רעמסס השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראש פסל של רעמסס השני באבו סימבל
המומיה של רעמסס השני, המוצגת כיום במוזיאון המצרי בקהיר

רַעְמְסֵס הַשֵׁנִי (1303 לפנה"ס לערך - 1213 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה הנמוכה ( 1247-1337 לפי הכרונולוגיה הגבוהה), היה פרעה ומלך במצרים בשנים 1213-1279 לפנה"ס, במשך כ-66 שנה. הוא היה המלך השלישי בשושלת ה-19, בנו של הפרעה סתי הראשון.

הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים, ובנה ערים, מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. היה בעל לשמונה מלכות (Great Royal Wives). לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים.

קורות חייו:[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לסתי הראשון והמלכה טויה, שהייתה בתו של רעיה, קצין צבא שהיה אחראי על המרכבות. רעמסס היה בנם השני לאחר אחותו הגדולה, הנסיכה תאיה, ואולי גם אחיה של הנסיכה (ולימים מלכה) חואנטמירה, שאותה נשא לאשה בהמשך. בגיל 14 רעמסס השני מונה על ידי אביו, סתי הראשון, לנסיך עוצר האזור. שמשמעו שליט בפועל (במלוכה, עוצר מקבל בדרך כלל את השלטון בשל היעדרו של המלך, או אי-יכולתו למלוך עקב נסיבות שונות). בתקופה שהיה נסיך עוצר נשא את נפרטירי לאישה, וכן הקים איתה משפחה. סבורים כי קיבל את כס המלוכה בסוף שנות העשרה לחייו. מנתוני הרשומות ההיסטוריים והעכשווים במצרים, נאמר בעבר כי הוא חי עד גיל 99, אולם סביר יותר כי מת בשנתו ה-90 או ה-91. זאת לפי החישוב כי הפך לפרעה ב-1279 לפנה"ס. רוב האגיפטולוגים מאמינים כי הוא עלה לשלטון ב-31 במאי 1279 לפנה"ס. לאחר מותו נקבר בעמק המלכים ומאוחר יותר הועבר לקבר מלוכה בו הוא התגלה בשנת 1881 והיום הוא מוצג במוזיאון המצרי בקהיר.

ידוע שבשנה השנייה למלכותו הותקפה מצרים על ידי גל הגירה מוקדם יותר של גויי הים, אנשי השרדנה, ושצבאו התגבר עליהם. רעמסס עצמו הוסיף את הנותרים מהם כחיילים לצבאו ולחיל המשמר שלו (שילוו אותו בקרב חייו בקדש).

רעמסס השני נודע במסעות הכיבוש הרבים שניהל במטרה להחזיר את מצרים העתיקה לגודלה וחוזקה בימי תחותמס השלישי ובמיוחד במאבקו עם ממלכת החיתים (ששכנה באזור טורקיה של ימינו) על השליטה בכנען ובממלכת אמורו. מאבק זה הגיע לסיומו בקרב קדש, קרב שנערך בעיר קדש אשר בסוריה של ימינו, בו הובס ככל הנראה הצבא המצרי בהנהגתו של רעמסס אך הוא מצידו טען במקדשים וכתובות שהקים עם חזרתו למצרים כי ניצח במלחמה את אויביו החיתים (שטענו טענות דומות ברישומיהם על קרב זה). לאור תבוסת רעמסס בקרב קדש, ממלכת אמורו עברה לחסות האימפריה החתית, והתרופף השלטון המצרי בכנען, החלה תסיסה בקרב התושבים המקומיים ורעמסס נאלץ להתמודד עם דיכוי מרידות שצצו במרחב הכנעני עד תום מלכותו.[1] עם חתימת הסכם השלום עם מלך החתים ונישואיו הפוליטיים לנסיכה חיתית‏[2], בשנתו ה-21 של רעמסס השני, ובעקבותיו הוא התפנה למפעלי הבנייה הגדולים שלו, אשר כללו גם את בניית הערים פֶּר-אַתוּם (פיתם) ופֶּר-רעמסס, שלפי המקרא נבנו על ידי בני ישראל. לצורך הקמת מפעלי הבנייה הגדולים שלו הובאו למצרים עבדים רבים מארצות זרות כמו קדמת אסיה (כנען, סוריה) ונוביה, בנוסף לכאלו מארצות אלה שחיו במצרים במשך דורות.‏[3]

בימיו התקיימה השפעה ניכרת של תרבות המזרח הקדום (כנען וסוריה) על התרבות המצרית, מילים מהשפות השמיות שדוברו במזרח נטמעו בשפה המצרית, אלים ואלות כנעניים זכו להיכלל ולהתקדש גם בפולחן המצרי, כדוגמת האלה ענת, שעל שמה נקראה בתו האהובה ביותר של רעמסס השני ושלימים תהיה אף אשתו: "בנת ענת" (בעברית: "בת ענת"), והסוסה האהובה על רעמסס נקראה גם היא "ענת הרת" (בעברית: "ענת מרוצה").‏[4]

העושר והשגשוג החומרי של מצרים בתקופתו של רעמסס יכול להשתקף גם באורח חייו הראוותני והנהנתני, כמו למשל העובדה שהוא ובני משפחתו היו ניזונים ממזון יקר ערך שיובא עבורם מארצות רחוקות שהיו כפופות למצרים, כמו למשל: נהרין.‏[5]

בשנת ה-30 לשלטונו, חגג רעמסס את "שנת היובל" שלו, בה ערך טקסים ותהלוכות שנמשכו מספר ימים ובהם הופיעו לפניו נציגי הערים המצריות (כולל הנידחות ביותר) ומושלי מדינות זרות הכפופים לו שהביאו כל אחד את מנחתו, הועלה לו מס מכל הממלכות הכבושות ומערי מצרים המקומיות וכמו גם הובאו לפניו שבויים מארצות שונות. לאחר שחגג בהוד ופאר שכאלה החליט רעמסס לערוך טקס שנת יובל לציון שלטונו בכל שנה שלישית.‏[6]

את ילדיו הראשונים שנולדו לו היה לוקח עמו למסעותיו הצבאיים (כולל לקרב קדש), לאחר מכן הסב אותם לתפקידים דתיים ופקידותיים שונים. למעשה הוא כל כך התפאר במשפחתו הרחבה שבהרבה מתיאורים אישיים שלו היה מונה את מספרם ושמותיהם של בניו ובנותיו (שנאמדו בסוף חייו על כמאה בנים וכמאה בנות), עד שעם הזמן התהווה להם מקום פולחני בו הוגדרו כ"בני רעמסס", מעמד שהוא דרגת ביניים בין האלים המצריים לבני האדם. לאחר מות נפרטרי, רעמסס אף נישא לחלק מבנותיו העלה אותן למעמד "מלכות" והוליד איתן ילדים. אולם 12 ילדיו הראשונים (כולל בנו האהוב ביותר שכיהן ככהן לאמון) מתו עוד במהלך ימי חייו והאמבציה והלוחמנות שלו שאפיינו את ראשית שלטונו התפוגגו, והוא נהפך למלך עגמומי ומדוכא שהלך ונחלש עם השנים.‏[7]

בסוף ימיו חלה עלייה של תוקפנות מהמערב - שבטים לוביים לא פחדו לצאת למתקפות על מצרים אפילו בתוך שטחה שלה, מה שהכריח אותו לצאת למסעות דיכוי המרידות האלה. יש המתארכים את השיא של שלטונו ב-15 או ה-16 השנים הראשונות לשלטונו בהן נלחם בחתים, עד לקרב קדש וטוענים שלאחר מכן פסק מלצאת אישית למלחמות ומסעות עונשין (למעט במקרים מסוימים) והסתמך על צבאו שיעשה עבורו את המשימות הללו. ישנן טענות שבסוף ימיו היה כבד שמיעה.‏[8]

חלק מהחוקרים מזהים אותו כפרעה המוזכר בספר שמות בסיפור יציאת מצרים. הראשון לזהותו כך היה ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 לספירה. לעומת זאת חוקרים אחרים מזהים את פרעה המקראי, בדמות בנו של רעמסס ה-2, מרנפתח.

לאחר מותו:[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הכתוב בהירוגליפים שעל התחריכים שלו, המומיה שלו נקברה במקור בקבר KV7 שבעמק המלכים, אולם עקב תופעת שדידת קברים שהחלה מאוחר יותר, החליטו כהני דת מצריים להעביר את גופתו למקום אחר. הם הוציאו את המומיה לתחנת ביניים בה עטפו אותה מחדש, והעבירו אותה למשכן בקברה של המלכה אינעפי, לאחר 72 שעות החליטו להעבירו למקום מנוחה אחר, קברו של הכהן הגדול פינדוג'ם השני, המוכר כיום כ-KV5 בו נמצאה המומיה.‏[9]

במהלך החיפושים הגדולים בשנות ה-20 של המאה ה-20 בעמק המלכים, נמצא קברו במבנה גדול וריק. ההשערה היא שכל אוצרותיו שנקברו עימו נגנבו בידי שודדי קברים, ופאר הקבר הושחת בעקבות הצפות של נהר הנילוס. לאחר מציאת גופתו החנוטה (שמוצגת כיום במוזיאון המצרי בקהיר), ניתן לדעת שראשו היה גדול ואפו נשרי (לצד לסת בולטת), תיאורים שאינם מתוארים בשום כתב עתיק. הוא נפטר בסביבות גיל 90. ירש אותו בנו ה-13, פרעה מרנפתח. גופתו היא בגובה 1.75 מטר (גבוה במעט מהמצרי הממוצע לזמנו) ובדיקת שערו העלתה כי היה אדמוני, דבר נדיר במצרים העתיקה שכן אדומי שיער נחשבו למקושרים לאל סת, אויבו של אוסיריס.

סיבת מותו הרשמית לפי מחקרים שנערכו למומיה שלו היא מחלת חניכיים שהכריעה אותו, רמזים לה נמצאו בלסת התחתונה שלו בה התגלה חור. יש המאמינים כי בעשורים האחרונים לחייו סבל מגב כפוף‏[10] שנבע מדלקת חוליות מקשחת[11] ומדלקת פרקים. ככל הנראה, צלע בסוף ימיו ונעזר במקל הליכה שתמך בו בהתקדמותו. בדיקות מעמיקות שנעשו לגופה שלו גילו פציעות קרב ושברים ישנים.

הטענות שמועלות כיום הן שאת שערו שהיה לבן בעת מותו, נהג למרוח בחינה שהקנתה לו את צבע אדמדם כמו צבע שיערו המקורי.

גרגרי פלפל שחור נמצאו בנחיריו של רעמסס השני, ושימשו כחלק מטקס החניטה סמוך למותו בשנת 1213 לפנה"ס. עם זאת, מעט מאוד ידוע על שימוש נוסף שעשו בפלפל במצרים העתיקה, או על האופן שבו הוא הגיע לנילוס מהודו.

ב-1974 התגלה כי המומיה שלו סובלת מפטרייה שגרמה לריקבון ופגעה בשימור גופתו, רעמסס הוטס לשם טיפול מנע לפריז לאחר שהונפק לו דרכון מצרי שבו נכתב כי מקצועו הוא "מלך (מנוח)", המומיה הונחתה בנמל התעופה לה בורז'ה והתקבלה בידי משלחת צבאית צרפתית שבאה לתת לו כבוד כמו למלכים חיים, ומשם הועבר לטיפול. עם חזרת המומיה למצרים, התקבל רעמסס השני בפניהם של נשיא מצרים דאז אנוואר סאדאת ורעייתו.

ב-2 באפריל 2007 הוחזרה למצרים קווצת שיער של רעמסס השני שנגנבה בשנות ה-70 על ידי בנו של אחד מעוזרי המעבדה שהיו אחראים על ניתוח הממצאים ובדיקתם[12].


לפניו:
סתי הראשון
אחריו:
מרנפתח

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rice, Michael (1999). Who's Who in Ancient Egypt. Routledge. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רעמסס השני, עמוד 1396, "איציקלופדיה כללית כרטא" - הוצאת משרד הביטחון וכרטא (1990)
  2. ^ גליה דורון, אוניברסיטת ת"א,מקראנט.
  3. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  4. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  5. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  6. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  7. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  8. ^ ג'ימס הנרי ברסטד, "דברי ימי מצרים: מן הזמן הקדום ביותר ועד לכבוש הפרסי", כרך ב', 1956.
  9. ^ Pharoahs of Ancient Egypt: Ramesses II
  10. ^ Bob Brier, The Encyclopedia of Mummies, Checkmark Books, 1998., p.153.
  11. ^ Can. Assoc. Radiol. J. 2004 Oct;55(4):211–7, PMID 15362343.
  12. ^ כניסת מצרים: הוחזר שיער שנגנב לרעמסס ה-2