רצח (מחזה)
רצח הוא מחזה סאטירה פוליטית מאת חנוך לוין המתאר את היחסים בין היהודים לערבים בתקופה בה נכתב. המחזה הוא הסאטירה הפוליטית הרביעית והאחרונה מאת חנוך לוין. המחזה הועלה לראשונה בשנת 1997 בתיאטרון הקאמרי.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה מורכב מסדרה של רציחות, ראשית של נער ערבי בידי שלושה חיילים, שלוש שנים לאחר מכן אביו של הנער, שרק ביקש לדעת מה היו מילותיו האחרונות של בנו, רוצח חתן בליל חתונתו, תוך טענה שהוא היה אחד החיילים, אונס את כלתו, ורוצח גם אותה. המערכה הבאה, כעבור חמש שנים נוספות, מתחילה בהרהוריו של פועל בניין קשיש ובאינטראקציה שלו עם צמד זונות המנסות לשדוד אותו, כשלפתע נשמע פיצוץ והמון זועם תופס את הפועל כשעיר לעזאזל ועושה בו לינץ'. באפילוג, שמתרחש שנתיים לאחר המערכה שלישית, אחד משלושת החיילים מהמערכה הראשונה, שהתעוור באחת המלחמות, מחפש אחר אביו של הנער על מנת לומר לו מה היו מילותיו האחרונות לפני שמת. בשתי נקודות במהלך המחזה - לאחר רצח הנער ולאחר רצח הפועל - מופיע שליח על הבמה המכריז על שינוי מהותי במצב בין שני העמים, ראשית ממצב מלחמה למצב שלום ולאחר מכן ממצב שלום למצב מלחמה, אך להכרזות אלה אין כל השפעה על מעשי הרצח שהתרחשו או שעתידים להתרחש.
ניתוח המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה מתקדם מרצח אחד אל הבא, כאשר כל מעשה מזעזע יותר מקודמו וכולם קשורים למצב הלחימה המתמשכת בין הישראלים לפלסטינים. מבחינה זו סיומו של המחזה משקף באופן ברור את הרעיון שגישת "עין תחת עין" מותירה את כולם עיוורים, אך לוין איננו מסתפק בהצהרות חד משמעיות על מהות הסכסוך ההיסטורי אלא מציג את מורכבות הנושא במציאת שורשים עמוקים יותר בעבור הרציחות מאשר הנסיבות של אותו הרגע או "המצב" הפוליטי.
מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושת החיילים המוצגים בתחילת המחזה מייצגים שלושה טיפוסים ברורים - החייל הבלתי מוסרי ששר שירים גסים לעצמו ומעודד את חבריו לכרות את איבר מינו של הנער המת, החייל האדיש שמתייחס להכל בחוסר רגישות ובגישה עניינית, והחייל הרגיש שמעולם לא ראה אדם מת בעבר ומתקשה להתמודד עם המצב. שלושת החיילים נקראים "חייל שזוף," "חייל סמוק," ו"חייל חיוור," בהתאמה, ובכך קיים רמז שההבדל היחיד ביניהם הוא כמות הזמן שהיו בצבא - ככל שחייל מבלה יותר זמן "בשטח" כך שיזופו מעמיק וחוסר הרגישות שלו גובר. ניתן אף לראות את התקדמותו של החייל החיוור אל עבר חבריו כאשר הוא מביט בנער המת ולפתע מבין:
אלוהים אדירים, אנחנו באמת יכולים לעשות הכל![1]
כבר מהמערכה הראשונה ברור שמצב הלחימה המתמשכת גורם לקהות חושים, והדבר בעייתי במיוחד כאשר השליח מגיע ומכריז על בוא השלום, כאשר האנשים אינם מוכנים לו, כפי שהחייל השזוף אומר:
תפס אותנו בביצים, השלום.[2]
בעוד חוקי המשחק משתנים בשל בוא השלום, לדבר אין ערך או משמעות עבור אלה שיקיריהם כבר נרצחו, כמו האב. השלום הגיע מאוחר מדי מכדי להציל את בנו, למרות השלום החיילים עדיין מסרבים לומר לו מה היו מילותיו האחרונות, ואין לו כל זכויות חדשות בשל המצב החדש, כפי שהקצין מבהיר לו:
הקצין: קח את הגופה וקבור אותה בלי רעש ועניין. לא נרשה הפגנות.
האב: קודם לא הרשיתם הפגנות בגלל המלחמה.
הקצין: נכון. ועכשיו בגלל השלום. אנחנו בכלל בעד שקט.[3]
מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה השנייה המתרחשת במהלך חתונה ישראלית מתחילה בדיאלוג בין ילד וילדה המצביע על חוסר היכולת להתחמק מהמוות:
הילד: את יודעת שתמותי פעם?
הילדה: אני לא אמות.
הילד: תמותי. מוכרחים.
הילדה: אתה יודע מי אני? אני האחות של הכלה.
הילד: זה לא יעזור לך.
הילדה: ואתה בכלל לא קיים. אני חולמת אותך. אם אתעורר - זה הסוף שלך.
הילד: גם זה לא יעזור לך.[4]
המוות מוצג כאן כמשווה הגדול - לא משנה את מי מכירים או אם בוחרים לקבל אותו או לא. גישותיהם של הילד והילדה משתקפות מאוחר יותר במערכה, כאשר החתן לבסוף מקבל את מותו הבלתי נמנע בעוד הכלה מסרבת עד הרגע האחרון לקבל את מותה בגיל כה צעיר. הרציחות במערכה זו מוצגות כמעשה נקמה אקראי - החתן למעשה איננו אחד מהחיילים שהרגו את הנער (בהפקת המקור תפקיד החתן לא מולא על ידי אף אחד משלושת השחקנים שמילאו את תפקידי החיילים) - והכלה טוענת בפני האב שאין כל צדק או הגינות ברצח זה:
באיזו זכות אתה מכוון אקדח באישון לילה למישהו על סמך זיכרון מתעתע שלך? מי את שתחריב את חיינו?[5]
לבסוף הכלה חוזרת בלחישה על השאלה שהאב עצמו הציג במערכה הראשונה: "למה?", וכפי שהחיילים ענו לו, גם הוא אומר ששאלה זו לא צריכה להישאל. למרות שרצח החתן והכלה התרחש בעת שלום, הוא עדיין יכול להיחשב תוצר של תקופת המלחמה.
מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה השלישית מתחילה בדיאלוג בין צמד הדמויות הליצניות של הפועל החלוש והפועל התשוש על ההבדל שבין הפנטזיות שבראשיהם והמציאות שסביבם. הפועל התשוש הרומנטיקן נאלץ להכיר במציאות במהרה, כאשר הוא עובר מחלומותיו על עקרות בית אירופאיות למציאות של עימות עם זונה לא כל כך יפה המנסה לשדוד אותו ולבסוף אף מובילה לרציחתו. המוות הגרוטסקי והאלים של הפועל איננו קשור למצב המלחמה בכלל אלא ישירות לאכזריות בני האדם - רק בדיעבד, לאחר שהשליח מכריז על חזרה למצב מלחמה, הרצח מקבל צידוק כאשר נטען שהפועל הוא האחראי לפיגוע ואף לרצח הזוג הצעיר במערכה השנייה. במערכה זו גם מוצג הילד מהמערכה השנייה אשר ניסה לשכנע את הילדה שלא ניתן להתחמק מהמוות והוכיח לה זאת סופית על ידי כך שמת בעצמו בפיצוץ. משמעות המוות משתנה על פי הקונטקסט - כל עוד היה שלום הוא נחשב רצח אכזרי בדם קר אך עם פרוץ המלחמה הוא נחשב מעשה גבורה. בשלב זה במחזה כבר ברור שטבע האדם הוא זה שהוביל לרציחות, בלי כל קשר למצב המלחמה אשר יכול להוות תירוץ בלבד לדחף הבסיסי הזה. המלחמה היא למעשה רק רצח בקנה מידה נרחב יותר. הודעותיו של השליח על מלחמה או שלום, הדומות כל כך זו לזו, מראות שאין הבדל של ממש בין שני המצבים ובכל מקרה אינם משפיעים על האירועים אלא רק על פרשנותם. שתי ההודעות נמסרות באותם מונחים, באותה רשמיות והוד, ותחת אותה הנחה שהמצב החדש הזה יימשך לעד.
אפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש המערכות מציגות את נקודות החיכוך העיקריות בין הישראלים לפלסטינים - הכיבוש הצבאי של השטחים, מתקפות הטרור על ישראל, ועבודתם של פועלים פלסטינים בישראל - כאשר בכל מצב תמיד יש צד אחד שידו על העליונה. רק באפילוג שני הצדדים נפגשים לבסוף באותה הרמה - החייל החיוור והישיש שניהם קורבנות של המלחמה, ואף יש מידה של רחמים וחמלה לבסוף, אך הם מגיעים באיחור כה רב עד שהם כמעט חסרי משמעות.
הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפקת המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון "הקאמרי" ב-1 באוגוסט 1997 בבימויו של עמרי ניצן, עם תפאורה של דרור הרנזון, תלבושות של אורנה סמורגונסקי ומוזיקה מאת ערן דינור.
בהשתתפות:
|
|
הפקה בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב ובצוותא[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלאת עשרים שנה להפקה המקורית הועלתה ההצגה על ידי תיאטרון אוניברסיטת תל אביב בגרסה דו-לשונית - עברית וערבית. לאחר סדרת הצגות באוניברסיטת תל אביב הועלה המחזה גם בצוותא.
בימוי: אילאיל סמל. משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יונתן בק, הדר גבאי, קרלוס גרזוזי, שירי לוטן פישר וירין פרי.
הפקות זרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצח הוא אחד המחזות המופקים ביותר של לוין בחו"ל והוצג בניו יורק במספר הפקות, כולל הפקה של PS 122 ב-2005 והפקה של תיאטרון ה-Voice ב-2006 (מתרגמים לאנגלית כוללים את ברברה הרשב, מייקל ויסלברג, ושי אזולאי). המחזה הוצג בפולין ב-2002 בוורשה ושוב ב-2004 בורוצלב (תרגום: מיכאל סובלמן), בשוודיה (סטוקהולם) ובאנגליה (לונדון). כמו כן המחזה תורגם לצרפתית על ידי לורנס סנדרוביץ', לגרמנית על ידי שרון נוני, ולאיטלקית על ידי ארנו בר ולאורה פורטי.
בשנת 2015 הוצגה בתיאטרון הקאמרי ההפקה של תיאטרון העיר דיסלדורף, גרמניה (תרגום מעברית: מתיאס נאומן, בימוי: דדי ברון) במסגרת פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חנוך לוין, "רצח", בספרו ההולכים בחושך ואחרים, עמ' 81–121.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רצח, הטקסט המלא, באתר חנוך לוין
- אורלי חצור, מבצעים אונס - התסריט התרבותי של האונס בהצגה "רצח", תיאטרון מס' 5
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מבחר ממחזות חנוך לוין | ||
|---|---|---|
| 1968–1969 | את ואני והמלחמה הבאה (1968) • קטשופ (1969) • סולומון גריפ (1969) | 
|
| 1970–1979 | מלכת אמבטיה (1970) • יעקובי ולידנטל (1972) • קרום (1975) • סוחרי גומי (1978) | |
| 1980–1989 | יסורי איוב (1981) • הזונה הגדולה מבבל (1982) • הפטריוט (1982) • אורזי מזוודות (1983) • יאקיש ופופצ'ה (1986) • ההולכים בחושך (1989) • מלאכת החיים (1989) | |
| 1990–1999 | הילד חולם (1993) • האשה המופלאה שבתוכנו (1994) • הזונה מאוהיו (1996) • רצח (1997) • מוריס שימל (1998) • הבכיינים (1999) • אשכבה (1999) | |
| 2000–2009 | הרטיטי את לבי (2007) | |
| ביבליוגרפיה | ||