקר וקבלת ההחלטות. בהיבטים הכלכליים ניתן להצביע על הורדת העלויות על ידי מניעת כפל בדיקות ושיפור בתיעוד הרפואי התומך בשירותי הגבייה בבית החולים.

מערכת הנמ"ר הינה מיזם משותף ל-11 בתי החולים הממשלתיים וענינה כל נושאי האדמיניסטרציה הרפואית. המערכת הוטמעה ברמב"ם ב-2004 ושיפרה את כל תהליכי האדמיניסטרציה, הגבייה והבקרה וכן קבלת ההחלטות העסקיות בבית החולים.

אגף המידע והמחשוב בבית החולים תרם תרומה חשובה לכל מערכת הבריאות בארץ בהכנה למצבי חרום ולאסונות בהם נקלטים נפגעים רבים. פותחה מערכת ארצית שכנויה "אדם" ובאמצעותה ניתן לאתר ולזהות נפגעים שהגיעו לבית החולים, להפיץ את המידע בין בתי החולים השונים וכך להקל על בני המשפחות ולהפנותם למקומות הקליטה של יקיריהם.

המאה ה-21: בינוי ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט בניה והתרחבות, אשר יכפיל את שטחו הבנוי של בית החולים. הפרויקט מתנהל מאז 2010 ונבנים בו בית חולים לילדים, מגדל למחקר ביו-רפואי וכן חניון תת-קרקעי שישמש כבית חולים לשעת חירום

במלאת 60 שנה לבית החולים רמב"ם, ב-1998, מצא עצמו בית החולים עם בניין ישן אחד אשר נבנה על ידי הבריטים ב-1938 ובניין מרכזי אשר תוכנן ב-1964 ונחנך ב 1973. בנוסף לשני מתקני אשפוז אלה נותרו עדיין ביתנים מימי המנדט וכן בית החולים לילדים שנחנך ב-1986. רמת הרפואה הגבוהה אליה הגיע בית החולים לא תאמה בשום פנים ואופן את רמת תנאי האשפוז. הבניין הישן אשר תוכנן על ידי הארכיטקט הנודע אריך מנדלסון הוכרז כבניין לשימור וכל המחלקות שבו על תשתיותיהן הלכו והתבלו, עד כי לצד הכרזתו כבניין לשימור הוכר גם כי אינו מתאים לאשפוז. חידושו של הבניין היה כרוך אם כן בבנייה מחדש של כל מחלקותיו, החלפת כל התשתיות ושימור המעטפת החיצונית. גם הבניין המרכזי הלך והתבלה ותנאי האשפוז לא תאמו כלל את ציפיות החולים ובני משפחותיהם.

שדרוג חדרי הניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא הדחוף ביותר אשר דרש פתרון היה מצבם העגום של חדרי הניתוח. אגף חדרי הניתוח היה מפוצל: 8 חדרי ניתוח במרתף הבניין המרכזי שנחנך ב-1973 אך בנוסף לאלה עדיין פעלו 4 חדרי ניתוח בבניין הישן מאז 1938, על אף העובדה כי הניתוחים היותר מורכבים בוצעו דווקא בהם: ניתוחי נוירוכירורגיה, כירורגיה פלסטית, עיניים ואורתופדיה. התפתחותה המואצת של הכירורגיה בעשורים האחרונים הייתה מלווה בהכנסתם לשימוש של מכשירים מתוחכמים, מכונות הרדמה משוכללות וגדולות יותר ואביזרים רבים אחרים אשר דרשו שטח נרחב יותר. וכך הפכו התנאים בחדרי הניתוח לבלתי נסבלים. זאת, והעובדה כי כל הפעילות הכירורגית ומחלקת ההרדמה היו מפוצלים בין שני הבניינים חייבו פתרון מיידי וזרזו את ההחלטה להקים אגף חדש, משוכלל ומודרני אשר יכיל את כל חדרי הניתוח בבית החולים. לאחר בחינת חלופות רבות אומצה התוכנית של בניית קומה חדשה והצמדתה לחזית הצפונית של הבניין המרכזי בגובה של קומה אחת מעל הקרקע. פתרון זה היה מכאיב שכן הוא בא על חשבון חלק ניכר מהגן של בית החולים, אחד השרידים היפים של בית החולים מימי המנדט הבריטי. בשנת 2005 נחנכו חדרי הניתוח החדשים והם נמנים עם חדרי הניתוח המשוכללים בארץ. 12 חדרי ניתוח רחבי ידיים יחד עם השטחים הנלווים להם שינו לחלוטין את דפוסי העבודה והביאו לשיפור וייעול העשייה הכירורגית. זה היה המיזם הגדול ביותר בו השתתף משרד הבריאות מאז חנוכת הבניין המרכזי בשנת 1973 ועלותו התקרבה ל-100 מליון שקל. כאשר נתגלעו קשיים במימון הבנייה לקראת תום העבודות היה זה ראש הממשלה אריאל שרון, עצמו אשר התערב אישית למען הקצאת המשאבים הנדרשים לאחר שבאחד מביקוריו אצל הפצועים עמד על קשיי התפעול של חדרי הניתוח במתכונתם הישנה.

לבינוי חדרי הניתוח החדשים היו שתי תוצאות חיוביות מרחיקות לכת על חיי בית החולים: החלל הגדול אשר נוצר מתחת לאגף החדש אפשר גם את העמקתו וכך נוצרו למעשה 2 קומות חדשות מתחת לחדרי הניתוח הנבנים. בחלל העמוק יותר נבנה אולם הרצאות בן 300 מקומות, בעיצוב מרהיב אשר הפך אותו לאחד האולמות היפים בחיפה. בשאר השטח הגדול שנוצר נבנה מרכז מסחרי אשר עם פתיחתו הביא לשינויים מהותיים ושיפורים לרווחתם של המבקרים הרבים ברמב"ם (למעלה מ-10000 ביום) וכן לחברי הסגל. בתי קפה, מסעדות, סניף דואר, סניף בנק, בית מרקחת ועוד חנויות הפיחו חיים חדשים והפכו את אולם הכניסה של בית החולים למרכז ציבורי תוסס ושוקק חיים.

תנופת הבינוי ושדרוג המבנים בתקופתו של רוח הלכה וגברה ומומנה בחלקה הודות לתרומות. רמת האשפוז שונתה מהותית, וזאת בעיקר באגף השוכן במבנה בית החולים המנדטורי הישן. במרבית המחלקות הפנימיות וכן במחלקות הנוירולוגית והאורתופדית הלך עם השנים והשתנה הרכב האוכלוסייה של המאושפזים: עם הזקנות האוכלוסייה עלה חלקם של ניצולי השואה וניצולי הארצות שהיו תחת הכיבוש הנאצי בקרב המאושפזים והגיע לאחוזים ניכרים. בית החולים פנה לועידת התביעות, שהינו ארגון הפועל לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה להחזרת רכוש לניצולי השואה, וזו נענתה והחלה ליטול על עצמה מחצית ממימון המיזמים השונים שנועדו לשפר ולשדרג את מחלקות בית החולים בהן מאושפזים ניצולי שואה. כך שופצו לבלי הכר מחלקות פנימיות, מחלקות אורתופדיות, מחלקה נוירולוגית, אורולוגית ועוד. ככלל, נוכח תנאי האשפוז הן בבניין הישן והן בבניין הראשי הוחל בשיפוץ מסיבי מדורג של מרבית המחלקות בהיקף של למעלה מ-300 מיליון ש"ח. הוקמו חדרי לידה חדשים, מחלקות יולדות, מחלקות אונקולוגיה, מחלקה נוירוכירורגית, מכון גסטרו אנטר לוגיה, פסיכיאטריה ומחלקה לניתוחי לב. כמו כן, נבנו מעליות נוספות ונחנך חדר צינתורים נוסף. השינויים בבית החולים ניכרו אף באולם הכניסה - אולם זה שהיה קודר, אפור ומדכא קמעא הפך לאולם כניסה מהודר המחובר אל המרכז המסחרי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופ' נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948. חיפה: הקבוץ המאוחד, 1998
  • דניאלה רן, מרכז רפואי רמב"ם (במלאת 60 שנה לביה"ח). חיפה: 1999
  • פרופ' ד' ארליק, ביני לבין הרפואה: חלומות ומעשים, חיפה: תמר, 1986

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 32°50′00″N 34°59′09″E / 32.8333837°N 34.9858396°E / 32.8333837; 34.9858396

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בית חולים שלישוני (Tertiary referral hospital) הוא בית חולים בו מתקיים מגוון רחב של שירותי רפואת מומחים
  2. ^ בניית בית החולים הממשלתי בחיפה נמסרה ל"סולל בונה", דבר, 9 ביוני 1937
  3. ^ מוחים, דבר, 29 ביולי 1937
  4. ^ התחלת עבודה, דבר, 18 ביוני 1937
  5. ^ נפתח בית החולים הממשלתי החדש בחיפה, דבר, 23 בדצמבר 1938
  6. ^ בדבר של ה-23 בדצמבר 1938 כתוב 120,000 לירות
  7. ^ בית החולים אמהות נוהל על ידי ד"ר סוניה רוטנברג, קרובת משפחה של פנחס רוטנברג
  8. ^ בית החולים בתר נוהל על ידי ד"ר יצחק וד"ר תרזה בתר
  9. ^ בית החולים מולדה נוהל על ידי דר' רודולף מאיר (בתחילה בשותפות עם ד"ר רוטנברג)
  10. ^ שביתת רעב של 55 אחיות יהודיות וערביות, דבר, 17 באוגוסט 1947
  11. ^ British Medical Journal, (1.1026-1027 .May 29, 1948), "Streptomycin in Bubonic Plague", Haddad Ch. & Valero A.
  12. ^ מקרה זה פורסם בעתון "הרפואה" (חוברת ט, מאי 1949) אהרון ולירו "Rocky Mountin Spotted Fever"
  13. ^ בעיות ביטחון בחיפה, דבר, 7 בינואר 1948
  14. ^ ש. ז., בית החולים הממשלתי בחיפה, דבר, 25 בינואר 1948
  15. ^ בית החולים הממשלתי בחיפה מתארגן מחדש, דבר, 20 ביוני 1948
  16. ^ ועוד לגורלו של בית החולים הממשלתי, דבר, 21 ביוני 1948
  17. ^ בית החולים הממשלתי בחיפה לרשות ישראל, דבר, 9 באוגוסט 1948
  18. ^ הבו בית לספריית הרמב"ם בתל אביב, הצופה, 10 בדצמבר 1954
  19. ^ יעקב העליוןבית החולים רמב"ם בחיפה קיבל מעמד אוניברסיטאי, מעריב, 23 באפריל 1964.
  20. ^ גלית יצחק-אוגנוב, קורס בינלאומי ברמב"ם: טיפול בפיגועי טרור, באתר חדשות מחלקה ראשונה, 2 בנובמבר 2005
  21. ^ מלחמת לבנון השנייה, באתר רמב"ם
  22. ^ יונתן הללי, הרופא והקצין הפצוע רקדו יחדיו בחתונה, באתר nrg‏, 11 ביוני 2009