רצח רפיק אל-חרירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפיק אל-חרירי
מתחם קברו של חרירי ב-2005

ב-14 בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, יחד עם לפחות שמונה ממאבטחיו כשמכונית תופת התפוצצה ליד שיירתו, בעת שחלפה בסמוך למלון סנט ג'ורג' בביירות. בפיצוץ נהרג גם באסל פליהאן, לשעבר שר האוצר הלבנוני. את האחריות לפעולה קיבל על עצמו ארגון "הישועה והג'האד בסוריה", גוף זניח המסונף לאל-קאעידה, ואולם הציבור הלבנוני והתקשורת הבינלאומית הפנו את האצבע המאשימה אל סוריה, שכן אל-חרירי נודע בהתנגדותו העזה ובביקורתו כנגד מעורבותותה בלבנון. בחוצות ביירות נערכו הפגנות של האופוזיציה האנטי-סורית כנגד הנוכחות הסורית בלבנון. ב-28 בפברואר 2005, שבועיים לאחר הרצח, התפטרה הממשלה הלבנונית. לראשונה בעולם הערבי נפלה ממשלה בעקבות הפגנה בלתי אלימה.

ב-22 ביוני 2005 שונה שמו של נמל התעופה הבינלאומי ביירות לנמל התעופה הבינלאומי רפיק אל-חרירי לזכרו של אל-חרירי.

סעד אל-חרירי, בנו של רפיק, החל לעסוק בפוליטיקה לאחר רצח אביו והפך למנהיג הרוב בפרלמנט הלבנוני. בשנת 2009 זכתה מפלגתו ברוב בבחירות שנערכו במדינה.

מהפכת הארזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת הארזים

בעקבות הרצח החלה בלבנון (בעיקר בביירות) שרשרת של הפגנות ופעילות האזרחית שכונתה מהפכת הארזים. המטרה הראשית של הפעילים המקוריים הייתה הוצאת הכוחות הסורים מלבנון, התחלת חקירה בינלאומית לבדיקת רצח רפיק אל-חרירי, התפטרותם של פקידי הביטחון וארגון בחירות פרלמנטריות חופשיות. המפגינים דרשו את סופה של השפעת סוריה על הפוליטיקה הלבנונית בה שלטה למעשה מאז חתימת הסכם טאיף בשנת 1989.

הפגנות אלו זכו לתמיכה בינלאומית רחבה בהתבסס על החלטת מועצת הביטחון מספר 1559 (שהתקבלה בסוף 2004) אשר תבעה מסוריה את מימוש הדרישות אותן הביעו המפגינים. במהלך תקופת הגל הראשון של ההפגנות, סוריה החזיקה בכוח של בערך 14,000 חיילים וסוכני ביון בלבנון. בעקבות ההפגנות, הכוח הסורי הוסג לחלוטין אל מחוץ למדינה, ב־27 באפריל 2005. הממשלה הפרו־סורית הודחה גם היא, אירוע שהשלים את מטרתה העיקרית של המהפכה.

חקירת האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום הרצח, כחודש וחצי לאחר הרצח

חרירי ואחרים באופוזיציה האנטי-סורית התנגדו לתוכנית להאריך את כהונתו של נשיאה הפרו-סורי של לבנון, אמיל לחוד, כשהם זוכים לתמיכה גוברת בקרב הציבור הלבנוני. מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט, מגויס טרי לשורות האופוזיציה האנטי-סורית, טען לאחר ההתנקשות בחרירי כי באוגוסט 2004 איים הנשיא הסורי בשאר אל-אסד על חרירי, באומרו כי "לחוד זה אני. [...] אם אתה [חרירי] וז'אק שיראק רוצים שאצא מלבנון, אחריב את לבנון." ג'ונבלאט אמר כי "כששמעתי אותו אומר לנו את המילים הללו, ידעתי כי גזר עליו מוות." ארצות הברית, האיחוד האירופי והאומות המאוחדות נמנעו מהאשמות נמהרות ובחרו לדרוש נסיגה סורית מוחלטת מלבנון ולפתוח בחקירה בינלאומית של ההתנקשות. דבריו של ג'ומבלט עצמו עוררו מחלוקת; ה-BBC מתאר אותו כמי ש"נראה על ידי רבים בתור הזגזגן הפוליטי של לבנון" - מחליף את בני בריתו באופן מתמיד כדי להשתייך לצד המנצח. כך, למשל, תמך בסוריה לאחר מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) אך החליף צד עם מותו של חאפז אל-אסד ביוני 2000.

לדברי 'משלחת האו"ם ללבנון לחקירת הסיבות, הנסיבות וההשלכות של רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי, 25 בפברואר-24 במרץ 2005' (דו"ח פיצג'רלד):

"מהעדויות עולה כי מר חרירי הזכיר בפני מר אסד כי התחייב שלא להאריך את כהונתו של מר לחוד, ואולם מר אסד ציין כי בעקבות שינוי מדיניות, ההחלטה כבר נתקבלה. הוא הוסיף גם כי מר לחוד יהווה נציגו האישי בלבנון וכי "התנגדות ללחוד פירושה התנגדות לאסד עצמו." בנוסף הוסיף כי הוא (אסד) "יעדיף לשבור את לבנון על ראשיהם של חרירי וג'ומבלט מאשר לראות סדקים באחיזתו בלבנון." לדברי העיתונאית האירית לארה מארלו, עמה נפגש מר חרירי מספר חודשים לפני מותו, מר אסד איים על מר חרירי ועל מר ג'ומבלט בנזק פיזי אם יתנגדו להארכת כהונתו של מר לחוד. לאחר הפגישה, שהייתה הפעם האחרונה בה נפגשו אסד וחרירי, אמר מר חרירי לאוהדיו כי אין באפשרותו אלא לתמוך בהארכת כהונתו של מר לחוד."

מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה 1595, הורתה לשלוח צוות חקירה מיוחד לבדיקת ההתנקשות. בראש הצוות עמד דטלב מהליס. הדו"ח הראשוני הוצג בפני מועצת הביטחון ב-20 באוקטובר 2005, כשהוא מצביע על מספר בכירים סורים ולבנונים כחשודים, תוך התמקדות מיוחדת במפקד המודיעין הצבאי של סוריה, אסף שווכאת, גיסו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד[1]. עם זאת, לא הוטלה אשמה מפורשת על סוריה. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן קרא לכינוס מיוחד של האו"ם לצורך דיון בתגובה הבינלאומית לעניין. דטלב מהליס ביקש זמן נוסף כדי לחקור את כל הקצוות. פוליטיקאים לבנונים ביקשו להאריך את כתב ההאמנה של הצוות כדי לחקור התנקשויות בחיי לבנונים אחרים שהתנגדו לסורים, כגון ג'בראן תוויני.

ב-30 בדצמבר 2005 התראיין סגן הנשיא הסורי לשעבר עבד אל-חלים ח'דאם והחשיד את אסד בהתנקשות, באומרו כי אסד איים באופן אישי על חרירי בחודשים שקדמו למותו. ראיון זה גרם למספר חברי פרלמנט סורים לקרוא להעמדתו של ח'דאם לדין באשמת בגידה במולדת.

ב-30 במאי 2007 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1757 המורה על הקמת בית דין בינלאומי לשיפוט החשודים ברצח. ההחלטה התקבלה תחת פרק 7 של אמנת האו"ם, המאפשר שימוש בכוח והטלת סנקציות נגד מדינות שלא ישתפו פעולה עם הבאת החשודים לדין.‏[2] סוריה, יו"ר מפלגת אמל הלבנונית, נביה ברי וחזבאללה גינו את ההחלטה.

ב-23 במאי 2009 פרסם העיתון דר שפיגל כי בית-הדין המיוחד של האו"ם הגיע למסקנה שתנועת חזבאללה עומדת מאחורי ההתנקשות.‏[3] חסן נסראללה, מזכ"ל חזבאללה, הכחיש כל קשר לרצח והאשים בו את ישראל.‏[4]

ב-27 ביולי 2010 פרסם ערוץ 1 כי מוסטפא באדר א-דין הוא החשוד העיקרי ברצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי.‏[5]

בספטמבר 2010 טען סעד אל-חרירי בראיון ל"א-שרק אל-אאוסט" שעדי שקר הטעו את החוקרים שכיוונו את האשמותיהם אל עבר סוריה.‏[6]

ב-17 בינואר 2011 הוגשה טיוטת כתבי האישום בגין רצח חרירי לבית הדין הבינלאומי בהאג. ב-30 ביוני התובע הכללי הלבנוני, סעיד מירזה, נועד עם שלושה משופטי בית הדין המיוחד לחקר רצח רה"מ לשעבר רפיק חרירי שהעבירו לו את עותק כתב האישום [1] וסעד אל-חרירי, בנו של רפיק אמר כי "הגשת כתב האישום הינה יום היסטורי". צווי מעצר הוצאו נגד ארבעה בכירים בחזבאללה, בהם גיסו של עימאד מורנייה, אשר דרושים לחקירה על מעורבותם בחיסול [2].

ביולי 2011 הורה ראש בית הדין המיוחד שהוקם לחקור את ההתנקשות, לחשוף את פרטיהם ותמונותיהם של ארבעת פעילי חזבאללה הנאשמים ברצח: גיסו של עימאד מורנייה מוסטפא בדר א-דין, סאלים ג'מיל עייש, חוסיין חסן אונייסי ואסד חסן צאברה.‏[7]

תאוריות קשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה נוספת באשר לאחראי על ההתנקשות תוארה על ידי יועצו של חרירי, מוסטפא א-נאסר, כשאמר לסוכנות הידיעות האיראנית IRNA כי "ההתנקשות בחרירי נעשתה על ידי סוכנות הביון הישראלית, המוסד, וכי הרצח מיועד לחולל מתח פוליטי בלבנון."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]