רנה שיינפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: פירוט יתר, סגנון בעייתי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
רנה שיינפלד מבצעת את המחול "כנפיים" (1980 / 2011).

רנה שיינפלד (נולדה ב-1938) היא אשת מחול: רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול.

שיינפלד יצרה במשך שלושת העשורים האחרונים, למעלה מארבעים עבודות, מתוכן רבות הפכו לקלאסיקה של המחול הישראלי המודרני. שיינפלד המציאה ופיתחה שפת מחול ייחודית, המשתמשת בחפצים ובחומרים המבליטים ומדגישים את גוף האדם.

רנה שינפלד זוכה פרס א.מ.ת

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינפלד נולדה בתל אביב בשנת 1938 להורים שעלו מגליציה.‏[1] החלה לרקוד בגיל 12 בלט קלאסי אצל מיה ארבטובה. כאשר ראתה הופעה של מרתה גרהם, "הכוהנת הגדולה" של המחול המודרני, בישראל, הוקסמה והחליטה לעבור ללימודי מחול מודרני אצל רינה גלוק, וכן הופיעה בלהקתה במסגרת "בימת המחול". לאחר מכן קיבלה מלגה ללימודי מחול בבית הספר למחול מודרני של מרתה גרהם בניו יורק,‏[1] אולם עברה לאחר זמן ללמוד בבית הספר ג'וליארד (בין היתר, למדה אצל אנתוני טודור (אנ')),‏[1] שם הרחיבה את תחומי לימודיה לכוריאוגרפיה, כתב תנועה, מוזיקה, מחול מודרני, מחול קלאסי ועוד. בג'וליארד פגשה את פינה באוש, הן הפכו לידידות ולקולגות. לימים הזמינה פינה באוש את שיינפלד ללהקתה, להופיע בתיאטרון שלה בוופרטל, והציעה לרנה לנהל את בית הספר והלהקה הידועה של קורט יוס.

לאחר לבטים רבים החליטה שיינפלד להשקיע את זמנה, כישרונה וניסיונה בישראל, על מנת ליצור, לפתח ולטפח את המחול הישראלי. היא חזרה לארץ, רקדה בתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב ומיד אחר כך הקימה להקה בת 11 רקדנים ויצאה בערב מחול ראשון מיצירותיה. שיינפלד קיבלה הצעה מהברונית בת שבע דה רוטשילד להקים להקה שתיקרא "בת שבע". לאחר מכן, חזרה לניו יורק, עבדה עם מרתה גרהם ועם כוריאוגראפים אמריקאים שונים, והופיעה בניו יורק בעבודות מחול רבות. בשנת 1964 הוקמה להקת בת שבע. שיינפלד הפכה לרקדנית מבצעת ראשית, כוריאוגראפית, מורה ומנהלת. במסגרת הלהקה ביצעה תפקידים רבים ביצירות של גדולי הכוריאוגראפים בעולם וביצירות של כוריאוגראפים ישראלים, כמו: רינה ירושלמי, מרלה שרון, משה אפרתי ואשר אלקיים. להקת בת-שבע הופיעה על הבימות היוקרתיות ביותר והוזמנה לפסטיבלים החשובים בעולם. שיינפלד, זכתה בהכרה בינלאומית כ"אחת הרקדניות החשובות בדורינו" (ניו יורק טיימס) והמחולות שיצרה במסגרת הלהקה, זכו להצלחה והכרה בינלאומית, ביניהם: "בת יפתח", "פרה עיוורת" ועוד.

בשנת 1978 עזבה שיינפלד את להקת בת שבע והקימה את "תיאטרון מחול רינה שיינפלד" שבמסגרתו פועלים להקה, בית ספר וסדנאות. לתיאטרון המחול שלה יצרה למעלה משישים מחולות, כאשר רבים מיצירותיה הפכו לנכסי צאן ברזל ולקלאסיקה של המחול הישראלי, ביניהם: "חוטים של סולו" (1978), "פחים ושיער, מקלות ובלונים" (1980), "גלים" (1986), "בועות" (1992), "משי" (1983) ועוד. יצירותיה זכו להכרה ולהצלחה גדולה, היא הוזמנה למרכזי מחול חשובים בעולם. בשנים האחרונות ניכרת התעניינות גדולה בעבודתה של שיינפלד במזרח הרחוק, (יפן, הודו וקוריאה) - אחד המרכזים המתעוררים והמתחדשים של המחול העולמי. במסגרת עבודתה יצרה שפת מחול ייחודית ומקורית המשלבת חפצים, קולות אדם, שירה, וידאו, מוזיקה וציור. לצד היותה ממשיכת דרכה של מרתה מרהם, פנתה שיינפלד לדרכים חדשות ושילבה בעבודתה, בין היתר, יסודות מן הבאוהאוס, תיאטרון המחול והמחול העכשווי.

שיינפלד הינה מורה רבת השפעה שגידלה דור של רקדנים, כוריאוגראפים, מורים ומנהלי להקות בארץ ובעולם. היא מרצה על נושאים שונים במחול ומקיימת סדנאות מיוחדות בארץ ובעולם. נוסף לפעולות אלו, הופיעה בכנסת באירועים שונים הנוגעים למעמד האישה ולטיפוח האומנות. השנים החולפות לא הקהו את הלהט והתשוקה שלה לאמנותה. היא יוצרת, מלמדת, מרצה ורוקדת ללא לאות מראשית דרכה ועד היום. שיינפלד ממשיכה להיות אחת הנציגות המקוריות והחשובות של התרבות הישראלית והמחול הישראלי ברחבי תבל.

המחול הייחודי של שיינפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינפלד פיתחה סגנון ריקוד ייחודי ומגוון- ריקוד עם חפצים ואביזרים. זהו איננו מחול לשמו, אלא רעיונות שונים המובילים את הדמיון מעבר לריקוד בעזרת אביזרים- המעשירים את התנועה ונותנים לה ייחוד. שיינפלד חוקרת ביצירתה מעבר לסיפוריות ומשתמשת במטאפורות בימתיות-ההופכות לסמלים ויוצרות הוויה אמנותית תיאטראלית. השימוש בחפץ עוזר לה להגיע להתנסות מיוחדת- החפץ בניטראליות ובאובייקטיביות שלו עוזר לשיינפלד ללמוד על עצמה, על דרכה בתנועה ועל דרך התנועה בה. החפץ מונע אותה מלהתחפר בתוך אותן תנועות ותחושות, שהיא כבר מכירה בגופה והוא הופך להיות שותף בתהליך היצירה. "המפגש בין החפץ והריקוד מדגיש מאוד את הגוף האנושי, נוצרות צורות מרתקות, דינאמיקה, אנרגיה ושיווי משקל מקסים" (מתוך ראיון של שיינפלד, 1992). עינת וירטהיים- פרידמן מוסיפה (מתוך כתב העת "משקפיים", 1990 עמ' 56-57), בהקשר לעבודותיה של שיינפלד: "כשפסל יוצר בחומר, הוא מותיר את החומר בצורה קבועה אחת. כשרקדנית מפעילה את החומר, היא יוצרת אינסוף צורות פיסוליות, שונות זו מזו, מתחלפות ועוברות שינויים בחלל, בזמן ובאפיון".

מספר יצירות עיקריות של שיינפלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חוטים של סולו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורה - 1978, פסטיבל ישראל.
כוריאוגראפיה - רנה שיינפלד.
רקדנית - רנה שיינפלד.
מוזיקה - איגור ואקביץ.
תאורה - ג'ון דיוויס.
תלבושות - ברטה קוורץ.
ביצירה מתוארים חוטי גומי נמתחים בקווים אלכסוניים בין ארבע קורות עץ, הניצבות במרכז הבמה. שיינפלד משתלבת במבוך הזה, תנועתה משנה מצבים- היא מותחת, מכווצת ומשחררת את החוטים בחלקי גוף שונים ויוצרת צורות גאומטריות בחלל. ההנגדה בין תנועה דינאמית, המשנה צורה, המלווה ברטט חוטי הגומי ורטט המוזיקה, לעומת "הקפאת" התנועה, מבליטים את ההתרחשות הצורנית.

"פחים ושיער, מקלות ובלונים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורה - 1980, מוזיאון תל אביב.
כוריאוגראפיה - רנה שיינפלד.
רקדנית - רנה שיינפלד.
מוזיקה - איגור ואקביץ.
תאורה - ג'ון דיוויס.
תלבושות - רנה שיינפלד.
ביצירה מופיע ריבוע פח כסוף ונוצץ מונח על ראשה של הרקדנית, כאשר כפיפות ברכיים קצובות מרעידות את שולי הפח. שיינפלד מתופפת ומכתיבה את התקדמותה במרחב הבמה, על פי המקצבים המשתנים. חומריות הפח- המתכתיות הבוהקת, הדקיקה והרוטטת שלו מניעים את הריקוד, את אופיו ואת הליווי המוזיקלי- שהוא תוצר הדו-שיח בין הגוף המתנועע והאובייקט. הרקדנית עוזבת את הפח על הרצפה, היא רוקדת לידו ועליו, לוקחת אותו כמו מגש, מסתתרת מאחוריו. יחד עם זאת, התקדמותה בטוחה, כאילו היה הפח שקוף, אך הפח אטום. בהמשך המחול, שיינפלד מרימה את הפח ומגלה את פניה, היא אוחזת את הפח ככתר על ראשה. שיינפלד מתיישבת על הפח, מתפשטת, פורעת את שיערה ומתנועעת בתנועות משוחררות, היא לוקחת שוב את הפח מהרצפה ומביטה בו כבמראה. לפתע היא מתנתקת מהמראה ונעמדת על הפח, לוקחת שוב את הפח, ההופך שוב ל"מראה" ומתיישבת להתבונן בעצמה, גופה ובבואתה מתאחדים והפח ביניהם.

"חוטי משי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורה - 1983, תיאטרון "קארה", אמסטרדם.
כוריאוגראפיה - רנה שיינפלד.
רקדנית - רנה שיינפלד.
מוזיקה - מנחם צור, סטיב רייך.
תאורה - ג'ון דיוויס.
תלבושות - רנה שיינפלד.

זהו ריקוד בו מופעלים מספר אובייקטים: פיסת בד, ענפים, אקווריום עם מים בתוכו. ביצירה מתוארת דמות הנאבקת עם פיסת אריג משי לבן- הם נסחפים ומסתתרים במרחב חשוף ומאיים. הדמות נשכבת ומתכסה באריג משי. בהמשך הדמות מגלה סימני חיים, יוצאת מן האריג ומתקדמת בקומה שפופה. עיניה עצומות, ידיה שלוחות קדימה בתנועות גישוש חששניות. הדמות נתקלת באקווריום, היא מתקרבת אליו ומגלה את המים שבתוכו. היא מחייכת, פוקחת עיניים ומקבלת חיות, הדמות קמה ולוקחת מהרצפה ענפים. היא מניחה את הענף על הרצפה ומנופפת עם האריג הלפוף על מותניה, הבד נפרש ומתנפנף בגליות תוך התקדמותה על הבמה. פיסת המשי הופכת למלבן לבן המונח על הרצפה. היא ממשיכה לשבת לידו ולהתנועע בגווה ובידיה. לבסוף, היא נכנסת לאקווריום ומכשכשת את כפות רגליה במים בהנאה ובהקשבה לקולות המים.

"רקדי לקצה האהבה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכורה - מרכז סוזן דלל, 6 באוגוסט 2008.
כוריאוגראפיה - רנה שיינפלד.
רקדנית –רנה שיינפלד.
מוזיקהליאונרד כהן.
תרגוםקובי מידן.
ווידאו – יובל כהן.
תאורה – יעקב ברסי.
תלבושות – ענבל לייבליך.

מופע מחול רב ממדי המשלב ריקוד, שירה ווידאוארט בהשראת שיריו של ליאונרד כהן.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיינפלד נשואה לאורי פייגנבלט, להם בן ובת, הנשואה לקובי מידן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בילסקי-כהן, רחל. "רנה שיינפלד-גוף האדם ככלי ביטוי". להיות במדיום המאה ה-20, (1992).
  • וירטהיים-פרידמן, עיינה, "על יצירתה של רנה שיינפלד- גם הריקוד הוא פיסול". משקפיים- חומר, (1990), גיליון 11, עמ' 57-56.
  • קניוק, יורם, "רנה שיינפלד" (תל אביב: הוצאת דניאלה די-נור, 2000).
  • מתוך התוכנייה "חוטי משי"- טרילוגיה, תל אביב-יפו, 1983.
  • מתוך התוכנייה "משי", מרכז סוזן דלל, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 על פי ראיון של ניר ברנד עם רנה שיינפלד בתוכנית הרדיו של גלי צה"ל, ישראקלאסי [1], ‏19 באפריל 2013