רקרימיינטו

רקרימיינטו (בספרדית: El Requerimiento - "הדרישה", שם מלא: Notificación y requerimiento que se ha dado de hacer a los moradores de las islas en tierra firme del mar océano que aún no están sujetos a Nuestro Señor) הוא שמו של הליך משפטי ששימש את הקונקיסטאדורים הספרדים בכיבושם את העולם החדש. המסמך היה תשובתו הרשמית של הכתר לוויכוח אודות חוקיות כיבוש האמריקות אשר עוררו הדומיניקנים בהיספניולה.

המסמך נוסח בידי המשפטן חואן לופס דה פלאסיוס רוביוס (Juan López de Palacios Rubios) בוועידה שכונסה בסנט פאבלו (San Pablo de la Moraleja) בעיר ואיאדוליד ב-1513 בידי המלך פרננדו השני. המסמך מתאר את סמכותו של אלוהים, באמצעות ישו והאפיפיור, על העולם כולו. בהמשך מזכיר המסמך את הבולה האפיפיורית אינטר קאיטרה (Inter Caetera), שהנפיק אלכסנדר השישי ב-4 במאי 1493, אשר הקצתה פיסת עולם זו, האמריקות, למלכים הקתוליים. מתוקף כך דרש המסמך את נאמנותם של ילידי העולם החדש למלכי ספרד, פרננדו השני וחואנה מקסטיליה, ואת קבלתם את הנצרות. קבלת הילידים את המסמך הבטיחה להם, לכאורה, אושר ושלום תחת חסות הכתר הספרדי כנתיניו לכל דבר. דחייתו, לעומת זאת, שימשה את העילה החוקית להשית עליהם מלחמה צודקת, לכבשם ולשעבדם תוך הצדקתה בשם הדת.

את המסמך היה על הקונקיסטאדור להקריא בקול בפני ילידי העולם החדש, בלטינית או בספרדית ובנוכחות נוטריון. לעיתים קרובות לא בוצע הליך זה כלשונו וכרוחו, והמסמך הוקרא כלאחר יד ממרחק גדול, אם בכלל. גם כאשר הוקרא המסמך כנדרש, סביר להניח כי ילידי האמריקות לא הבינו את תוכנו. השימוש הראשון ברקרימיינטו נעשה בעת כיבוש פנמה בשנת 1513.

קיומו של המסמך מעיד כי ההליך המשפטי היה חשוב מאוד לספרדים. הוא מיצג את אופן הכיבוש הספרדי באמצעות הכרזה על מקום שאינו נוצרי כבבעלות הנוצרים על מנת שיהפוך לכזה, בניגוד לאופני כיבוש שונים, כמו למשל האנגלים שנהגו לתחם את הטריטוריה הכבושה^{[דרושה הבהרה]} ולכן המסמך העלה ביקורות רבות. לואיס האנקה (Lewis Hanke) טוען שהמסמך זה הוא המרשים ביותר מבין המסמכים שיצאו באותה תקופה לביסוס שלטון מלכי ספרד בעולם החדש כיוון שבו לראשונה נעשה שימוש לבסס את הסמכות לא רק בזכות הכוח אלא גם באמצעות זכויות משפטיות וחוקיות.^[1]

בשנת 1556 ביטל מלך ספרד את הלגאליזם במסמך ועתה מעשי ספרד הוגדרו כפעולת מיסיון ולא כיבוש צבאי. בשנת 1573 בוטל המסמך ובמקומו, הוציא פליפה השני צו חדש שגינה כל פעולת כיבוש וכוח בעולם החדש.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות הושמעו בידי גופים שונים. רבים טענו כי המסמך לא תורגם מספיק לשפות הילידים^[2] והאופן בו נמסר היה שגוי,^[3] פעמים הוא אף נמסר תוך קריאה לשממה או לעצמים. לפיכך, הילידים לא תמיד יכלו לדעת על קיומו או להבין את השלכותיו. על כך אמר ברטולומה דה לאס קסאס (Dominican Bartolome de Las Casas), (הדבר גורם) לך לצחוק או לבכות, "cosa es de reír o de llorar".^[4]

אוביידו (Oviedo) הסביר כי הילידים יכלו להבין את האולטימטום רק בשיחה מעמיקה שבה תובהר להם משמעות האולטימטום.^[5] מיכאיל בכטין תמך בדעתו של דה לאס קסאס והוסיף כי הדרישה היחידה שהייתה היא קבלת מרות.^[6]

מישל דה מונטן ודה לאט (Joannes de Laet), התאכזבו משימוש הספרדים בדת ככלי לקבלת מרות כוח ספרדי.^[7] וולטר ראלי אמר ”"No Christian prince, under the pretence of Christianity only, and of forcing men to receive the gospel…for Christ gave not that power to Christians as Christians".”^[8] כלומר, הואיל והספרדים הציבו אולטימטום בפני הילידים, הוכיחו את כוונת הספרדים, שלא הייתה לשלום^[9] אלא לכיבוש. מעבר לכך, הספרדים לא אפשרו לילידים לבחור אם להמשיך להחזיק בדתם ולשלם מס או לבחור בהגליה כפי שהיה נהוג.^[10] דהיינו, הילידים לא קיבלו יחס של בני חסות ואף קיבלו יחס גרוע יותר מדתות אחרות תחת הממשל^[11] ולכן רבים רעבו ונעקרו מבתיהם.^[12]

לכל הטענות אלו הוסיף דה לאס קסאס וטען כי המסמך לא רק מאשר את סמכות האפיפיור על העולם, אלא גם על נושאים נוספים כמו כפירה, מלחמת צדק וניאוף.^[13] היו אחרים שהאמינו כי הבשורה מעולם לא הגיעה לילידים ומכאן שיש רק לנצרם.^[13] הביקורות הובילו לכך שבשנת 1556 פעולת הספרדים הוגדרה כמיסיון^[14] ושבשנת 1573 כותרת המסמך שונתה לשם Instrument of Obedience and Vassalage עם אי אלו שינויים בתוכן. ביניהם המילה מאבק (Struggle) שונתה למילה פיוס (Pacification) וכן נוסף סעיף שהגדיר את פעולת הכובשים, "if Spanish leader decided that the natives had already received the faith and become obedient…".^[15]

מקור המסמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש המאתרים את שורשיו של ה"רקרימיינטו" במסמך הצבאי מוסלמי בשם "דעוה" (دعوة)^[16] מהמאה ה-8. המילה מופיעה באחד מספרי החדית', צחיח אל-בח'ארי. הספרדים תרגמו את המילה "דעוה" למילה requerir^[17] ומכאן גלגולו לרקרימיינטו. המסורת מספרת כי השימוש הראשוני במילה הייתה בידי מוחמד שהעביר אותו לידי הכופרים לפני הכנעתם.^[18] אלו שהמשיכו בדרכו כמו מליק (Malik ibn Anas), משרתו, נעזרו במסמך עבור אזורים שבהם לא נשמעת הנבואה החדשה וכנגד עובדי אלילים. חלק מהנכבשים היו נוצרים ומכאן הגיעה השיטה לאירופה. המסמך עזר לשליטי אירופה להתמודד עם מלחמות שלום ודת. עם זאת, השימוש של המוסלמים במסמך נועד להמרת דתם של אנשים ולא כדי להצדיק "מלחמה צודקת" כפי שעשו בו שימוש הספרדים. המוסלמים לא הכריחו את מקבלי המסמך להמיר את דתם ישירות אלא רק לקבל על עצמם את הדת השולטת החדשה ולשלם מיסים, ואם לא תפתח מלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכאי, אביהו, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות / ערך, הוסיף הקדמות, מבואות והערות, בלוויית תמונות - אביהו זכאי; תרגום המקורות: אהרון אמיר, ירושלים: אקדמון, תשנ"ד, 1993
Adorno, Rolena. The Polemics of Possession in Spanish American Narrative. New Haven & London: Yale University Press, 2007.
Seed, Patricia. Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640. New York: Cambridge University Press, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקרימנטו, הטקסט המלא ב-Wikisource (בספרדית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ זכאי, אביהו, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות / ערך, הוסיף הקדמות, מבואות והערות, בלוויית תמונות - אביהו זכאי; תרגום המקורות: אהרון אמיר, ירושלים: אקדמון, תשנ"ד, 1993 עמ' 297
^ אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות, (ירושלים, 1993) עמ' 296.
^ ראו אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות, (ירושלים, 1993) עמ' 296 וגם Patricia Seed, Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640. New York: Cambridge University Press, 1995 p.71
^ Seed op. cit. p. 71.
^ Rolena Adorno, The Polemics of Possession in Spanish American Narrative. New Haven & London: Yale University Press, 2007 p. 266
^ Seed op. cit. p. 98
^ Ibid p.96
^ Ibid p. 71.
^ Ibid p.71
^ Seed, op. cit. p. 97
^ Seed Ibid p. 85
^ Adorno op. cit. p. 267
^ ¹ ² Ibid p. 85
^ זכאי לעיל, עמ' 297.
^ Seed op. cit. p.95
^ Francis, John Michael (Ed.), Iberia and the Americas: culture, politics, and history, Volume 1 (California, 2006), p. 903.
^ Seed op. cit. p.76.
^ John op. cit. p. 903

[1] זכאי, אביהו, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות / ערך, הוסיף הקדמות, מבואות והערות, בלוויית תמונות - אביהו זכאי; תרגום המקורות: אהרון אמיר, ירושלים: אקדמון, תשנ"ד, 1993 עמ' 297

[2] אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות, (ירושלים, 1993) עמ' 296.

[3] ראו אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש: גילוי אמריקה וכיבושה על ידי מדינות אירופה במאות הט"ו-י"ז מקורות ותעודות, (ירושלים, 1993) עמ' 296 וגם Patricia Seed, Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640. New York: Cambridge University Press, 1995 p.71

[4] Seed op. cit. p. 71.

[5] Rolena Adorno, The Polemics of Possession in Spanish American Narrative. New Haven & London: Yale University Press, 2007 p. 266

[6] Seed op. cit. p. 98

[7] Ibid p.96

[8] Ibid p. 71.

[9] Ibid p.71

[10] Seed, op. cit. p. 97

[11] Seed Ibid p. 85

[12] Adorno op. cit. p. 267

[איביד-13] ¹ ² Ibid p. 85

[14] זכאי לעיל, עמ' 297.

[15] Seed op. cit. p.95

[16] Francis, John Michael (Ed.), Iberia and the Americas: culture, politics, and history, Volume 1 (California, 2006), p. 903.

[17] Seed op. cit. p.76.

[18] John op. cit. p. 903

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]