רפואה תעסוקתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רפואה תעסוקתית היא ענף ברפואה קלינית המתמקד בבריאות עובדים ובהיבטים הרפואיים של תנאי עבודה. עיקר עיסוקם של המומחים ברפואה תעסוקתית הוא בייעוץ לארגונים ולפרטים הנועד להבטיח שמירה על בריאות העובד ותנאי עבודה בטוחים. לרופאים מומחים ברפואה תעסוקתית ידע נרחב ברפואה קלינית ומיומנות מקצועית בתחומי אבחון מחלות וגורמיהן.

רפואה תעסוקתית שואפת לקדם ולשמר רמה גבוהה של בריאות פיזית, נפשית ורווחה חברתית של עובדים בכל תחומי העיסוק; מניעת עזיבת עובדים את מקום עבודתם על רקע בעיות בריאות, או דאגה לבריאותם, ואף חווית עקה (סטרס) כתוצאה מתנאי העבודה; הגנת עובדים במקומות עבודתם מסיכונים הכרוכים בגורמי מחלות בסביבת העבודה; השמת עובדים ושימור עובדים בסביבה תעסוקתית המתאימה לכישוריהם.

רפואה תעסוקתית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מומחה ברפואה תעסוקתית הוא תואר מוכר בישראל הדורש ארבע שנות התמחות במסגרתן מתמקצע הרופא המתמחה משך שלוש שנים ברפואה תעסוקתית (הכוללות בתוכן גם לימודים אקדמאים לתואר שני בבריאות בתעסוקה), תשעה חודשים ברפואה פנימית, ותקופות קצרות יותר במגוון מקצועות רפואיים בהם: אפידמיולוגיה, אורטופדיה, פסיכיאטריה, ועוד‏[1]. בתום תקופת התמחותו נדרש הרופא לעמוד בבחינות הבודקות את הידע והמיומנות שרכש כתנאי לקבלת התואר מומחה ברפואה תעסוקתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג-1973