רנה מאנז'ו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רנה מאנז'ו
פסל של המלך רנה מהמאה ה-19 באקס-אן-פרובאנס
טירת המלך רנה בטרסקון

המלך רֵנֵה מאָ‏נְז'וּ‏צרפתית: René d'Anjou; ‏16 בינואר 140910 ביולי 1480) נודע גם כמלך רנה הטוב (בצרפתית: Le bon roi René) והמלך רנה. למרות תוארו המלכותי הרשמי, המלך רנה הראשון מנאפולי, כמעט שלא מלך מעולם בפועל; בין השאר היה דוכס אנז'ו, רוזן פרובאנס (14341480), דוכס באר (14301480), דוכס לורן (14311453), מלך נאפולי (בפועל בין השנים 14381442 ובתואר בלבד עד מותו) וכן טען לכתרי מלך ירושלים, הונגריה (14381480), אראגון, סיציליה, מיורקה, וקורסיקה (14661480). היה אביה של מלכת אנגליה מרגרט מאנז'ו, אשת הנרי השישי, מלך אנגליה אשר בשל התקפי חוסר השפיות של מלך זה שלטה למעשה בממלכה והובילה את בית לנקסטר במהלך מלחמות השושנים עד שנכשלה ונכלאה לכל ימי חייה. נודע כפטרון של האמנות ואף מיוחסים לו מעשי אמנות כמו ציורי הקיר במנזר הסלסטיני באוויניון ושירים בסגנון פסטורלי. הוא כתב מספר ספרים, בהם "ספר תחרויות האבירים", "ספר הדרכה לנסיך צעיר", "הלב הלכוד באהבה" ו"דיכוי התענוג הנבוב" והיה אספן ספרים וביבליופיל שבספרייתו נמצאו ספרים בנשאים רבים ובשפות שונות בהן עברית וערבית, אותם אסף רק בשל יופיים. לפיכך הוא נחשב לאחד מאחרוני המלכים-האבירים של ימי הביניים ולאחד ממבשרי הרנסאנס בצרפת.

יוהאן הויזינחה מסכם את תולדות חייו במילים הבאות:

Cquote2.svg

הוא היה מלך ללא כתר, אך חי בנעימים בזכות נכסיו הרבים באנז'ו ובפרובאנס. עם זאת לא היה מי שגילם את גורלם ההפכפך של רמי המעלה כנסיך זה... שפעם אחר פעם החמיץ הזדמנויות מן המבטיחות ביותר, שטען לכתרים רבים ונחל רק תבוסות, ניצל ברגע האחרון וידע מאסרים ממושכים... המלך המשורר נטול הכתר היה חובב שירה וכתבי יד מעוטרים במיניאטורות.

Cquote3.svg
סתיו ימי הביניים, עמ' 67

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בטירת אנז'ה (Angers), בנו השני של לואי השני מאנז'ו, מלך סיציליה ונאפולי ושל יולנדה מאראגון. אחותו, מרי מאנז'ו, נישאה לשארל השביעי, מלך צרפת. עם מותו של לואי האב ב-1417 ירש בנו הבכור, שגם הוא נקרא לואי, את כתר נאפולי וסיציליה בשם לואי השלישי. עבור רנה נכרת ב-1419 (בהיותו בן 10) הסכם נישואין עם איזבלה מלורן, בתו של דוכס לורן והוא עבר לחיות בחצר הדוכסות. כך הפך לטוען לכתר דוכסות לורן בזכות אשתו וטוען לכתר ממלכת אראגון בזכות אמו.

ב-1429 הצטרף לצבא צרפת נגד דוכסות בורגונדיה וב-1430 זכה בדוכסות באר (Bar-le-Duc), שנה לאחר מכן, עקב מות חותנו, זכה גם בדוכסות לורן. אך לדוכסות לורן היה טוען נוסף, אנטואן דה וודמון (Antoine of Vaudémont), שנתמך על ידי דוכסות בורגונדיה. ביולי 1431 כלא דה וודמון את רנה, ששהה בכלא כאסיר עד אפריל 1432. הוא שוחרר רק כאשר הסכים ששני בניו, ז'אן ולואי ייכלאו במקומו.

ב-1434, בבזל, הכיר זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ברנה כדוכס החוקי של לורן. הדבר עורר את זעמו של פיליפ השלישי ("הטוב"), דוכס בורגונדיה, בעל הכוח הצבאי האמיתי בשטח, שדרש במפגיע מרנה לשוב לכלאו. רנה השתחרר מכלאו שנתיים מאוחר יותר כתוצאה מהתערבותה של אשתו איזבלה, תוך תשלום כופר גדול. עם מות אחיו לואי, מלך נאפולי ב-1431 הכריזה יוהנה השנייה, מלכת נאפולי על רנה כיורש כס ממלכת נאפולי, עליו עלה בפועל ב-1438. כך הפך לפי תארו גם למלך הונגריה ו"מלך ירושלים".

רנה מאנז'ו כוסאל של מלך צרפת

לכתר נאפולי טען גם אלפונסו החמישי מאראגון, ששלט בסיציליה. ב-1441 שם אלפונסו מצור על נאפולי. לאחר ששה חודשי מצור נפלה העיר לידי אלפונסו ורנה עזב ללורן על מנת לשרת את גיסו, מלך צרפת, שארל השביעי במלחמתו נגד אנגליה. אף על פי שבתארו היה רנה מלך נאפולי, הוא מעולם לא שב לשלוט בממלכה זו והיה למעשה וסאל כנוע של מלך צרפת.

במהלך הסכמי השלום בין צרפת לאנגליה שנחתמו ב-16 באפריל 1444 בטור, שהובילו לשש שנות שלום לקראת תום מלחמת מאה השנים, הוסכם שבתו של המלך רנה, מרגרט, תינשא ליורש העצר האנגלי והיא בת 15. הדבר איפשר לדודהּ‏, שארל השביעי, למלוך בצרפת בהסכמה אנגלית. רנה קיבל את הגזירה בצער רב. מסופר שבטורניר אבירים סמוך לפרדתו מבתו לבש שחורים, רכב על סוס שחור, העוטה כיסוי אבל, עם מגן שחור ונשא כידון שחור‏[1].

חתונת המלך רנה עם אשתו השנייה, ז'אן דה לאוואל

ב-28 בפברואר 1453 נפטרה אשתו איזבלה, עם מותה עברה דוכסות לורן לז'אן מקלבריה. ב-10 בספטמבר 1454 נשא לאשה את אשתו השנייה, ז'אן דה לאוואל. לרגל נישואים אלה כתב המלך שירי אהבה בסגנון פסטורלי בהם מדומים האוהבים לרועי צאן תמימים וחסרי בעיות שהידוע בהם הוא (Regnault and Jeanneton). כמו כן כתב רנה באותה עת אלגוריה על האהבה שיצאה בספר מעוטר בשם "הלב הלכוד באהבה" (Cuer d'amour espris). מסופר גם שבני הזוג חגגו ארבעים יום וארבעים לילה בטירת סומיר שבעמק הלואר[1], אותה קישט רנה בשטיחי קיר במיוחד עבור אהובתו.

עד 1466 הקדיש את זמנו בעיקר לטיפוח האמנות והספרות. בשנה זו פנו אליו נציגי קטלוניה לקחת על עצמו את כתר מלכות אראגון, לה היה זכאי כבנה של אמו, יולנדה. המסע לכיבוש אראגון נכשל אך רנה נותר טוען לכתר זה. לאחר כישלון המסע לאראגון פרש רנה לפרובאנס שהייתה נחלה עצמאית מחוץ לשליטת מלכות צרפת.

מרגרט בתו חייתה מאז 1476 בשביו של לואי האחד עשר, מלך צרפת שפדה אותה מכלאה במצודת לונדון תמורת כל ירושת אביה, לאחר שהפסידה במהלך "מלחמת השושנים". המלך נטה יותר ויותר לאדיקות דתית ובילה זמן רב עם נזירים ומתבודדים. את שנותיו האחרונות חי באקס-אן-פרובאנס שם נפטר, הוא נקבר בקתדרלה של אנז'ה לצד אשתו הראשונה איזבלה.

Armoiries René d'Anjou 1420.png
Armoiries René d'Anjou 1443.png
Armoiries René d'Anjou 1470.png
שלט האצולה של רנה מ-1420 לערך, מורכב מסמל משפחת אנז'ו-ולואה (רביעים שמאלי-עליון וימני-תחתון), דוכסות באר (רביעים ימני-עליון ושמאלי-תחתון) ודוכסות לורן כשלט קטן המורכב במרכז שלט האצולה של רנה מ-1443, מורכב מסמל משפחת אנז'ו-ולואה (משמאל למטה), דוכסות באר (למטה באמצע), דוכסות לורן (מימין למטה), ממלכת הונגריה (משמאל למעלה), ממלכת נאפולי (מלעלה באמצע) וממלכת ירושלים (מימין למעלה) שלט האצולה של רנה מ-1470 לערך, מורכב מסמל משפחת אנז'ו-ולואה כשלט קטן המורכב במרכז, ממלכת נאפולי (למעלה באמצע), ממלכת הונגריה (משמאל), דוכסות באר (למטה) וממלכת ירושלים (מימין)

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של רנה ואיזבלה בקתדרלת אנז'ה

כל ילדיו החוקיים של המלך נולדו לו מאשתו הראשונה, איזבלה. רובם נפטרו עוד בחייו.

  1. ז'אן, דוכס לורן (1425 - 1470)
  2. רנה השני, נולד ב-1426 ומת בילדותו
  3. לואי מאנז'ו (1427 - 1443)
  4. ניקולס, נולד ב-1428 ומת בילדותו
  5. יולנדה מבאר (2 בנובמבר 1428 - 23 במרץ 1483)
  6. מרגרט, מלכת אנגליה (23 במרץ 1430 - 25 באוגוסט 1482)
  7. שארל, נולד ב-1431 ומת כבן שנה
  8. לואיז, נולדה ב-1436 ומתה בילדותה
  9. אן, נולדה ב-1437 ומתה בילדותה
  10. איזבלה, מתה בילדותה

כמו כן נולדו לו מספר ילדים בלתי-חוקיים המוכרים כצאצאיו.

אמנות וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור בצבעי מים מאת ברתלמי אייק לספר תחרויות האבירים של המלך רנה
סמלו של המלך רנה על כת יד מעוטר

רנה מאנז'ו היה מעריץ אמנות, אספן אמנות, מממן וצייר חובב בזכות עצמו. למרות שסביר שלא כל היצירות המיוחסות לו ושסמלו מצוי על גביהן אכן נוצרו על ידו, הרי שהוא היה התומך, המממן והיוזם של יצירות אמנות רבות, בהן ספר שעות מפואר השמור כיום בספרייה הלאומית של צרפת.

המלך רנה היה מפטרוני האמנים הקשורים לאסכולה הפלמית המוקדמת (שמייצגה המובהק הוא הצייר יאן ואן אייק) ואירח בחצרו את האמן ברתלמי אייק. ספרו ספר תחרויות האבירים (Le Livre des tournois) נכתב ב1460 לערך. הספר כולל את חוקי הטורנירים של צרפת, מדינות גרמניה וארצות השפלה, כרוניקה והתנסויות אישיות בטורנירים ואלגוריה בשם "כיבושי הגברת השנונה ששמה "חמלה מתוקה" על ידי האביר ששמו "לב" (Conquests qu'un chevalier nommé le Cuer d'amour espris feist d'une dame appelée Doulce Mercy) השואבת את אוצר דימוייה מרומן הוורד. העותק הקדום בספריית הלאומית של צרפת כתוב על גבי נייר ומעוטר, באופן לא שגרתי, בצבעי מים מעשי ידיו של ברתלמי אייק. הוא מדגיש את חוקי ונהגי התחרויות כחוקים עתיקים וכולל גם הצעות משלו להנהגת סדרים חדשים השמים את הדגש על תפקידה של התחרות כמבחן אצילות וכביטוי למידות הטובות ולאסתטיקה של חיי החצר‏[2].

דיכוי התענוג הנבוב הוא אלגוריה על מאבקי הגוף והלב הנוהים אחר תענוגות העולם מול הנשמה בת האלמוות השואפת אל המידות הטובות וידיעת האל, הנעה על ציר המקביל לחיי ישו. סופה של האלגוריה בכך שהמידות הטובות צולבות את הלב הסורר אל הצלב.

בארמונותיו הוצגו מחזות מוסר והמחזות של סיפורים מחיי ישו והקדושים. לצורך העלאת הצגות הפסיון (ייסורי ישו) בטירות סומיר ואנז'ה העלה רנה את עול המסים מנתיניו.

ספרייתו בטירת אנז'ה כללה ספרי תאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, מדעי הטבע, גאוגרפיה, משפטים וספרות יפה בשפות שונות, דבר המצביע על השכלה רנסאנסית, שדגלה בקריאת טקסטים עתיקים בשפת המקור. כל הספרים הם כתבי יד מעוטרים שגם אם לא ידע לקרוא בהם רכש אותם או קיבל אותם מידידו בשל איוריהם שובי העין. הוא אסף גם חפצי אמנות מחלקים שונים של ממלכותיו, בפרט מספרד.

באמנותו חוזר ונשנה המוטיב של ממנטו מורי ("זכור את יום המוות"), למשל חוזרים ציורים של "המלך מת", שלד או גוויה עטוף בבגד מלכות ונושא כתר עם או בלי הכיתוב "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב".

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודות שהתגלו במרסיי, שהייתה תחת שלטונו של המלך רנה כרוזן פרובאנס, גילו כי בשנת 1463 הוציא המלך רנה צו שהכריז כי יש לספק ליהודים הגנה שלטונית מיוחדת כיוון שאינם נהנים מהגנת הכנסייה. יתרה מזו, כאשר הגיעה אליו תלונתם של יהודים שהוכיחו כי ילדה יהודיה הוטבלה לנצרות בניגוד לרצונה ורצון הוריה, הורה רנה לסגור את אגן הטבילה בכנסיית סט. מרטין, בה הוטבלה בכוח, דבר שאילץ את תושבי האזור הנוצרים להטביל את ילדיהם בכנסייה מרוחקת יותר‏[3].

מסדר הסהר והגביע הקדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה ביקש להחיות את מסורת החיפוש אחר הגביע הקדוש באירופה ולשם כך יצר, במקביל למסדרי האבירים של אנגליה (מסדר הבירית) ובורגונדיה (מסדר גיזת הזהב) את מסדר הסהר (בצרפתית: Ordre du Croissant). הוא יצא במסעות חיפוש ברחבי אירופה אחר חפצים הקשורים לגביע והביא למרסיי גביע בדולח שלפי האגדה, ממנו שתה ישו בירושלים. חלק מנהגי המסדר וסמליו היו קשורים עם הפסטורליה, נסיון לחיות ולקדש את חייהם של הרועים התמימים בארץ הדמיונית ארקדיה. רנה ראה בעצמו גלגול של "המלך הדייג" מהאגדות הקשורות הגביע הקדוש‏[4].

לפי תאוריית הקשר המוצגת בספר דם קדוש, גביע קדוש, הבנויה על יסודות היסטוריים, תרבותיים ואגדתיים עתיקים יותר, המלך רנה היה המאסטר התשיעי של מסדר ציון הבדיוני. על "עובדה" מומצאת זו חוזרים גם אומברטו אקו (ב"מטוטלת של פוקו") ודן בראון (ב"צופן דה וינצ'י").

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוהאן הויזינחה, סתיו ימי הביניים, הוצאת כרמל, 2009
  • Noël Coulet, Alice Planche, Françoise Robin, Le roi René: le prince, le mécène, l'écrivain, le mythe, Aix-en-Provence, Édisud, 1982 (בצרפתית)
  • Marc Edouard Gautier (ed.), Splendeur de l'enluminure le roi Rene et les livres .Ville d'Angers/ Actes Sud, 2009 (בצרפתית) קטלוג תערוכה המציגה את ספרייתו של המלך רנה בטירת אנז'ה לרגל 600 שנה להולדתו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיון בספריו ברשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]