רנו משטיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ReynaldofChatillon&PatriarchofAntioch.jpg

רנו (ריינולד) משטיוןצרפתית: Renaud de Châtillon;‏ 1125 - ‏4 ביולי 1187) היה אריסטוקרט צרפתי, בעל אדמות, ככל הנראה באזור שיטין ששימש כנסיך של נסיכות אנטיוכיה בין השנים 1153 - 1160. בתקופת נישואיו השנייה היה סניור הנחלות בעבר הירדן. דמות שנויה במחלוקת, יש הטוענים כי פעולותיו היו עילה לקרב קרני חיטין, שבעקבותיו התמוטטה ממלכת ירושלים הצלבנית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנו הגיע למזרח במסגרת מסע הצלב השני בשנת 1147. בשנת 1153 נישא לקונסטאנס נסיכת אנטיוכיה, למגינת לבם של דודה המלך בלדווין השלישי ושל הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה, שהסתייגו מהאציל הזוטר וחסר הייחוס. בתקופת נסיכותו השתתף רינו במספר פשיטות שוד. בין השאר בשנת 1156 למושבה הביזנטית בקפריסין. כאשר סירב הפטריארך של אנטיוכיה לממן את המסע קשר אותו רנו לגג הקתדרלה ומרח אותו בדבש כנקמה. כאשר שוחרר הפטריארך הסכים לממן את המסע. כוחותיו של רנו שדדו את האי קפריסין וטבחו בתושביו. בשנת 1160 נפל רנו בשבי המוסלמים לאחר פשיטת שוד כושלת באזור מארש ונכלא בעיר חאלב. קונסטאנס לא מיהרה לפדות אותו מהשבי (יש הטוענים כי הקיסר הביזנטי מנואל הראשון שילם למוסלמים כדי שלא ישחררו את רנו) והוא נשאר כלוא במשך שבע עשרה שנים עד שנפדה בסכום דמיוני של 120,000 דינרי זהב בשנת 1176.

לאחר שנפדה מהשבי נישא רנו לסטפני שליטת עבר הירדן בברכתו של המלך בלדווין הרביעי. עתה שלט רנו על שטחים עצומים הכוללים את המצודות כרך ומונטריאל בדרום ים המלח. המיקום האסטרטגי על נתיב עולי הרגל בין דמשק ומכה, בנוסף לגישה שאפשר לים האדום, היה מושלם עבור הרפתקאות השוד והביזה של רנו.

רנו תקף שיירות שעשו את דרכן למכה לקיום מצוות החאג', למרות הסכם השלום שנחתם בין צלאח א-דין לבין הממלכה הצלבנית. המלך בלדווין הצטדק בפני צלאח א-דין כי אינו יכול להטיל מרות על שליטו פורע החוק מעבר הירדן.

עריפתו של רנו משטיון

בשנת 1182 הוסיף רנו את זירת ים סוף לאזור הפעילות שלו. הוא העביר חלקי ספינות מפורקים על גבי גמלים לאורך הנגב עד אילת. שם הרכיב את הספינות ויצא למסעות שוד לאורך חופי הים האדום. בנוסף ביקש רנו לכבוש את הערים הקדושות מכה ואל-מדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו. תוכניתו לא צלחה וצבאו הובס קילומטרים בודדים ממדינה. חייליו של רנו נלקחו בשבי והוצאו להורג בקהיר, אך הוא הצליח לברוח עם קומץ מאנשיו ולחזור לעבר הירדן.

צלאח א-דין הגיע למצודת כרך כדי להרוג באופן אישי את היריב השנוא, אך המצור הוסר בעזרת כוחותיו של הרוזן ריימונד מטריפולי.

בשנת 1186 שוב הפר רנו את הברית עם צלאח א-דין ותקף שיירה שעשתה דרכה ממכה. צלאח א-דין מחה בפני המלך הצלבני גי מליזיאן וזה דרש מרנו להחזיר את השלל ולשחרר את השבויים. רנו השיב בהתגרות כי כפי שהמלך אדון בנחלותיו אשר בירושלים כך הוא אדון בנחלותיו ואין עליו להיענות לדרישותיו. בעקבות המאורע זה ובגלל סיבות נוספות פלש צלאח א-דין בשנת 1187 לממלכת ירושלים והביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. בין האצילים שנפלו בשבי המוסלמי היה גם רנו, שצלאח א-דין התיז בעצמו את ראשו.

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצרים באותה תקופה ראו את רנו כמרטיר שנהרג על ידי המוסלמים בגלל אמונתו, אך עדויות אחרות מציגות מציאות פחות אידאלית של בריון ושודד, שבמעשיו הבלתי אחראים גרם במידה מסוימת לסופה של ממלכת ירושלים.

במסגרת הניסיונות הרווחים ליצור הקבלה בין ממלכת ירושלים הצלבנית ומדינת ישראל של ימינו, יש המוצאים בדמותו של רנו קיצוניות לאומית שאינה מוכנה להתפשר עם האויב וגורמת לו לחבל בכל ניסיונות הפיוס. בעוד המלך בלדווין הרביעי מייצג את המתונים בקרב המחנה.

עלילותיו שימשו השראה לגד שמרון בספרו "השטן בארץ הקודש" שפורסם בשנת 1998. בסרט ממלכת גן עדן שיצא לאקרנים בשנת 2005 המבוסס על האירועים בימי חייו האחרונים ונפילת ירושלים דמותו מגולמת על ידי השחקן האירי ברנדן גליסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]