רצח פרנץ פרדיננד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גברילו פרינציפ יורה בארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופי, ציור בעיתון אוסטרי מ-1914
הנרצח, הארכידוכס פרנץ פרדיננד יורש העצר האוסטרו-הונגרי
הרוצח הסרבי גברילו פרינציפ
לוחית זיכרון בסראייבו: "ממקום זה ב-28 ביוני 1914 רצח גברילו פרינציפ את יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד ואשתו סופי"

ב-28 ביוני 1914 נרצחו ביריות בעיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה שתחת שלטון אוסטרו-הונגריה, יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופי, הדוכסית לבית הוהנברג. את הרצח ביצע גַברילוֹ פּרינציפּ, חבר בתנועת המחתרת הסרבית "היד השחורה", אשר שמה לה למטרה לאחד את אזור יוגוסלביה. הרצח, המכונה "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", היווה את הניצוץ – או התירוץ – שהצית את העימות במלחמת העולם הראשונה, והוא מצוין כאות הפתיחה למלחמה זו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה

על פי סיכומי קונגרס ברלין משנת 1878, האימפריה האוסטרו-הונגרית קיבלה חסות על המחוזות העות'מאניים של בוסניה והרצגובינה), בעוד האימפריה העות'מאנית נותרה בעלת הריבונות הרשמית באזור. הסדר זה הוביל למספר מחלוקות פוליטיות וטריטוריאליות, לאורך עשרות שנים, שבהן היו מעורבות רוסיה, אוסטריה, וממלכת סרביה. השלטון בשטחים אלה היה לכוד בסבך של מזימות דיפלומטיות אשר תרמו לליבוי העוינות בין העמים המקומיים.

הסרבים דרשו לגרוע מאוסטריה שטחים ולספחם לסרביה, ואילו האוסטרים סברו כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה. על רקע עוינות זו זממה תנועת שוליים פוליטית בשם "היד השחורה" את רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. בנוסף, כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהיה המזור המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביולי 1914 הביאה עמהּ את ההזדמנות שאותה חיפשו אותם מנהיגים אוסטרים, לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה.

בסוף יוני 1914 ביקר פרנץ פרדיננד בבוסניה כדי לצפות בתרגיל צבאי וכדי לחנוך מוזיאון בסרייבו. ב-28 ביוני 1914 ציין הארכידוכס 14 שנה ליום שבו נתן לו הקיסר פרנץ יוזף היתר לשאת לאישה את בחירת לִבו סופי צ'וֹטֶק (אישה ממוצא סלאבי שמעמדה היה נחות במידה ניכרת מזה שלו); בתמורה לרשות שקיבל להינשא, התחייב כי ילדיהם המשותפים לעולם לא יבואו בסדר הירושה לכתר האימפריה (אנ'). סופי שמחה להצטרף לבעלה במסעם לבוסניה לציון מאורע זה, הואיל ובחצר הקיסר בווינה זכתה תדיר ליחס עוין.

פרנץ פרדיננד הצטייר בעיני הסרבים כמי שתומך באיחודם של השטחים הסלאביים כמלכות שלישית (אוסטרית–הונגרית–סלאבית) תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית (שהייתה ממלכה דואלית – אוסטריה והונגריה). אף שבמציאות השקפתו הייתה כי צעדים כאלה צריכים להינקט תוך התחשבות ברצונותיהם של המיעוטים האתניים בשטחים אלה. ממלכה סלאבית הייתה יכולה להכשיל את שאיפותיהם הלאומיות של הסרבים להתאחד יחדיו למדינה עצמאית, ולכן פרנץ פרדיננד נתפס כאיום על ידי חלק מן הלאומנים הסרביים. בעדותו בבית המשפט טען הרוצח פרינציפ כי אחד ממניעיו היה ניסיון למנוע את הרפורמות שתוכננו על ידי פרנץ פרדיננד.

יום הרצח, 28 ביוני (15 ביוני על פי הלוח היוליאני), הוא היום שבו מציינים את חג ויטוס הקדוש. בסרביה נקרא החג וידובדאן ובו מציינים את קרב קוסובו משנת 1389, שבו הובסו הסרבים על ידי הצבא העות'מאני ואיבדו את עצמאותם החל מאותו מועד, למשך 500 שנה. הסרבים נוהגים לציין חג זה בגילויי פטריוטיות.

קשירת הקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ינואר 1914 כינס מאיור (רב-סרן) ווֹיִסלאב טַנקוביץ' (Tankosić), חבר הארגון הסרבי המחתרתי היד השחורה, פגישה של חברי הארגון בעיר טולוז שבצרפת. בפגישה נידונו אישים אוסטרו-הונגרים שונים כמטרה לרצח פוליטי, בהם פרנץ פרדיננד, אולם בסופה של הפגישה הוחלט רק לשלוח לסראייבו את מוחמד מֶחמֶדבָּשיץ' (אנ') כדי לרצוח את המושל האוסטרי של בוסניה, אוסקר פוטיורק.

מחמדבשיץ' התעכב בביצוע המשימה, ולפני שנעשה ניסיון הרצח הורה ראש ארגון היד השחורה, קולונל (אלוף-משנה) דרָגוּטין דימיטרייביץ' (אנ') (שכונה "אַפִּיס"), לשנות את המטרה ולרצוח את פרנץ פרדיננד כאשר יתאפשר הדבר.

זמן קצר לאחר חג הפסחא (בחודש אפריל) גייס בסרייבו פעיל נוסף בארגון, דָנילוֹ איליץ' (אנ'), שני נערים סרבים, ואסו צ'וברילוביץ' (Čubrilović) וצוְויֶיטקוֹ פופוביץ' (Popović) לצורך ביצוע הרצח, כך העידו השלושה במשפטם לאחר הרצח. שלושה צעירים סרבים נוספים, שהתגוררו בבלגרדגברילו פרינציפ, טריפוּן (טריפקוֹ) גרָבֶּז' (Grabež) ונֶדֶלקוֹ צַ'בּרינוביץ' (Čabrinović) – העידו אף הם במשפט הרצח כי זמן קצר לאחר חג הפסחא הם ביקשו לבצע מעשה רצח ופנו לפעיל בארגון היד השחורה וממנו הגיעו למאיור טנקוביץ', שממנו קיבלו נשק שעליהם היה להעביר לסרייבו, שם ישתתפו ברצח.

בעת משפטם העידו שלושת הצעירים מבלגרד כי טנקוביץ' צייד אותם בשישה רימוני-יד, שלושה אקדחי בראונינג אוטומטיים ותחמושת וכן גלולות ציאניד לצורך התאבדות. כמו כן, הם עברו אימונים לקראת הרצח וצוידו במפה שעליה סומנו נקודות המשטרה לאורך הגבול והדרך להסתנן לאוסטרו-הונגריה.

לאחר שהסתיימו ההכנות, עזבו השלושה את בלגרד ובדרכי חתחתים הגיעו לעיר סרייבו, תוך שהם נעזרים בסייענים לאורך דרכם ובחציית הגבול. מן העדויות שנאספו בזמן משפטם של הקושרים וסייעניהם עולה כי הייתה מעורבות ישירה של ראשי הצבא הסרבי באישור הרצח וכי האישור האחרון לביצוע הגיע מן המטה הכללי של הצבא הסרבי. כל שבעת הקושרים היו צעירים בוסנים חולי שחפת, שבאותה עת הייתה מחלה סופנית, ולכן הסכימו מתוך מניעים אידאולוגיים לצאת למשימת התאבדות.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכונית שבה ישבו הארכידוכס ואשתו בעת שנרצחו

הערה: סדר המאורעות המדויק מעולם לא נקבע סופית לאור סתירות בעדויות שנִגבּו.

שבעת הקושרים הצעירים היו בלתי מנוסים בשימוש בנשק, ורק הודות לצירוף מקרים נדיר הצליחו במזימתם. בשעה עשר בבוקר לערך יצאו פרנץ פרדיננד, אשתו ופמלייתם מן המחנה הצבאי פילפוביץ', שם סקרו את הכוחות. מזג האוויר היה יפה באותו בוקר וקהל רב עמד לאורך הרחובות לקבל את פניהם. השיירה הייתה מורכבת משבעה כלי רכב, שבהם נסעו המושל הכללי של בוסניה, ראש העיר סרייבו, מפקד משטרת סרייבו ומכובדים נוספים. הארכידוכס ואשתו, יחד עם המושל הכללי ושומר ראשו של הארכידוכס, נסעו ברכב השלישי בשיירה.

בשעה 10:15 חלפה השיירה על פני החבר הראשון בקבוצת המתנקשים, מוחמד מחמדבשיץ'. הוא עמד וצפה בהם אולם לא ירה. מאוחר יותר טען כי לא הצליח למצוא זווית ירי נוחה ולכן החליט שלא לירות מחשש לסיכון המשימה. החבר השני בקבוצה, נֶדֶלקוֹ צַ'בּרינוביץ', זרק פצצה (היו דיווחים כי היה זה מקל דינמיט) אל עבר מכוניתו של פרנץ פרדיננד, אבל החטיא. הפצצה הרסה את המכונית הרביעית בשיירה ופצעה קשות את נוסעיה, שוטר ומספר אזרחים שהיו בקהל הצופים. מיד אחר כך בלע צ'ברינוביץ' גלולת ציאניד וקפץ אל תוך הנהר הרדוד מיליאצקה. השיירה האיצה אל עבר בניין העירייה בתוך מהומה רבתי. זמן קצר אחר כך משתה המשטרה ממימי הנהר את צ'ברינוביץ', שנותר בחיים: גלולת הציאניד שבלע הייתה כנראה ישנה, או במינון נמוך מדי כדי להמיתו, והוא כשל בניסיונו להתאבד; עומקו של הנהר במקום שבו נמצא היה רק כ-10 ס"מ, ולכן אף לא טבע. הוא הוכה קשות בידי ההמון בטרם נלקח למעצר. חלק משאר המתנקשים, מתוך הנחה שהארכידוכס נהרג, או אולי רק מפחד, עזבו את המקום.

משהגיע פרנץ פרדיננד אל בניין העירייה, לקבלת הפנים שתוכננה לו, הוא הראה סימני עצבנות. הוא קטע את נאומו של ראש העיר כדי למחות ואמר "אנו באים לכאן ואנשים זורקים עלינו פצצות." לאחר מכן נרגע ושאר הטקס עבר ללא אירועים מיוחדים. חברי פמלייתו של הארכידוכס ואנשי שלטון מקומיים דנו בצעדים בהם ניתן להגן מפני ניסיון התנקשות נוסף, אולם לא הגיעו לכל מסקנה ברורה. אחת ההצעות, להכניס לעיר כוחות צבאיים שיעמדו לאורך הרחובות, נדחתה מאחר שהכוחות, אשר היו באמצע אימונים, לא היו מצוידים במדי השרד המתאימים לאירועים רשמיים. משימת האבטחה נותרה מוטלת על כוח המשטרה הקטן של העיר סרייבו. אמצעי הביטחון הבולט היחיד שננקט היה איש ביטחון נוסף שהצטרף למכוניתו של הארכידוכס ועמד על מדרגת הרכב השמאלית, כפי שניתן לראות בתמונות שצולמו מחוץ לבניין העירייה ביציאתו של פרנץ פרדיננד מן המקום.

הקושרים הנותרים לא הצליחו להתנקש בארכידוכס בגלל התקהלות ההמון ונראה היה שהתוכנית כשלה. ואולם, לאחר קבלת הפנים בבניין העירייה החליט פרנץ פרדיננד לגשת לבית החולים כדי לבקר את הפצועים שנפגעו בפצצה שזרק צ'ברינוביץ'. בינתיים ניגש גברילו פרינציפ לחנות מזון סמוכה; לא ברור אם ויתר על תוכנית ההתנקשות, או הניח שהארכידוכס נהרג מן הפצצה. כאשר יצא מן החנות ראה את מכוניתו הפתוחה של הארכידוכס חוזרת בהילוך אחורי, זאת לאחר שהנהג טעה בפנייה ליד הגשר הלטיני (אנ'). הטעות אירעה כיוון שהנהג לא ידע על השינוי בתוכנית הביקור לפיה יבקר הארכידוכס בבית החולים. פרינציפ התקרב אל הדופן הימנית של הרכב וירה פעמיים מאקדח FN מדגם 1910 חצי-אוטומטי בקוטר 7.65 מ"מ מתוצרת פבריק נסיונל. הכדור הראשון חלף דרך דופן הרכב ופגע בסופי בבטנה, והכדור השני פגע בפרנץ פרדיננד בצוואר. מאוחר יותר טען פרינציפ כי כוונתו הייתה לפגוע במושל הכללי אוסקר פוטיורק ולא בסופי. שני קורבנותיו המשיכו לשבת ברכב, אבל גססו בעודם מוסעים למעונו של המושל לקבלת טיפול רפואי. מילותיו האחרונות של פרנץ פרדיננד, דקות לאחר שנורה, כפי שדווחו על ידי לויטננט קולונל הדוכס פון האראך (von Harrach), היו: "סופי יקירתי, אל תמותי! הישארי בחיים למען ילדינו!".

פרינציפ ניסה להתאבד מיד לאחר הירי על ידי בליעת כדור ציאניד, אך הוא הקיא את הרעל והאקדח נלקח מידו על ידי אדם שהיה במקום עוד בטרם הצליח לירות פעם נוספת.

בשעות שלאחר הרצח פרצו מהומות אנטי-סרביות בעיר סרייבו, אולם הן פוזרו על ידי הצבא.

תוצאות הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירצחו של יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית ואשתו ההרה היכו את אירופה בתדהמה, ובתחילה זכתה אוסטריה לגילויי אהדה רבים. ממשלת אוסטריה ראתה ברצח הזדמנות לחסל אחת ולתמיד את האיום הסרבי.

משהסתיימה החקירה הפלילית, ולאחר שהאוסטרים וידאו כי גרמניה תכבד את הברית הצבאית שכרתה עמה, הגישה אוסטרו-הונגריה לממשלת סרביה מכתב רשמי, שבו הזכירה לסרביה את מחויבותה לכבד את החלטת המעצמות ביחס לבוסניה-הרצגובינה ולשמור על יחסי שכנות טובים עם אוסטרו-הונגריה. המכתב אף הכיל דרישות מפורטות שמטרתן הייתה להרוס את מקורות המימון ובסיסי הפעולה של ארגוני הטרור שלדעת אוסטרו-הונגריה עמדו מאחורי הרצח בסרייבו.

מכתב זה נודע בשם "האולטימטום של יולי". אוסטרו-הונגריה אף איימה כי במידה וסרביה לא תקבל את מלוא דרישותיה בתוך 48 שעות, תחזיר אוסטריה את שגרירה מן המדינה. סרביה קיבלה למעשה את כל הדרישות האוסטרו-הונגריות, להוציא את הדרישה כי יותר לסוכנים אוסטרים לנהל חקירה בבלגרד, מאחר שהדבר פגע לטענתה בריבונותה.

ביום המחרת, חיילי מילואים סרביים אשר הושטו על נהר הדנובה בספינות קיטור, חצו כנראה בטעות את הנהר לגדה האוסטרו-הונגרית בטֶמֶש-קוּבּין (אנ'), וחיילים אוסטרו-הונגריים ירו באוויר כדי להרחיקם. התקרית יצאה מכל פרופורציה, וממשלת אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה והחלה לגייס את צבאה ב-28 ביולי 1914. רוסיה, שציירה עצמה כמגנת העמים הסלאביים ותמכה באופן מסורתי בשאיפות הלאומיות של הסרבים, מיהרה להתייצב לצִדם וגייסה את צבאה. בהתאם להסכם סודי משנת 1892 בין רוסיה לצרפת, גם צרפת הייתה מחויבות לגייס את צבאה. גרמניה, מצִדה, מתוקף הסכם עם אוסטרו-הונגריה, גייסה אף היא את צבאה. עד מהרה הצטרפו כל המעצמות (להוציא את איטליה) לצדדים היריבים ופרצה מלחמה.

אלה מבין הקושרים שהיו מתחת לגיל 20 בזמן הרצח, נידונו למאסר. שלושה מהם, כולל דנילו איליץ', נתלו. צ'ברינוביץ' ופרינציפ מתו משחפת בכלא. מספר משתפי פעולה זוכו במשפט.

ניתן לטעון כי יריות האקדח בעת רצח הארכידוכס היו החוליה הראשונה בשרשרת של רבים מן האירועים המרכזיים במאה ה-20. הסכם ורסאי, אשר נחתם בסיומה של מלחמת העולם הראשונה (1919), נקשר על ידי היסטוריונים רבים לעליית הנאצים לשלטון ולפרוץ מלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם הראשונה אף הובילה להצלחת המהפכה הרוסית, אשר מצִדה הובילה למלחמה הקרה. אירועים אלה הם הבסיס לרבות מן ההתפתחויות הפוליטיות במאה העשרים, בהן נפילת האימפריות הקולוניאליסטיות, עלייתן של ארצות הברית וברית המועצות כמעצמות-על עולמיות, והקמת מדינת ישראל.

עם זאת, אף אם הרצח לא היה מתרחש, עדיין ייתכן בהחלט שמלחמת העולם הראשונה הייתה פורצת בעת שפרצה, כאשר גורם אחר היה מצית את האש. הבריתות שבין המעצמות וקיומן של תוכניות לגיוס צבאי נרחב הגבירו עד מאוד את סיכויי פריצתה של מלחמת עולם במאה ה-20. עוד בשלהי המאה ה-19 התנבא קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק באומרו: "אם אי-פעם עוד תפרוץ מלחמה באירופה, היא תבוא כתוצאה מאיזה מעשה שטות מוחלטת בבלקנים."‏[1]

שרידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקליע שנורה על ידי גברילו פרינציפ, המכונה לעתים "הקליע אשר החל את מלחמת העולם הראשונה", מוצג לראווה במוזיאון בטירת קוֹנוֹפּישטֶה (אנ'), ליד העיר בנשוב (אנ') שבצ'כיה. האקדח שבו ירה פרינציפ, יחד עם המכונית שבה נסע הארכידוכס, חליפת המדים התכולה שלבש, כובע הנוצה שהיה לראשו והדרגש עליו שכב בעוד הרופאים מטפלים בו, מוצגים לראווה במוזיאון להיסטוריה צבאית בווינה שבאוסטריה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]