רפורמת 1861

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רפורמת 1861 - רפורמה בשיטת המשק שבוצעה באימפריה רוסית וביטלה את שיטת הצמיתות שהייתה הנהוגה. בבסיס הרפורמה עמד צו קיסרי מ-19 בפברואר 1861.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעדים הראשונים לביטול שיטת הצמיתות בוצעו עוד בתקופת אלכסנדר הראשון בשנת 1803. במהלך השנים 1816 - 1819 שיטת הצמיתות בוטלה בגוברניות הבלטיות (בשטחי לטביה ואסטוניה של היום). יש לציין שאחוז תושבי רוסיה בעלי מעמד צמית היה יחסית קבוע במהלך השנים והיה כ-45% במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19. בהתאם למיפקד אוכלוסין, בשנת 1859 במעמד זה היו כ-23.1 מיליון תושבים שזה כ-37%. אומנם, בחלק מהגוברניות לא היו צמיתים כלל, לעומת זאת בגוברניית סמולנסק כ-69% מהתושבים היו צמיתים.

בין הסיבות העיקריות לרפורמה ניתן לציין את המשבר הכלכלי של השיטה ומהומות של איכרים לאחר מלחמת קרים הכושלת. האיכרים קיוו שהשתתפותם בלחימה תיתן להם חופש, אך התקוות לא התגשמו. בנוסף לכך, על עצם השיטה הייתה ביקורת קשה מחוץ לגבולות המדינה והממשל התקשה לעמוד בה.

הכנת הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להכנת הרפורמה ב-3 בינואר 1857 הוקמה וועדה מיוחדת בהשתתפות 11 אנשים. הם סיימו את העבודה והמלצות הוועדה אושרו ב-20 בנובמבר 1858. הוועדה עבדה רק על עקרונות ולא החליטה על השלבים המעשיים של הרפורמה. במשך מספר שנים נערכו דיונים על היישום ותוך כדי הדיונים הוכנסו שינויים משמעותיים לתוכן הרפורמה. בסופו של דבר, בינואר 1861 החלו דיונים במועצה המדינית.

ב-19 בפברואר (3 במרץ לפי הלוח הגרגוריאני) הקיסר אלכסנדר השני חתם על הצו ופרטיו פורסמו תוך יומיים.

תוכן הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן התנאים הראשיים של הרפורמה:

  • האיכרים קיבלו חופש אישי וזכות לרכוש פרטי.
  • בעלי האדמות שמרו על האדמות, אך היו צריכים לתת לאיכרים חטיבת קרקע לשימוש פרטי.
  • עבור שימוש בחטיבת קרקע האמורה ואיכר היה צריך לעבוד עבור בעל האדמות ולשלם מס ללא זכות וויתור על חכירת הקרקע במשך 9 שנים.
  • גודל חטיבת קרקע והתמורה היו צריכים לקבל ביטוי בנייר מיוחד שהיה צריך לקבל אישור של צד שלישי בלתי תלוי.
  • לאיכר היה זכות לקנות את חטיבת קרקע האמורה ועד אז הוא היה במעמד "חייב זמנית"
  • אורגנו זכויות וחובות של הממשל המקומי בכפרים

ביצוע הרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשש למהומות הממשל התארגן במיוחד. בהתאם לציפיות החלו מהומות האיכרים שלא היו מרוצים מתנאי הרפורמה.

ביצוע הרפורמה היה תלוי בכך שבעל האדמות והאיכרים יחתמו על מסמך המגדיר את תנאי היישום הרפורמה במקום ספציפי. כעבור שנתיים טרם נחתמו כ-60% מהמסכים.

בחלק מהגוברניות עלות האדמות שבעלי האדמות בקשו היה גבוה בהרבה מהמחיר בשוק. הדבר רק הגביר את הבעיות ביישום הרפורמה. לאחר מרד בפולין בשנת 1863 הוגדרו שינויים ברפורמה. עלויות הקרקע הוקטנו בכ-20%. למרות הכול, בשנת 1881 כ-15% מהאיכרים טרם רכשו את האדמות והיו במעמד "חייב זמני". בחלק מהגורברניות, אחוז זה היה מגיע ל-44% מכלל האיכרים.

המצב הקשה היה בצפון האימפריה - שם צמיתים קיבלו חופש אך למעשה נותרו ללא אדמות לעיבוד. בחלקים אחרים של המדינה, האיכרים ששוחרו נהפכו ליהות בעלי רוב האדמות המעובדות.

הרפורמה לא כללה צמיתים של המדינה. צמיתים אלו שוחררו בשנת 1866 בתנאים טובים יותר מיתר הצמיתים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]