רמניקו סראט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רמניקו סראט
Râmnicu Sărat
Interbelic Ramnicu Sarat CoA.png
סמל העיר
RSCityHall.JPG
בניין עיריית רמניקו סראט
מדינה / טריטוריה Flag of Romania.svg  רומניה
חבל ארץ מונטניה
מחוז בוזאו
ראש העיר ויורֶל חולבאן Viorel Holban (לאומי-ליברלי PNL)ׁמשנת 2008
שטח 8.77 קמ"ר
גובה 118 מטרים
תאריך ייסוד 1439
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

39,950‏  (נכון ל-2007)
4.678 נפש לקמ"ר (נכון ל-2007)
קואורדינטות 45°23′N 27°04′E / 45.38°N 27.06°E / 45.38; 27.06קואורדינטות: 45°23′N 27°04′E / 45.38°N 27.06°E / 45.38; 27.06
אזור זמן UTC +2
www.primariermsarat.ro

רמניקו סראטרומנית Râmnicu Sărat,ידוע בעבר בעברית גם כ"רומניק סאראט") היא עיר בעלת מעמד של מוניקיפיום (ברומנית "מוניצ'יפיו") ברומניה, היישוב השני בחשיבותו במחוז בוזאו במזרח מונטניה. אוכלוסייתו - 39,950 תושבים (2007), במפקד האוכלוסין ב-2002 - 38,805 תושבים. במערב ובדרום העיר גובלת עם הנחל רמניקו סראט (רמניק ה"מלוח"), יובל של הסירט, שנתן את שמו ליישוב. בחלקה המזרחי העיר נחצית על ידי מסלול הרכבת הלאומית בוקרשט-מולדובה. ‏[1] רמניקו סראט שוכנת במישור ביצתי ממזרח לקרפטים וממערב לשדות הדגן של דרום-מולדובה, בגובה של 118 מ' ו30 ק"מ צפונית-מזרחית מן העיר בוזאו. באזורים ההרריים בסביבה יש משאבי מלח ונפט, ובעיר מתנהל מסחר אינטנסיבי של מוצרים חקלאיים ודברי בשר. רמניקו סראט הייתה במשך מאות שנים עד לאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה תחנת מכס חשובה בין שתי המדינות הרומניות.

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמנקיו סראט היא אחד משני המוניקיפיומים של המחוז בוזאו. היישובים השכנים הם סולובוזיה בראדולוי (Slobozia Bradului) - מצפון, רמניצ'לול (Râmnicelul) - ממזרח, ואליה רמניקולוי (עמק הרמניק) (Valea Râmnicului) - מדרום, וטופליצ'ן (Topliceni) ופודגוריה (Podgoria) - ממערב.

גאוגרפיה ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר יושבת באזור ערבתי. הוא התפתח בסמיכות לנחל רמניק, בגובה 110 מ' בדרומה ו 170 מ' בצפון-מזרחה. שכבת אקוופיר נמצאת בעומק 6-10מ', בעוד מי תהום נמצאים בעומק 25-50 מ'. משאבי המיים השטחיים והעמוקים סייעו מאוד להתפחות היישוב. שטח המוניקיפיום עצמו הוא 5,2 קמ"ר, מתוכו 72% שטחי חקלאות. האקלים הוא ממוזג יבשתי. הטמפרטורה הממוצעת היא C‏° 10.5+. הטמפרטורה הממוצעת בחודש יולי (החם ביותר) היא C‏° 22 +, בחודש החורפי ביותר, ינואר, היא C‏° 3-. בדרך כלל ישנם מעל 100 ימים קרים בשנה, החל מהמחצית השנייה של נובמבר. הכמות הממוצעת השנתית של גשמים מגיעה ל 562,4 מ"מ כבקיץ יש בצורת. החודש הכי גשום הוא מרץ. הרוח העיקרית היא האוסטרו, רוח חמה הנושבת מדרום מערב, רוח ה"בלטרץ" (Băltăreţ) החמה גם היא, נושבת מדרום מזרח, וה"קריבץ" (Crivăţ) הקרה מצפון מזרח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב רימניק

היישוב מתועד לראשונה כמרכז מכס ומסחר בגבול עם מולדובה, במסמך מ-8 בספטמבר 1439 שבו שליט ולאכיה, ולאד דראקול, העניק לסוחרים רוסים, פולניםגליציה) ומולדבים הטבות במסחר. כעיר היא מוזכרת לראשונה בשנת 1574. עקב היותה נמצאת בגבול הין הנסיכות מולדובה ובין ולאכיה היישוב שיחק תפקיד חשוב בפוליטיקת ההגנה של מולדובה שכיוונה ליצירת חזית חזקה נגד ההתקפות מצד האימפריה העות'מאנית והטטרים. במחצית השנייה של המאה 16 נבנה כאן מבצר רב ממדים ששרת את המטרה הזאת. במאה ה17 המבצר שופץ וחוזק על ידי השליט קונסטנטין ברנקוביאנו. ביישוב התנהלו קרבות חשובים: בשנת 1473 קרב בין שטפאן הגדול, שליט מולדבה, ובין ראדו היפה, השליט הפרו-טורקי של ולאכיה. ב1573 וב1601 התנהלו כאן קרבות נוספים בין צבאות מולדובה וולאכיה. ב-15 באוגוסט 1601, אחרי מותו של מיכאי האמיץ הולאכים התעמתו באזור עם הכוחות המולדבים שבפיקוד השליט סמיון מובילה והנתמכים על ידי פולין והטטרים. ב1634 רמניקו הייתה עדה לעוד קרב בין הטורקים ובין הרומנים הוולאכים. בשנת 1660 הנוסע הטורקי אווליה צ'לבי התרשם חיובית מהעיירה היפה, "על גניה וכרמיה הגבוהים" וציין כי היו בה ששה מנזרים (ככל הנראה כלל במספר זה את הכנסיות) וחמש מאות חנויות. היישוב נוהל על ידי מועצה בת 12 חברים מקרב הסוחרים, בעלי המלאכה והאיכרים, הנקראים פּרגאר pârgari או ז'וראץ juraţi ("מושבעים") ובראשם כיהן ז'ודץ (judeţ) ("שופט"). ‏[2] ב-11 (22) בספטמבר 1789 על הנחל רמניק, מצפון לעיר, כוחות הצבא הרוסי והצבא האוסטרי בפיקודם של הגנרל אלכסנדר סובורוב ושל יוזיאס פון קובורג הביסו את הצבא הטורקי. בעקבות האירוע סובורוב זכה מידי הצאר בתואר "רוזן של רמניק" ("רמניקסקי"). על מפתו של הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו משנת 1700 רמניקו סראט מצוינת כעיר בירת מחוז. המשיכה להיות בירת המחוז סלאם רמניק עד לאיחוד עם מולדובה בשנת 1859. מאוחר יותר הייתה לבירת המחוז רמניקו סראט. בשנת 1854 פקדה את העיירה דליקה שהרסה אותה כמעט מן היסוד, אבל בעשורים הבאים השתקמה. בשנת 1907 במרד האיכרים הגדול, קבוצות של מורדים התקיפו את היישוב. בעת מלחמת העולם השנייה בעת מתקפת הנגד והתקדמות הצבא הסובייטי בשטח רומניה במסגרת המבצא יאשי-קישינב, הכוחות הסובייטים כבשו את רמניקו סראט ב-27 באוגוסט 1944. בית הסוהר ברמניקו סראט שהוקם בשנת 1899 רשם דף קודר בימי המשטר בפאשיסטי והקומוניסטי ברומניה, כשנכלאו בו אסירים פוליטיים בתנאים מחפירים, הוכו ועונו.

מינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר מנוהלת על ידי ראש עיר ומועצת העיר המורכבת מ-19 חברים.

בירת מחוז בשנים 1950-1862[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1862 -1950 רמניקו סראט הייתה בירת מחוז שנשא אותו שם. הייתה גם בירת נפה (פלאסה) בעלת אותו שם ובימי השלטון הקומוניסטי החל משנת 1950 בירת "ראיון" במסגרת האזור בוזאו (1952-1950) ואחר כך (1968-1952) בצסגרת האזור פלויישט. החל משנת 1968 איבד האת המעמד של מרכז מנהלי כשנכללה ל"ז'ודץ (מחוז) בוזאו". בשנת 1994 הוכרזה "מוניצ'יפיו" (מוניקיפיום). לעיר היו במאה ה19-20 בעיות באספקה עם מי שתייה מפני שמי הנחל רמניק שזרם על יד היישוב היו מלוחים. מי השתייה הובאו בצינורות מרדוצ'שט וחולקה לשכונות באמצעות 12 בארות. מבחינת מנהלית העיר חולקה לשלשה אזורים מסומנים בצבעים: האזור " האדום" כלל את המרכז הישן הקרוי "ואטרה אוראשוליו" (מוקד העיר), האזור ה"צהוב" בדרום שכלל את השכונות ("מאחאלה") הקרויות פיטריאסקה וארקולשט והאזור ה"כחול" בצפון , שכלל את השכונה "ספנטול ניקולאיה" (ניקולאיה הקדוש).

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת הרכבת של רמניקו סראט
המכללה הלאומית ע"ש אלכסנדרו ולחוצה

בשנת 1652 חיו ביישוב כאלף תושבים ‏[3] , בשנת 1899 בעיירה התגוררו כ12,400 תושבים, ‏[4] ולפי נתונים משנת 1900 13,134 תושבים מתוכם כ 1,500 יהודים. ‏[5]. במפקד האוכלוסין משנת 2002 נספרו 38,828 תושבים, וכו'. לפי זהות אתנית - 36,998 רומנים, 1,790 צוענים (רומה), 11 איטלקים. המיעוט היהודי מנה 3אנשים. לפי שפת אם - 37,938 היו דוברי רומנית , 868 - דוברי רומאנס, 10 - דוברי איטלקית. נמצא דובר יידיש אחד. לפי השתייכות דתית התושבים התפלגו ל: 38,566 נוצרים אורתודוקסים, 139 אדבנטיסטים, 48 רומנו-קתולים, 19 (נוצרים לפי האוונגליון) וכו'. 7 השתייכו לאסלאם ו 5 ליהדות. ‏[6]

מיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני העירייה המיעוט הצועני בעיר מונה למעשה כ 4200 תושבים, (מעל 10% מהאוכלוסייה) מתוכם 3900 חיים בשלוש שכונות עוני גדולות בשולי העיר: זידאר Zidari (או פלמנדה (Flămânda)) קוסטיאן (Costieni) ובאראסקה (Barasca). לאוכלוסייה זאת בעיות סוציו-אקונומיות וחינוכיות קשות. 85 % מבתי המגורים בשכונות אלה נבנו ללא אישור. 340 בתים בנויים לפי מסורות מקומיות עתיקות - מלבני adobe (ברומנית chirpici "קירפיץ'") עשויות חומר, קש וצואת סוסים מיובשת. 80 % מהאנשים מעל גיל 14 לא למדו יותר מ4 כיתות. לאחרונה לפי דברי נציגי העדה, 54 % מהילדים לומדים בבתי ספר. חלק גדול מבתי הצוענים אינם מחוברים לרשת אספקת המיים אך נעזרים בבארות מים, כמו כן מעטים מחוברים לרשת החשמל והגז בגלל הכנסותיהם המועטות. כ75 % מתקיימים מעזרה סוציאלית (הבטחת הכנסה). 1.6% הם שכירים קבועים, 19% עובדים יומיים או מזדמנים בתפירה, איסוף ברזילים, נייר למחזור ושאריות מפלסטיק. גם רמת השימוש בשרותי בריאות היא נמוכה בגלל דעות קדומות בקרבם. ‏[7]

מדרחוב במרכז העיר רמניקו סראט

מתוכננת הפתיחה בעיר של מרכז לאוכלוסייה הצוענית שיעזור גם בהכשרה המקצועית ובייעוץ. במועצת העיר יש שני נציגים של הצוענים.

יהודי רמניקו סראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת ברמניקו סראט

נוכחות היהודים ברמניקו סראט, ידועה אחרי שנת 1823.‏[8] לפי המפקד ב 1899 חיו בעיירה 519 יהודים בעוד שבשנת 1930 היהודים מנו 1029 אנשים. לפי נתונים אחרים חיו כבר בשנת 1900 בסביבות 1500 יהודים - כעשירית מהאוכלוסייה אז. ‏[9] בכל זאת, לפי המפקד משנת 1942 מספר היהודים היה 1,124 ולפי ק. מאראפט וש. ניאגו המצטטים את הנתונים האלה, זה היה אולי המספר המרבי של בני המיעוט החשוב הזה בתולדות העיירה. ‏[10] בעיירה היו בעבר שלשה בתי כנסת. בית הכנסת המודרני או ה"טמפל" היהודי (templul israelit) נבנה בשנת 1855. לקהילה היו שני בתי עלמין. אחד ישן, ברחוב ז'יטיה Jitia 14, שהיה בשימוש רק במהלך המאה ה-19 ממנו נשארו כ 17 מצבות. שטחו הושכר על ידי פדרציית הקהילות היהודיות ומשמש לגידולי ירקות של תושב מקומי. סביב המצב העגום של בית עלמין זה התעוררה סערה תקשורתית (נידון, בין השאר, בכתבה של קלמן ליבסקינד בעיתון הישראלי מעריב) בשנת 2007 כשגורמים יהודים מישראל ומאמריקה) (כמו ארגון "אתרא קדישא" ו"איגוד האמריקאים יהודים-רומנים") מחו נגד מדיניות ניהול הנכסים היהודים על ידי פדרציית הקהילות היהודיות. ‏[11][12] בית העלמין החדש ברחוב אֶרואילור (Eroilor 2) , נחנך בשלהי המאה 19והלווייה האחרונה התקיימה בו בינואר 2002. יש בו חלקת כוהנים שבו הקבר הישן ביותר הוא מ 1903. כמו כן יש מצבה לזכר החיילים היהודים שנפלו בעת שרותם בצבא הרומני במלחמת העולם הראשונה.

יהודי רמניקו סראט היו פעילים בתנועת חיבת ציון ותנועת העלייה הראשונה לארץ ישראל. הם שלחו שני נציגים לקונגרס בפוקשאן :יוסף פלדמן והרב אבנר כתבן שכיהן כרב של העיירה בין השנים 1874-1898. עם מייסדי זכרון יעקב נמנו בני משפחת רבניקר (משה רבניקר) מרמניקו סראט. ‏[13] מרמניקו סראט יצאו גם מהגרים לארצות הברית. בין היהודים האמריקאים שנולדו בעיירה ניתן להזכיר שמותיהם של הצייר סול סטיינברג ושל הגנגסטר האמריקאי קיד קן (איזידור בלומנפלד). עם האישים ילידי העיירה נמנו הסופר בשפה הרומנית ב. לוקה. במלחמת העולם הראשונה נהרגו מעל 20 חיילים יהודים, לרבות שני קצינים בעת שנלחמו בתוך שורות הצבא הרומני, למרות שהיו כמו כמעט כל יהודי רומניה, מחוסרי אזרחות המדינה.‏[14]. תרומת הסוחרים היהודים הייתה חשובה מאוד בהתפתחות העיר‏[15]. יהודים היו פעילים במועצת הסוחרים שקמה בעיר בשנת 1932 ובסניף של האיגוד הכללי של בעלי המפעלים הקטנים ובעלי המלאכה שהוקם בשנת 1930‏[16].

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 בעיר היו קיימים גימנסיה ע"ש וסילה בויירסקו (שנפתחה ב-1889), שני בתי ספר יסודיים לבנים ושניים לבנות ועוד שני בתי ספר פרטיים. כעת ישנם בעיר 12 גני ילדים שבהם לומדים כ-1000 ילדים, 7 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, 5 בתי ספר תיכון, 2 בתי ספר מקצועיים ובעלי פרופיל אחר, שבהם 9,600 תלמידים. עובדים בהוראה כ-960 מורים. ‏[17]

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר קיים בית חולים, 13 מרפאות ו4 מרכזי בריאות. ‏[18]

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים לאחר מהפכת 1989 קמו בעיר שלושה ארגונים בלתי ממשלתיים הפועלים בתחומי התרבות, הנוער, הספורט, הרווחה והמיעוטים. בסיס פעילותם הוא בתשתית מודרנית הכוללת: אולם ספורט עירוני, אצטדיון עירוני, מתחם ספורט פרטי הכולל מגרשים לטניס, "מיניפוטבל" וספורטים אחרים, כמו כן - 3 אולמות ספורט בבתי הספר.‏[19]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר פועל בית תרבות ע"ש פלוריקה קריסטופוריאנו, מוזיאון אחד, 3 מועדוני תרבות ו12 ספריות. בספריה הציבורית העירונית 120,000 ספרים.‏[20]

כנסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"מלקסיקון הגאוגרפי הגדול של רומניה" צויינו שמונה כנסיות אורתוקודסיות. ביניהן העתיקה ביותר הייתה זו שהוקמה בעת הכיבוש המולדבי של שטפאן הגדול בשנת 1474. במקומה ניצבת היום כנסייה חדשה לכבוד פרסקבה האדוקה. הכנסייה הראשית הייתה "עליית מרים" שנבנתה בשנת 1697 בסגנון ברנקובאני, במקום כנסייה קודמת. כנסיות חשובות אחרות היו רוביאסקה שנבנתה ב-1784 על ידי ביוול-פיטאר אסנאקה ניקולסקו וכנסיית בגדאט שנבנתה על ידי הבויאר דומיטראשקו בגדאט. ב-1753 ושופצה בשנת 1870 על ידי צאצא שלו. אליה היה צמוד בית חולים כנסייתי. ראה למטה גם אתרי תיירות.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מבתי החרושת שהיו קיימים בזמן השלטון הקומוניסטי נסגרו, לרבות מפעלים לשימורי פירות וליינות. קיימת בעיר תעשיית טקסטיל המעסיקה את רוב הנשים באזור. קיימות חברות בנייה המעורבות הפרויקטים באזורים שונים של המדינה.‏[21]

שירותים ומסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר קיים שוק מודרני, הממשיך את מסורת השווקים והירידים שהיו מפורסמים מימי הביניים.‏[22]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר - עד המאה ה-19, העיר והאזור היה מייצא בעלי חיים, בייחוד סוסים שהיו ידועים כ"סוסים של רמניק". לכן הסוס היה מופיע בסמל המחוז רמניקו סראט של פעם. היה קיים בעבר גם יצוא של פירות, ירקות ויינות. חלה הידרדרות בתפוקה החקלאית עקב הבצורת, התפלגות יתר של השטחים החקלאיים, בלאי הציוד והאדמה, הירידה בדישון, חוסר מערכות השקיה, הירידה במחירי המוצרים החקלאיים. מערכת ההשקיה שכיסתה בעבר 2000 דונם הפכה לבלתי פונקציונלית, עקב הרס מערכת הצינורות. החוואיים מקבלים סבסוד מהממשלה ומהאיחוד האירופי להמשך גידול בעלי חיים (פרות, צאן, עזים, חזירים),עופות ודבורים, אך הם אינם בדרך כלל מעוניינים להשתמש בהם בפיתוח הענף. קיימים איגודים חקלאיים כמו "ואוינצה" השולט ב -10,045 דונם, איגוד מייצרי החלב, איגוד הדבוראיים, איגוד מגדלי הפרות, ואיגוד מגדלי הצאן, אך הם אינם פעילים מאוד. העובדים הענף חוששים להתאגד בגלל זיכרון הקולחוזים של העבר הקומוניסטי. ‏[23].

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו הרכבת בין בוזאו ובין מרששט עובר דרך רמניקו סראט. העיר נגישה ברכבת העוברת במסילת הברזל בוקרשט - בוזאו- בקאו - סוצ'אבה וכמן כן על יד קו הרכבת בוקרשט - יאש. היא נמצאת בכביש האירופי E 85 (בוקרשט -בוזאן-בקאו- סוצ'אבה), במרחק 144 ק"מ מבוקרשט, 32 ק"מ מבוזאו ו 38 ק"מ מפוקשאן. הכביש E 85 נמשך בכביש החוצה את בולגריה ויוון. עוד דרך תחבורה חשובה היא DN 22 המחברת את רמניקו סראט עם העיר בראילה (83 ק"מ מרחק ממנה) שהיא נמל על הדנובה ועם עיר הנמל טולצ'ה (172 ק"מ מרחק ממנה). התחבורה הציבורית בעיר היא באמצעות חברת אוטובוסים (4 במספר) ומיקרובוסים (שניים במספר) בבעלות העירייה. הם מחברים את התחנות בעיר עם ארבעה יישובים בסביבה.

אתרים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתחם הברנקובאני:"הבית הנסיכותי" ברמניקו-סראט, המאות 17-19
המתחם הברנקובאני:כנסיית "עליית מרים", 1697
  • המתחם הברנקובאני, הכולל את הבית הנסיכותי (Casa Domnească) ומנזר המכונה "המנזר שבככר" (Mănăstirea din piaţă) או בעבר הרחוק - "מנזר היוונים" (Mănăstirea grecilor) עם כנסייה "עליית מרים" (Adormirea Maicii Domnului), הוקם בשנים 1691-1697 בסגנון הקרוי "ברנקובאני", מיוזמת מיכאיל קנטקוזינו, דודו של השליט קונסטנטין ברנקוביאנו. נמצא על יד הככר המרכזית וכעת כולל גם את מוזיאון העיר שנבנה במקום אגף כוכים לשעבר של המנזר.

במקום הייתה קיימת כנסייה בעלת קיום מתועד במסמכים עוד מן המאה ה-16, ובחפירותארכאולוגיות נמצאו שרידים של כנסייה עוד מן המאה ה-14. בכנסייה נמצאים ציורים מאת צייר הכנסיות פֶרבוּ מוּטוַ, עמודות עתירות עיטורים ועמודים בנויים במיומנות. הכנסייה עוררה בזמנו את התפעלותו של הסופר אלכסנדרו ולחוצה. "הבית הנסיכותי" כולל מגדל ומרתף.‏[24]

  • במקום אגף תאים של המנזר הוקם בשנת 1960 מוזיאון העיר שהוקם בשנת 1960 והכולל אגף לפאונה (כולל אוסף פרפרים אקזוטיים) ולפלורה של האזור ואגף לאמנות שבו מוצגים יצירות של קמיל רסו, יוסיף איסר, א. י. סטריאדה, אנרי קטרג'י, קורנליו באבה, אלכסמדרו צ'וקורנקו, דימיטריה גיאצה ואחרים., כמו כן אוסף שטיחים, קרמיקה וחפצי אמנות עממית. קיימים בו חדרי זיכרון לכבוד שניים מבני העיר - הביולוג טראיאן סבולסקו וזמרת האופרה פלוריקה קריסטופוריאנו. במחלקת ההיסטוריה מוצגים ממצאים ארכאולוגיים מהחפירות בסביבה.
  • בית העירייה והמועצה המקומית נבנה בשנת 1897 (Palatul administrativ) על ידי האדריכלים פיליפ קסנופול וקונסטנטין בייקויאנו
  • בית הסוהר לשעבר - ברחוב יון מיכלאקה 55 (הרחוב נקרא כיום לפי אחד האסירים הפולייטים המפורסמים שהיה כלוא ונפטר בבית הסוהר).
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הסוהר רמניקו סראט

משנת 2007 המבנה, שנחשב לחלק מה"גולאג" הרומני, הועבר לרשות משרד התרבות שייעד את המקום לאתר מוזיאוני ולזיכרון. על יד בית הסוהר נחנך באוגוסט 2010 אתר לזכר קרבנות הרדיפות הפוליטיות - הכולל פסלי עץ - יצירה של הפסל שטפאן בלאז' מסיגט. במקום מאורגנים קורסים של אוניברסיטת קיץ על ידי המכון לחקר פשעי הקומוניזם.

  • ארמון לופסקו - נבנה ב1888-1889, נקרא לפי שם ראש העיר קונסטנטין לופסקו (1900-1903) כיום בניין מנהל הכפסים (Palatul fiscal)
  • הספרייה המוניציפלית - בבניין הנחשב חלק מהמורשת הלאומית
  • בית התרבות ע"ש פלוריקה קריסטופוריאנו בככר ולחוצה. נבנה בשנים 1959-1949 ונפתח לקהל בשנת 1960. בחזית הבניין עומד הפסל של הסופר אלכסנדרו ולחוצה. בבית התרבות מתכנס החוג הפסרותי (קנקולום) אל. סיחליאנו ומתקיים הפסטיבל המוזיקלי "שירת העיר"
  • בית אל. י. זמפירסקו - כיום "הפרוטוייריה", ברח' אמינסקו - פעם מקום מפגש לאליטה ספרותית.
  • בית יורגו אנטונסקו -ברח' טודור ולדימירסקו (רח קרול לשעבר), נבנה על יד בן דודו, האדריכל, בן העיר, פטרה אנטונסקו,
  • בית בוטנריו - ברח' טודור ולדימירסקו
  • בית איטיאנו - היום בניין המשטרה - פעם בבעלות הקרוח והפוליטיקאי הליברלי, חבר בפרלמנט, אל. איטיאנו.
  • הכנסייה פיאטרה - או "פרסקבה הקדושה" -ברחוב טודור ולדימירסקו - גרסתה החדשה נבנתה במקום שבו הייתה הכנסייה הנסיכותית שנבנתה בשנים 1473-1481 על ידי שליט מולדובה, שטפאן הגדול בתקופה שפלש באזור ספר זה של ולאכיה. שופצה על ידי קונסטנטין ברנקוביאנו ועברה בהמשך גלגולים רבים.
  • כנסיית דומיטרו בגדאט הקדוש - נבנתה ב 1707.
  • כנסיית קֶצֶה (Biserica Câţă)- נבנתה על ידי הבויארים ניקולסקו בשנת 1765 ועברה שיפוצים בשנים 1861 ו1921.
  • כנסיית "לידת אם האדון" (מרים הקדושה) (Naşterea Maicii Domnului)

הוקמה בשנת 1784 על ידי הבויאר אסנאקה ניקולסקו ואשתו מריה, בימי מלכותו של מיכאיל סוצו

  • בשלבי בנייה - הקתדרלה של העיר, בקרבת בית העירייה
  • בית הכנסת ברחוב גאורגיצה לופסקו 3- נבנה ב 1855
  • תחנת הרכבת - שנבנתה על ידי המהנדס אנגל סאליני (Anghel Saligny)
  • תחנת רכבת שנייה - בסגנון איטלקי - נבנתה על ידי האדריכל ניקולאיה מיכייסקו (1863-1934)
  • הפארק המרכזי - בו נמצאים אנדרטאות לזכרו של הלטננט-קולונל יון בוזויאנו והנופלים במלחמת העולם הראשונה, במלחמת העצמאות של רומניה מהשנים 1878-1877, במלחמת הבלקן השנייה מ1913, ובמהפכה משנת 1989.
  • בית הקברות "אֶטֶרניטאטיה"- שבו אובליסק משנת 1946 לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה, שביל לזכר החיילים הסובייטים שנפלו באזור.
יעדי תיירות בסביבה:
  • בלטה אלבה (Balta Albă) אתר מרפא על גדות האגם בלטה אלבה, 25 ק"מ מרחק מהעיר
  • בכפר דומבּרבן, ביישוב דרגוסלבֶן, במחוז השכן וראנצ'ה, קרוב למקום הקרב רמניק - הוקמה אנדרטה של אלכסנדר סובורוב רוכב על הסוס.

אירועי תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פסטיבל המוזיקלי "שיר העיר" (Cântecul oraşului)

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורין איוואן - סלאם רמניק, הוצאה לאור טמפוס, 2003 (ברומנית)

  • Constantin Marafet şi Ştefan O. Neagu „Din participarea evreilor autohtoni la dezvoltarea oraşelor Râmnicu Sărat şi Focşani Editura Rafet ,Râmnicu Sărat 2010, ediţia aII-a revizuită

(ברומנית)

Dorin Ivan - Slam Râmnic, repere istorice şi culturale, Editura Tempus, 2003

I.Enescu, V.Smerea Geografia judeţului Râmnicu Sărat, ed. a IV-a , 1909

בוויקימקור. Alexandru Vlahuţă -In Râmnicu Sărat - fragment din România pitorească

Synagogue in danger - Ramnicu Sarat, Romania site bet-tfila/info - 2/05

International Jewish Cemetery Project, International Association of Jewish Genealogical Societies, גישה ב-1 במרץ 2011

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gaiţă, Alexandru. Ţiganii. Cinci secole de istorie la Rm. Sărat, Buzău şi Mizil (Cinq siecles d'histoire). Analele Putnei, 1999, 4, p.78-84 ; 2000, 5, p. 186-199.

(אלכסנדרו גאיצה - הצוענים. חמש מאות היסטוריה ברמניקו סראט, בוזאו ומיזיל - בכתב העת "אנאללה פוטניי", 4, ע' 78-84, 5, ע' 186-189, 2000) ברומנית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  2. ^ כיוצא מתעודה מ 5 בספטמבר 1600 המצוינת בספר "בוזאו- אנציקלופדיה היסטורית קטנה" , הוצאת מוזאוס, בוזאו, 2000 ע' 277
  3. ^ ראה תוכנית העירייה לפיתוח העירוני
  4. ^ ג. בנג'ר - רומניה ב 1900, תרגום לאנגלית מאת א. ה. קין, הוצאת אשר, לונדון 1900 G.Benger - Rumania in 1900, authorized translation by A.H.Kean, Ashe and Co., London 1900. ההערכות משנת 1899 לפי רשויות הבריאות הרומניות, כפי שפורסמו בעיתון הרשומות "מוניטורול אופיצ'יאל"
  5. ^ Enc.Britannica, 1911
  6. ^ B,נתוני המפקד 2002 באתר "המרכז למשאבים למען המגוון האתני-תרבותי"
  7. ^ ראה התוכנית לפיתוח העירוני של עיריית רמניקו סראט
  8. ^ 2010 C. Marafet, Şt. Neagu ע' 12 - על סמך האלמנך של היישוב, Almanahul Râmnicul-Sărat משנת 1933
  9. ^ ראה אנציקלופדיה בריטניקה 1911
  10. ^ C.Marafet, St. O. Neagu 2010 ע' 12
  11. ^ כתבה מאת לאורנציו מרינוב ביומון המקומי מבוזאו - "שאנסה בוזויאנה" מס.2864, ב-14 בדצמבר 2007, תחת הכותרת "גידולי כרוב בבית העלמין היהודי",
  12. ^ חוגים של הימין הלאומני הרומני ובראשם הלידר של המפלגה "רומניה הגדולה" קורנליו ודים-טודור הצטרפו למחאות וניסו לנצל את המריבות בין היהודים על מנת לנגח את הנהגת השארית הקטנה של יהודי רומניה ואת מעמד הרב הכולל מנחם הכהן ראה המכתב הפתוח של הרב אליהו קאופמן בעיתון "רומניה מארה" מס. 1071, 2 בינואר 2011
  13. ^ באתר ויקיגניה על מייסדי זכרון יעקב
  14. ^ C. Marafet, Şt. Neagu ע' 21
  15. ^ G.Marafet, St. Neagu ע' 12
  16. ^ שם ע' 15-16
  17. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  18. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  19. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  20. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  21. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  22. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  23. ^ תוכנית העירייה לפיתוח
  24. ^ תוכנית העירייה לפיתוח