רעידת האדמה בצפת (1837)
| סוג | רעידת אדמה |
|---|---|
| תאריך התרחשות |
1 בינואר 1837  |
| שעה | אחרי הצהריים |
| מגניטודה | Ms>7 |
| במדינות או באזורים | ארץ ישראל, לבנון |
| מוקד | עמק החולה ובקעת הלבנון |
| הרוגים | 5,000–7,000 (הערכה) |
| קואורדינטות | 33°00′00″N 35°37′00″E / 33°N 35.616666666667°E |
|
(למפת הצפון רגילה)   רעידת האדמה בצפת | |
  | |
רעידת האדמה של שנת 1837 (תקצ"ז) הייתה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל בארץ ישראל ובלבנון, הותירה אלפי הרוגים והחריבה את העיר צפת וסביבותיה, וכן פגעה קשות בעיר טבריה. כמו כן נפגעו בצורה קלה יותר הערים שכם, עכו, נצרת, צור וצידון.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרעידה זו קדמו מספר אסונות אשר פגעו בצפת והגליל. שתי רעידות אדמה קודמות החרידו את צפת ב-24 במאי 1834 - האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים.
רעידת האדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום ראשון, 1 בינואר 1837 (כ"ד בטבת), זעזעה רעידת אדמה חזקה את העיר צפת וכן את העיר טבריה, והחריבה אותן. יש קושי מסוים בקביעת מגניטודה של רעידת האדמה, שכן השימוש בכלים סייסמולוגים מודרניים עוד לא היה קיים, וסולם ריכטר לקביעת גודלן של רעידות האדמה נקבע לשימוש רק כמאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1935.
ברם, ניתן להעריך ואף לחשב, בשיטות מחקר מאקרוסייסמיים את מגניטודת רעידת האדמה מהעידן הטרום מכשירני. ניקולאס אמברייזיס, מאבות המחקר המאקרוסייסמי, ניתח תעודות היסטוריות שתיארו אפקטים סייסמיים שהתרחשו ברעידת האדמה הזו, והסיק שמגניטודת רעידת האדמה הזו הייתה Ms>7[1].
בתים רבים קרסו בשעת הרעש ונחרבו על יושביהם. ככל הנראה הנזק הכבד שנגרם לה היה תוצאה של הקרקע הבעייתית באזור שהביאה למפולות (גלישות קרקע) גדולות. התנאים להתרחשותן של גלישות אלו הועצמו, מכיוון שלרעידת האדמה קדמו כמה ימי גשם כבד שהעמיס משקל נוסף על הקרקע, ותרם למישורי החלקה על סלעי האם של המדרונות שמהווים תנאי חשוב לקיומן של גלישות. ההרס והחורבן הועצמו על ידי שורה של גלי צונאמי שעלו מתוך ים כנרת ופגעו קשות בטבריה. על פי דיווחי הפחה הטורקי, מספר הנספים בצפת היה בין 1,700 ל-1,800, ובטבריה כ-600. בסה"כ ההערכות הן שנהרגו בין 5,000 ל-7,000 בני אדם ברעידת האדמה.
רוב הידוע על אירועי הרעש ותוצאותיו מגיע מדיווחו של הכומר האמריקני ויליאם מקלור תומסון שחש לאזור האסון. דיווחו המפורט, שפורסם תחילה בעיתון מיסיונרי בבוסטון, הועתק בנספח לספרו של אדוארד רובינסון, גדול חוקרי ארץ ישראל במאה ה-19, ומשם לחיבורים רבים.[2][3]
הקהילה היהודית בצפת ורעידת האדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעידת האדמה פגעה קשות בקהילה היהודית בעיר צפת, ובעקבותיה עזבו יהודים רבים את צפת. בין ההרוגים היו ר' אליעזר מסלונים, ר' יוסף מטשורטקוב, ר' דויד מוויסקה דליטא, מרבני הפרושים בצפת בעת ההיא, המקובל ר' נסים זרחיה אזולאי (נולד בירושלים ב-1780, נכדו של חיים יוסף דוד אזולאי) ועמו נקברו תחת עיי המפולת אוצר הספרים וכתבי היד שהיו ברשותו,[4] וכן מנכבדות הקהילה הגב' שרה בת רבי יהושע ממינסק.[5]
מלאכת חילוץ הלכודים בהריסות העיר נמשכה זמן רב. הימים היו ימי ינואר קרים וגשומים, והאנשים הבריאים שנותרו בעיר התקשו בחילוץ ובהגשת עזרה רפואית. הראשונים להגיש עזרה היו מיסיונרים אמריקנים ואנגלים, שהגיעו מביירות שבלבנון.[2]
משה מונטיפיורי בביקורו בשנת 1839 בארץ ישראל פקד לבצע מפקד לאוכלוסייה היהודית, במפקד יהודי צפת נרשמה לחלק מהמשפחות הערה שהיא נפגעת רעש האדמה בנפש וברכוש.
הרעש של 1837 שינה גם את פני הקהילה היהודית בגליל. האוכלוסייה התדלדלה גם משום שרבים נהרגו וגם משום שחלקים בחרו לעזוב את האזור מוכה האסון. למשל, רוב מכריע של הפרושים עזבו לירושלים, בפרשם את האירוע כעונש על העדפת צפת, והותירו את העיר חסידית בעיקרה. גם חלק מאנשי הקהילה החסידית בחרו לעבור לירושלים והניחו שם תשתית לכולל חסידי שהלך וגדל.
היו שהאמינו שהיה זה עונש משמיים על כך שמוקד התיישבות העולים היה בצפת, תוך התעלמות מקדושתה של ירושלים.[6] יהודים אחרים, לעומת זאת, הגיעו לצפת בעקבות רעידת האדמה, בהאמינם כי זהו סימן לחבלי משיח שיגיע בקרוב. מנהיג הציבור הפרושי, צבי הירש לעהרן, כתב ביחס לרעידת האדמה באיגרת ששלח לקהל תלמידי הגר"א: "ועוד כתב [ר' ישראל משקלוב] שמצפה שהיא [רעידת האדמה] אתחלתא דגאולה ונסמך מחז"ל 'והגליל יחרב'"[7] כלומר, לפי המשנה האחרונה במסכת סוטה: "בעקבות משיחא (כלומר לקראת בוא המשיח) חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר... והגליל יחרב". נרמז שחורבן הגליל הוא סימן מבשר לבוא המשיח, סימן המתאים גם לציפייה המשיחית בקרב קבוצה זו לקראת בוא המשיח בשנת ה'ת"ר (1840). בעקבות הרעש עברו תלמידי הגר"א ששרדו לירושלים.
מסופר שהרב אברהם דב מאבריטש היה אז בבית מדרשו והתפלל תפילת מנחה. כשהתחילו הזעזועים ציווה הרב לכל המתפללים להתאסף סביבו, ואילו הוא עצמו השתטח על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו, וגם הגג נשאר תלוי באוויר והמתפללים ניצלו בדרך נס. בספרו "בת עין" מסופר שאמר בדרשה כי רעידות האדמה הן סימן לבוא הגאולה.[8]
אף שהפרושים עזבו, הקהילה היהודית של צפת הצליחה להתגבר על המשבר הדמוגרפי החמור שנגרם מן 'הרעש הגדול' ב-1837. מתוך השברים שבה האוכלוסייה היהודית לגדול וצמחה בלמעלה מפי חמישה עד סוף המאה ה-19. צפת אומנם איבדה את הבכורה לירושלים אך עדיין הייתה לריכוז היהודי השני בגודלו בארץ, אחרי ירושלים. רבע מכלל האוכלוסייה היהודית שבארץ-ישראל התגוררה בצפת וביחד עם יהודי טבריה הייתה במשך כמה עשורים 40% מאוכלוסייתה היהודית של הארץ. עד שנות השבעים המאוחרות רוב הקהילה האשכנזית בארץ התרכז בצפת ובגליל.
מי שהוביל את הצמיחה וההתאוששות היה הרב שמואל הלר,[9] ראש הקהילה האשכנזית הגדולה בעיר, בעצמו קורבן של רעידת האדמה. ב'רעש הגדול' איבד הלר את אשתו וילדיו. הוא עצמו שהה בעת האירוע בבית מדרש האר"י ונלכד בין הריסות המבנה. כך תיאר זאת לימים אחד מכותבי קורות אותו אירוע:
- "רק ביהמ"ד החדש נשאר הרב הגאון ר' שמואל העליר נ"י, אשר עמד כל הלילה בין ההרוגים ובין גלי האבנים עד חטמו, ובחמלת ה' עליו אשר נשארה נשמה באפו. ובבקר באו אנשים ויפקחו מעליו את גלי האבנים ולקחוהו משם מלא פצע וחבורה ודמו שותת, וישאוהו לבית אחד ושכב על ערש דוי כחצי שנה, ונשארה ידו א' נשברת עד היום".[10]
שנים ארוכות לאחר הרעש עוד ציינו יהודי צפת את היום המר והנמהר ההוא, כ"ד בטבת תקצ"ז (1 בינואר 1837) כיום אבל וסכנה.
רעידת האדמה בטבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטבריה נהרגה הרבנית ציזיא חנה מזל מצ'רני-אוסטראה מרעידת אדמה זו.
הכומר הגרמני יוהאן נפומוק ויזינו ביקר בטבריה באותה שנה ותיאר את שראה: "בכל מקום שאליו הופנה מבטי, נתקל הוא בתלי חורבות...אלה שנשארו בחיים נטו מספר אוהלים גרועים מעל למפולת, בהם הם מנסים כעת להתגורר. בשום מקום לא ראיתי אפילו ניסיון להקים מחדש את הקירות ההרוסים; המסכנים רבצו על החורבות במצב של בטלה ויאוש דומם". אל ויזינו ניגשה "יהודיה צעירה", שהזמינה אותו אל אוהלה וסיפרה לו את מה שקרה לה:[11]
- "שמעתי רעש כרעש של סערה חזקה...מההרים נפלו שברי-סלעים והעזים נדחקו אלי מרוב פחד...השקפתי על חומות העיר: בקיעים רחבים נתהוו בהן, התנועעו המגדלים, המינרטים, כיפת בית הכנסת...פתאום נדמה היה כאילו נטתה העיר כולה לצד הים, וכעבור רגע לא ראיתי דבר חוץ מענן, אבק עבה וכהה, שכיסה את כל העיר; אחר כך נשמע קול כקול רעם בגלגל ונשמעו צעקות זוועה ויללות מפי אלפים... דרך הבקיעים בחומות העיר התפרצו התושבים המבוהלים כשהם נושאים איתם חלק מרכושם או שאר-בשרם פצוע או גופת-אדם רצוצה... עמלתי במשך כל הלילה לגולל את האבנים מעל גופות ילדי, אצבעותי היו שותתות דם, איש לא עזר לי, נאלצתי לוותר על תוכניתי למצוא את ילדי; הם קבורים כאן מתחת למפולת. גם את בעלי לא ראיתי שוב. במשך שבועות מספר נאלצנו להתגורר על מישור-ההר, כי ריח הצחנה שעלה מהגופות הנרקבות מנענו מלשהות במקום".
במקומות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן שסייר בארץ ישראל בשנת 1863 ושוב בשנת 1870, תיעד את השפעות רעידת האדמה במספר מקומות. בעקבות ביקורו בטובאס שבצפון השומרון, כתב שרבים מבתי העיירה, וכן המסגד המקומי, נחרבו ברעידת האדמה של 1837 ולא נבנו מחדש.[12]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שירות הידען, ההסטוריה של רעידות האדמה בארץ ישראל, באתר "הידען"
- מרדכי אליאב, עדות ראייה על מוראות הרעש בצפת בתקצ"ז (1837), קתדרה 79, מרץ 1996, עמ' 78-53
- שושנה לוי, חורבן צפת עם הרעש לפני מאה שנים, דבר, 5 בפברואר 1937
- יצחק גיגר, מאה שנה לרעש הגדול בצפת, הארץ, 12 בינואר 1937, המשך
- אלי אליאך, רשימת הרוגי הרעש בצפת תקצ"ז (1837) מבית-הכנסת סוכת שלום, Academia.edu, אפריל 2022
- Ambraseys, N. N., 1997. The Earthquake of 1 January 1837 in Southern Lebanon and Northern Israel. Annali di Geofisica, XL: pp. 923-935
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ambraseys, N., N. 1997, The earthquake of 1 January 1837 in Southern Lebanon and N orthern Israel, Annals of geophysics = Annali di geofisica 40(4) p. 927-929
- ^ 1 2 מרדכי אליאב, 'עדות ראייה על מוראות הרעש בצפת תקצ"ז (1837), קתדרה 79 (מרץ 1996), עמ' 53–78
- ^ תרגום לעברית חלק מסיפורו של תומסון מובא אצל מיכאל איש-שלום בספרו מ-1965 מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 453–455
- ^ מאיר בניהו, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, ירושלים תשי"ט, א, עמ' פד, ב עמ' תקב-תקד
- ^ על נספי הרעש מקהילת הפרושים ראו: יצחק ריבקינד, 'הרוגי צפת ברעש תקצ"ז', ספר השנה של ארץ-ישראל, ב-ג, תרפ"ד-תרפ"ה, עמ' 100–109
- ^ כך אמר החתם סופר בהספד שערך בפרשבורג להרוגי רעידת האדמה. נדפס בתוך רבי משה סופר, תורת משה – ויקרא, תרמ"א, פרשת אמור, דפים נח–נט, באתר היברובוקס
- ^ אגרות הפקוא"ם, כרך 8, דף 45 ע"ב
- ^ נספחים, בסוף הליקוטים
- ^ רבקה אמבון, "הרב שמואל הלר (1803–1884) ומקומו בקהילה היהודית בצפת", עבודת דוקטור, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, 2016
- ^ משה ריישר, שערי ירושלים, ורשה תרכ"ט, עמ' 22
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 477–478
- ^ ויקטור גרן, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל - כרך רביעי: השומרון (א), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1983, עמ' 237