רפאים

ערך זה עוסק ביצורים מיתולוגיים בתנ"ך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רפאים (פירושונים).

דוד מחזיק את ראשו הכרות של גולית. לפרשנות חז"ל גולית ואחיו הענקים היו מצאצאי הרפאים.

בתנ"ך, רפאים היו שבט של בני אדם ענקים שגרו באזור ארץ ישראל.

כמו כן מסופר בספר בראשית כי כדרלעומר מלך עילם והמלכים אשר איתו היכו אותם והרגום (בראשית יד ה). עוד מסופר כי המואבים כינו אותם בשם אימים (דברים ב יא) ואילו העמונים כינו אותם בשם זוזים וזמזומים (דברים ב כ). על עוג מלך הבשן סופר כי הוא היה השריד האחרון מהם, וכי גודלו היה עצום (דברים ג יא).

מקום ארץ הרפאים

ארץ רפאים הייתה ממוקמת בבשן: "כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים" (דברים ג יג). על פי ספר בראשית הם גרו ביישובים: "עשתרת קרנים", "בהם" ו"שוה קרייתים". עשתרות היה גם האזור שבו גר עוג מלך הבשן לפני שבני ישראל בהנהגת משה הורישו אותו (יהושע יב ד, יהושע יג יב). בספר יהושע מסופר כי היו מהם בתקופתו בהר אפרים (יהושע יז טו). הרפאים כנראה גרו גם בעמק באזור ירושלים שעל שמם נקרא עמק רפאים (יהושע טו ח, יהושע יח טז).

הרפאים בתנ"ך

במספר מקומות במקרא מתואר כי הרפאים היו שבט נוסף של ענקים: "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים, וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים."(דברים ב יא-יב). "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". (שם שם כ-כא).

את עקבותיהם בתנ"ך אנו מוצאים עד תקופתו של דוד המלך, בה דוד ואנשיו הורגים במלחמה מספר צאצאים אימתניים של הרפה מגת (המפורסם שבהם גולית). בקרב כנגד ישבי בנוב מילידי הרפה, דוד נקלע למשבר וכמעט שנהרג, ומאז אנשיו אוסרים עליו לצאת למלחמה (שמואל ב, כא טו-כב, דברי הימים א, כ ד). על פי פרשן המקרא רש"י מקור שמם מלשון ריפיון וחולשה. "שכל הרואה אותם - ידיו מתרפות" ולכם הם נקראים גם אימים "שאימתם מוטלת על הבריות" (דברים ב יא).

יחס התנ"ך לרפאים

הרפאים בתנ"ך מוזכרים כמי שהשמדתם הייתה מכוונת מלמעלה: "מתים בל יחיו, רפאים בל יקמו, לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" (ישעיהו כו יד), כשוכני השאול (ישעיהו יד ט, משלי ט יח), וכניגוד לתחיית המתים - "הקיצו ורננו שכני עפר...וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו יט), עד ששמם הפך להיות שם נרדף למוות ולגהנום (משלי ב יח).

ישנה השערה נוספת מרחיקת לכת של בראון דסברג, שהרפאים לא היו כלל בני אדם, שכן הם מופיעים בתורה מעט לאחר פירוט כל צאצאי נח, כל האנושות (בראשית פרק י'). בין שבעים אומות העולם המופיעים בפרק זה, לא מופיעים הרפאים, האימים, הזוזים, החורים, והעוים. לפי זה, ייתכן שחמשת אלו היו זנים של יצורים המכונים פרהיסטוריים, שנכחדו מהעולם.

הקשר בין הרפאים לרוחות רפאים

יש בין הפרשנים הסוברים שלרפאים המוזכרים בתנ"ך בהקשר של מוות ושאול, אין קשר לרפאים הארציים והם שם כולל לנשמות המתים. "הרפאים - כן יקראו המתים על שם שנרפו ונחלשו על ידי מלאך המוות" (מצודות ציון על איוב כו ה). על פי רש"י מדובר לא סתם במתים, אלא דווקא ברשעים שוכני גהנום - "והרפאים האלה שריפו ידיהם ממצותיך, בל תהיה להם תקומה" (רש"י על ישעיהו כו יד, ובתהילים פח יא). וכן "נרפים מדרך הטוב ונעזבים מאין סומך, עד שנופלים בגהינם" (משלי ב יח), ובדומה "קהל רפאים" הינו "עדת גיהנם" (משלי כא טז).

על שמם בלשון העברית נקראים מושגים כמו רוח רפאים, ספינת רפאים ועיר רפאים.

ראו גם

• עמק רפאים
• רוח רפאים

קישורים חיצוניים

• ביאור:רפאים, ויקיטקסט