רמון השישי, רוזן טולוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל האצולה של בית טולוז

רמון השישיאוקסיטנית: Raymond VI) ‏ (27 באוקטובר 1156 - 2 באוגוסט 1222), רוזן טולוז וסן ז'יל, דוכס נרבון, מרקיז של גותיה ופרובנס, בנו של הרוזן רמון החמישי ושל קונסטנס של צרפת, אחות המלך לואי השביעי.

רמון נשא לאשה, ב-1172, את Ermessende, רוזנת Mauguio, רוזנות שירש עם מותה ב-1176. לאחר מות Ermessende מון השישי נשא לאישה את ביאטריס מבזייה, אחותו של יריבו מבית טרנקבל, רוג'ה השני. לשניים נולדה בת אחת והם התגרשו ב-1189 ולאחר הגירושים ביאטריס, שהייתה קתרית, עברה את התהליך הדרוש להפיכתה לטהורה (מושלמת) על פי הדת הקתרית. רמון נישא בשלישית, הפעם ל-Bourgogne, בתו של אמלריך השני, מלך ירושלים ונישואים אלה הסתיימו בגירושין, ב-1194. כעבור שלוש שנים, ברואן, נשא את ג'ואן, אחותו של מלך אנגליה, ריצ'רד לב הארי. לשניים נולדו שלושה ילדים, אך רק אחד, מי שעתיד היה להיות המרקיז רמון השביעי, האריך חיים. ג'ואן מתה בלידה השלישית. לרמון השישי הייתה לאחר מכן מערכת יחסים (ייתכן שהיו אלה נישואים), שהסתיימה ב-1202, עם בתו של מלך קפריסין. הרעיה האחרונה הייתה לאונור, אחותו של פייטרו השני, מלך אראגון.

האירועים שקדמו למסע הצלב האלביגנזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייטרו השני, מלך אראגון, גיסו של רמון השישי

הכנסייה הקתולית ראתה בקתרים מתחרים על נפשות המאמינים וכל מאמציה להשיבם אל חיקה עלו בתוהו. ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, החליט הלז לחסל את המינות הקתרית. למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו בנועם להמיר את הקתרים לקתוליות, אך לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתרים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאוד מאנשי הכמורה הקתוליים שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידאל אליו הטיפו. המטיף הנודע של התקופה, דומיניקוס, שהתגייס למשימה יחד עם הבישוף הספרדי של אוסמה (איש צנוע שקרא ליתר הכמרים לוותר על הפמליות המפוארות, ולנהוג בצניעות כדוגמת האלביגנזים), זכה רק לחסידים בודדים[1]. בעקבות הכישלון הציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שיהיו משכילים יותר ובקיאים יותר, כדי שיוכלו להתמודד עם הקתרים. ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת מסדר האחים המטיפים. כשגם רישום מנהיגי הקתרים על ידי הנזירים הקתוליים (לצורך הפחדתם) לא פעל, הופעלו אמצעים חריפים יותר. ב-1204 האפיפיור ביטל את סמכות הבישופים המקומיים ומינה שליחים משלו במקומם. האפיפיור ניסה לגייס לעזרתו את האצולה המקומית וב-1206 נידה את האצילים אוהדי הקתרים ולבסוף, ב-1207 נידה את רמון השישי בטענה שאינו פועל כנדרש נגד הקתרים והכריז עליו כ"פדי". בינואר 1208 נפגש הרוזן עם שליח האפיפיור, פייר דה קסטלנו (Pierre de Castelnau) הם התעמתו מילולית ולמחרת נרצח קסטלנו. לאחר אירוע זה הכריז האפיפיור על פתיחת מסע הצלב נגד הקתרים, מסע הצלב האלביגנזי.

ביטול הנידוי והטלתו מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן רמון מטולוז, שהבין מה עלול להתרחש והיה מודע לעוצמת הנידוי האפיפיורי, חיפש דרך להשלים עם הכס הקדוש ופנה לשם כך לאחד משליחי האפיפיור, איש בשם מילון. מילון הציב תנאיים קשים ומשפילים ובהם נסיעה לסן ג'יל, כדי להביע שם חרטה, מסירה מרצונו של שבעת טירותיו בפרובנס והצטרפות למסע צלב. הרוזן עמד בכל התנאיים, התייצב בכנסיית סן ג'יל כשרק מכנסיים קצרים ופשוטים לגופו, נתן לדיאקון לענוד לו עניבת חבל לצווארו ובעוד זה מוביל אותו בחבל דיאקון אחר הצליף בו ולבסוף בפתח הכנסייה השתטח אצה ופתח בתפילה בעוד השליח האפיפיורי אוכל להנאתו את ארוחת הצהריים. רוזן טולוז הכריז על הצטרפותו למסע הצלב האלביגנזי ונידויו בוטל[2].

הצבא הצלבני, שבראשו עמדו הדוכס הבורגונדי, הרוזן מנווארה, הצלבן הוותיק, סימון הרביעי דה מונפור, בישופים רבים וגם הרוזן מטולוז, כולם בראשי גדודיהם, פנה אל מונפלייה ואל מחוזותיו של ויקונט רמון רוג'ה אדון אלבי וקרקסון. רמון רוג'ה הלך בעקבות אדונו (היה וסל של רמון מטולוז) וקרוב משפחתו וחיפש דרך להשלים עם שליחי האפיפיור, אך ניסיונותיו נדחו והוא שב לאחוזותיו והכין אותן למלחמה ולמצור. הצלבנים יצאו לדרך, כבשו את בזייה וטבחו את תושביה ולאחר מכן את קרקסון. רמון השישי שב לאחוזותיו, אך מי שלקח את ההנהגה על הצלבנים, סימון הרביעי דה מונפור, המשיך בכיבושים, באמתלה של דיכוי הקתרים והשתלט על יותר ויותר יישובים וקרקעות, שחלקם היו שייכים לווסלים של רוזן טולוז.

בינואר 1211 ארנו אמורי האשים בכפירה כמה מראשי הציבור של טולוז וכשרמון השישי, רוזן טולוז, סירב לנקוט באמצעים נגדם נידה אותו מחדש. רמון, שקיבל עידוד מגיסו, פייטרו השני, מלך אראגון, ניסה לארגן נגד הצלבנים קואליציה עם שכניו, הרוזנים דה פואה וקומנז'.

ציור המתאר את קרב מירה

קרב מירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייטרו השני, מלך אראגון, שהיה גיסו של רמון השישי מבית טולוז, היה גם האדון הפאודלי של רבים מאצילי חבל לנגדוק שנחלותיהם נכבשו על ידי סימון הרביעי דה מונפור, כולל רמון רוג'ה טרנקבל. הוא לא הכיר בכיבושיו של דה מונפור על בזייה וקרקסון, שהיו כפופות לו פאודלית והציע את עצמו מספר פעמים כמתווך בין הניצים. בגלל מאבקו במורים לא היה מסוגל לתמוך צבאית בגיסו, הרוזן מטולוז וגם לא רצה להסתכסך עם הכנסייה הקתולית, איתה היו לו יחסים מצוינים. ב-16 ביולי 1212 נחל, יחד עם בני בריתו, ניצחון גדול על המורים בקרב לאס נאבאס דה טולוסה ועטור בניצחון זה ניסה ללמד זכות על גיסו בפני האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהחליט לפתוח ויעוד בלה ואור. הוויעוד לא יצא לפועל וב-21 בינואר 1113 החליט פייטרו השני לקבל תחת חסותו את הרוזנים מבית טולוז, לה פואה, קומינז' והויקונט מביארן.

פייטרו השני הטיל ב-8 בספטמבר 1213 מצור על אחת ממצודותיו של דה מונפור, מירה. אל צבאו התחברו במהרה הרוזנים דה פואה וקומינז' ורמון השישי הגיע עם מיליציה גדולה. לרשות צבאו של פייטרו השני ובני בריתו עמדו כאלפים ומתאים פרשים ועשרים עד שלושים אלף לוחמים רגליים. לדה מונפור ולבן בריתו, הוויקונט מ-Corbeil, היו כ-900 פרשים ו-700 קשתים בין מגיני החומות. פייטרו הציב את מחנהו כך שאגף אחד נשען על נחל מקומי והאגף השני על ביצה.

ב-12 בספטמבר פייטרו השני שלח את המיליציה הטולוזית להתקפה על חומות מירה. ההתקפה נהדפה וגיחה מהירה של הפרשים הצלבנים המיומנים, שהתפצלו לשלושה ראשי חץ בהנהגתם של Guillaume des Barres, בוּשאר דה מארלי ודה מונפור עצמו, הפתיעה את צבאו של פייטרו השני שנאלץ להשתתף בתגרה שלא התכונן לה. שני פרשים צלבנים, אלן דה רוּאֶה ו-Florent de Ville החליטו לצאת ולהתקיף את מלך אראגון. פייטרו השני, שיצא בראש צבאו, הופל מסוסו ואף על פי שצעק שהוא המלך, הרגו אותו. צבאו של פייטרו השני נכנס לפניקה ונפוץ לכל עבר ודה מונפור זכה בניצחון מוחץ. הרוזנים דה פואה וקומינז' שבו לאחוזותיהם ורמון השישי נמלט לאנגליה, אל חצרו של ג'ון, מלך אנגליה והשאיר לחברי מועצת העיר טולוז להתדיין עם הצלבנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וולטר, De la Croisade Contre les Languedociens, 1756.
  2. ^ וולטר, De la Croisade Contre les Languedociens, 1756.