רשות עמק טנסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רשות עמק טנסי - Tennessee Valley Authority
לוגו רשות עמק טנסי
סוג: חברה ממשלתית, ציבורית
משרד ראשי: נוקסוויל, טנסי, ארצות הברית
מייסדים: פרנקלין דלאנו רוזוולט
אנשי מפתח: טום קילגור, יו"ר מועצת המנהלים ונשיא
מוצרים עיקריים: ייצור חשמל, אחזקת רשת חשמל
הכנסות: 9.105 מיליארד דולר (2006)
רווח: 325 מיליון דולר (2006)
עובדים: 27,000
www.tva.gov

רשות עמק טנסי (TVA – Tennessee Valley Authority) היא חברה ממשלתית בארצות הברית אשר קמה בשנת 1933 במטרה למנוע שיטפונות, לייצר חשמל ודשנים, לפתוח נתיב שיט בטוח ולפתח את הכלכלה בעמק נהר טנסי, אזור שנפגע קשות בתקופת השפל הגדול. החזון שעמד ביסוד יצירת הרשות לא ראה בה חברת חשמל בלבד, אלא רשות לתכנון כללי אשר תענה לצרכים הכוללים של האזור. אזור הפעולה של הרשות היה רובה של מדינת טנסי וחלקים גדולים של אלבמה, מיסיסיפי וקנטקי, וכן אזורים קטנים יותר של ג'ורג'יה, צפון קרוליינה ווירג'יניה. הרשות היא ישות גיאופוליטית עם שטח שליטה בגודלן של מדינות גדולות בעולם ומחזיקה בחלק מן הסמכויות השלטוניות של מדינה עצמאית (הבולטת שבהן היא סמכות הפקעת קרקעות), אולם לרשות אין אזרחים ואף לא בחירות למוסדותיה. זו הייתה רשות התכנון הראשונה שהקימה ממשלת ארצות הברית והיא נותרה רשות התכנון הגדולה בארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות העשרים ובתקופת השפל הגדול הייתה אכזבה בציבור האמריקאי מחברות חשמל פרטיות והחלה תמיכה ציבורית ביצירת בעלות ממשלתית על חברות המספקות שירותים ציבוריים. בשנת 1921 החזיקו חברות חשמל פרטיות ב-94% מכושר ייצור החשמל במשק האמריקאי, זאת מבלי שהיו חוקים כלשהם המגדירים את סמכויותיהן או מגבילים את פעולתן. רבים האמינו כי חברות פרטיות לייצור חשמל מפקיעות מחירים ומשמשות כלי בידי בעליהן להפקת רווחים מהירים. עלתה על כן דרישה שחברה ממשלתית תפיק את החשמל ותספק אותו למפיצים אזוריים פרטיים אשר יתחזקו את הרשת המקומית ויספקו את החשמל לצרכנים. העברת ייצור החשמל לידיים ממשלתיות היה אחד הנושאים עליהם עמד רוזוולט, עוד כאשר היה מועמד לנשיאות.

באוקטובר, 1929, החל השפל הגדול בארצות הברית. מה שהחל כמשבר בבורסת המניות בניו יורק, גרף את ארצות הברית כולה לשנים של מיתון קשה ואבטלה גואה. ביום 8 בדצמבר 1931, הכריז הנשיא הובר על תוכנית ה"ניו דיל" אשר מטרתה הייתה לחלץ את כלכלת ארצות הברית מן המשבר בעזרת התערבות ממשלתית פעילה בכוחות השוק.

עמק טנסי הוכה קשות בשנות השפל הגדול ומצבו היה גרוע אפילו ביחס למצבה הכלכלי הקשה של כלל אוכלוסיית ארצות הברית. חציון ההכנסה לנפש, בין 2.5 מיליון תושביו, הייתה פחות ממחצית מן ההכנסה הממוצעת לנפש בארצות הברית‏[1]. אדמות העמק סבלו מעיבוד-יתר ומסחף אדמה מתמיד בהצפות הנהר. כמות היבולים התדרדרה וכך גם הכנסות החקלאים. תעשיית העץ סבלה אף היא כיוון שהיערות דוללו ולא נותרו עוד עצים טובים לכריתה. בעמק היו אזורים נרחבים שלא חוברו עדיין לרשת החשמל.

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1933 פינה הובר את מקומו לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, איש המפלגה הדמוקרטית, לאחר שהפסיד בבחירות. מיד עם כניסתו לתפקיד החל רוזוולט לטפל במרץ במשבר הכלכלי במסגרת תוכנית הניו דיל. הקמתה של רשות נהר טנסי הייתה אחת מגולות הכותרת בתוכניתו של רוזוולט להחיות את כלכלת ארצות הברית בשורה של מפעלי עבודות יזומות.

הנשיא רוזוולט במעמד החתימה על חוק רשות עמק טנסי

תחילתה של רשות נהר טנסי ביום 18 במאי 1933, עת חתם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט על חוק היוצר את רשות עמק טנסי. בהקדמה לחוק נאמר:

החוק נועד לשפר את נתיב השיט ולספק ויסות זרימה להפחתת שיטפונות בנהר טנסי; לדאוג לייעור ולניצול אדמות מוזנחות בעמק טנסי; לקדם את התפתחותו החקלאית והתעשייתית של העמק...‏[2]

הרשות תוכננה להיות גולת הכותרת בניו דיל בכך שהיתוותה תוכנית לפיתוח אינטגרטיבי של האזור, תוך שילוב של בניית התיישבויות, נתיבי תחבורה, חקלאות ותעשייה, במערכת מתואמת‏[3]. רשות עמק טנסי הוקמה באופן שאיננה כפופה לאף משרד ממשלתי, אלא ישירות לנשיא ארצות הברית וחייבת בדיווח לקונגרס האמריקאי. פעילותה של רשות עמק טנסי עומדת במידה רבה בניגוד לאידאולוגיה המסורתית האמריקאית הדוגלת ביוזמה חופשית ואי התערבות ממשלתית בכוחות השוק. עובדה זו אף היוותה, לא פעם, טיעון מרכזי בדברי המתנגדים להקמת הרשות ולפעולתה והיו שהאשימו את המפעל כולו בסוציאליזם במסווה. הזכות להקמת רשות עמק טנסי אף הועמדה למבחן בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר פסק כי פעולתה איננה מנוגדת לחוקה האמריקאית.‏[4]

הרשות מיקמה את משרדיה בלב עמק טנסי, בעיר נוקסוויל ומנהלה הראשון, דייוויד ליליאנטאל החל מיד ביישום מטרות הרשות. אחד הצעדים הראשונים שנקטה הרשות היה פתיחתו מחדש של מפעל כימי במסל שולס (Muscle Shoals), אלבמה. המפעל, שלידו סכר הידרואלקטרי, ייצר נשק כימי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועתה הוסב לייצור דשנים לחקלאות. הרשות אף עסקה באופן פעיל בהדרכת החקלאים, על ידי גיוס מדריכים מקומיים, כדי לשפר יבולים ולייעל את העבודה. הרשות הקימה כ-1500 חוות ניסיוניות ברחבי עמק טנסי, בהן למדו החקלאים המקומיים שיטות עיבוד אדמה מודרניות. הרשות דאגה לייעור אזורים שדוללו וכן לנקיטת אמצעים לכיבוי שריפות יער.

תחנת הכוח הגרעינית סקוויה, סמוך לצ'טנוגה

החשמל אשר יוצר על ידי הרשות הביא לשינוי דרמטי בחיי תושבי העמק. יישובים כפריים שעד לאותה עת היו מנותקים מזרם החשמל, חוברו לרשת. עם החשמל הגיעה גם הקידמה אל רבים מן היישובים הללו. הוקמו מכוני חליבה מודרניים, קם ענף גידול פרחים חדש והחקלאים יכלו לרכוש לבתיהם מכשירי חשמל מודרניים. רבות מן החברות הפרטיות הקטנות לייצור חשמל בעמק טנסי נקנו על ידי הממשל, אחרות שלא הצליחו עוד להתחרות במחירי רשות עמק טנסי, הפסיקו לפעול. הממשל אף חוקק תקנות המונעות תחרות יצרנים עם רשות עמק טנסי.

ממלחמת העולם השנייה ועד סוף המאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות הארבעים, עם כניסת ארצות הברית למלחמה התעורר צורך דחוף באלומיניום עבור תעשיית המטוסים. מפעלי אלומיניום הם צרכני חשמל ענקיים ולצורך אספקת חשמל לתעשייה, החלה בנייה מהירה של סכרים נוספים להפקת חשמל. בשנת 1942 ניהלה הרשות את בנייתם של 12 סכרים הידרואלקטריים בעמק, בו זמנית. החברה העסיקה באותם ימים 28,000 עובדים. חברת אלקואה (Alcoa), אשר ניצלה את אספקת החשמל הזמינה והזולה, הקימה בעמק טנסי מפעל ענק ליצור אלומיניום.

רשות נהר טנסי סיפקה גם חשמל למעבדות הגרעין באוק רידג', סמוך לנוקסוויל, אשר נטלו תפקיד מרכזי בפרויקט מנהטן. אחד השיקולים המרכזיים במיקום מעבדות הגרעין במקום הייתה הזמינות והאמינות של רשת החשמל. בשנות המחקר האינטנסיבי לפיתוח פצצת האטום, היו המעבדות אחד מצרכני החשמל הראשיים של רשות עמק טנסי.

עם תום מלחמת העולם השנייה השלימה רשות עמק טנסי הסדרת נתיב שיט בטוח בנהר טנסי, לאורך 1,050 ק"מ, החל מן העיר נוקסוויל ועד למפגש עם נהר אוהיו בעיר פדוקה בקנטקי (משם הוא ממשיך לנהר אוהיו הנשפך לנהר המיסיסיפי). נתיב שיט זה כולל תשעה תאי שיט, העוקפים סכרים שהוקמו לאורך הנתיב, ומאפשר לדוברות, עד משקל 1,500 טון, לעלות בנהר טנסי. כך הפך נהר טנסי לנתיב תחבורה זול להובלת פחם לתחנות הכוח הפחמיות שהקימה הרשות. הנתיב אף פתח את הדרך להובלת סחורות, מן המפעלים שקמו בעמק, במורד נהר הטנסי עד לנהר המיסיסיפי ומשם צפונה עד ל"ימות הגדולות" או דרומה למפרץ מקסיקו.

רשות עמק טנסי אף זכתה לתשומת לבו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון באחד מביקוריו הרשמיים בארצות הברית, בחודש מאי, 1951.‏[5] רשות עמק טנסי שימשה השראה להקמתה של הרשות לפיתוח נהר הירדן בישראל.‏[6]

בשנת 1954 רצה הנשיא אייזנהאואר לסגור את רשות עמק טנסי ולמכור את נכסיה. לצורך המשימה הוא שלח להנהלת החברה בנוקסוויל את איש מטהו, גנרל ווגל. אולם, לאחר שהגנרל הגיע לנוקסוויל, למד והתרשם ממפעלי הרשות, הוא שב לוושינגטון ושכנע את הנשיא שלא להוציא לפועל את התוכנית.‏[7]

סכר פונטנה, אחד מן הסכרים שהקימה ומפעילה רשות עמק טנסי

הרשות הייתה לייצרן החשמל הגדול במדינה. בשנות השישים היו מחירי החשמל בעמק טנסי מן הנמוכים בארצות הברית כולה ומשכו למקום תעשיות ומעבידים. רשות נהר טנסי הצליחה לשמור על רמת מחירים נמוכה בכך שחיפשה כל העת דרכים להגברת כושר הייצור שלה. בשנות השישים החלה הרשות לבנות כורים גרעיניים להפקת חשמל.

עם פרוץ משבר הנפט בשנת 1973 עלו מחירי החשמל בארצות הברית ואיתם גם באה ירידה חדה בביקוש לחשמל. בעקבות זאת, בטלה רשות עמק טנסי תוכניות לבנות מספר תחנות כוח גרעיניות. בשנות השבעים בנתה הרשות את הסכר האחרון במפעליה, סכר טליקו.

הנשיאים קרטר ורייגן, אף שהראשון היה חבר המפלגה הדמוקרטית והשני היה רפובליקן מושבע, היו תמימי דעים באשר לצורך בהמשך קיומה של רשות נהר טנסי. הנשיא קרטר אמר על הרשות כי כאשר נוצרה בשנות השלושים "...יצרה הזדמנויות מכל הסוגים. היא איפשרה לחקלאים לשגשג ולעסקים לפרוח. היא יצרה מקומות עבודה במקום שלא היו. היא נתנה לציבור חיים טובים יותר."

בשנות התשעים החלה הפרטה בתחום ייצור החשמל בארצות הברית. כדי לעמוד בתחרותיות הרשות קיצצה 800 מיליון דולר בהוצאותיה השנתיות, תוך פיטורי מחצית מעובדיה. בשנות השמונים עבדו ברשות כ-53,000 עובדים, ואילו בסוף שנות התשעים פחת מספר העובדים אל מתחת ל-30,000. במקביל נקטה הרשות בצעדים להגביר את כושר הייצור במפעליה.

רשות עמק טנסי כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

היום רשות עמק טנסי היא חברת החשמל הציבורית הגדולה בארצות הברית עם כושר ייצור של מעל 33,000 אלף מגה-ואט בשנת 2006. הרשות מספקת חשמל לכ-8.5 מיליון לקוחות הפרושים על פני שטח של כ-207,000 קמ"ר בעמק טנסי. הרשות פועלת בעיקר כסיטונאית חשמל ומוכרת את החשמל ל-158 ספקים מקומיים וישירות ל-61 מפעלים ולקוחות ממשלתיים.

מפת אתרי תחנות הכוח של רשות עמק טנסי. באדום - סכרים, בכתום - תחנות פחמיות, בסגול - תחנות גרעיניות

בשנת 2004 הפעילה רשות עמק טנסי 11 תחנות כוח פחמיות שספקו 62% מכושר הייצור של הרשות, 29 סכרים הידרואלקטריים האחראים ל 10% מכושר הייצור של החברה, שלוש תחנות כוח גרעיניות ושש תחנות המפיקות חשמל בטורבינות דלק.

הקמת הסכרים על נהר טנסי יצרה אגמים גדולים בעמקים שבמעלה כל אחד מהם. כך לדוגמה, מאחורי סכר נוריס נוצר אגם מלאכותי ששטחו כ-137 קמ"ר ואורך חופיו כ-1290 ק"מ[8] (לשם השוואה, שטח ים כנרת 165 קמ"ר). מאחורי סכר קנטקי נוצר אגם מלאכותי ששטחו 648 קמ"ר ואורך חופיו 3,300 ק"מ‏[9]. על חופי האגמים שנוצרו קמו אתרי בילוי ונופש, חופי רחצה, מלונות, מעגני סירות ומזחים לדיג. הרשות אחראית עד היום לפיתוח האגמים ותחזוקתם. בזכות האגמים, קמה בעמק טנסי תעשיית תיירות פורחת.

ביקורת על רשות עמק טנסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שרשות עמק טנסי הייתה מן המפעלים הבולטים והמוצלחים של תוכנית ה"ניו דיל", היא ספגה ביקורת לא מעטה. מדען המדינה דייויד מיטרני טען כי "הרשות הכניסה מימד חדש למבנה החוקתי של ארצות הברית - ללא שינוי רשמי של החוקה."‏[10], בפעולתה כרשות ממשלתית אוטונומית מול המדינות בברית ובכך לכאורה ניצבה כנגד העיקרון הליברלי-דמוקרטי של הפרדת הרשויות. ההיסטוריון וולפגנג שיוולבוש אף הישווה הרעיונות, התוכניות והפעולות של רשות עמק טנסי לפרויקטים שנעשו באותה תקופה במדינות פשיסטיות: הפרויקט החקלאי Agro Pontino אותו יזם מוסוליני בביצות פונטינו מדרום לרומא ופרויקט הכביש המהיר (Autobahn) אותו יזם היטלר בגרמניה. שלושת הפרויקטים התאפשרו והובלו על ידי מנהיגים כריזמטיים והתאפיינו בפעולות כוחניות, בטכנולוגיה חדשנית, בתכנון ובעיצוב בקנה מידה כוחני וענקי, הבא לרסן את הטבע לטובת המוני העם.

ההיסטוריון תומאס מקגרו טען כי בהקמת רשות עמק טנסי הצליח רוזוולט "להציל את תעשיית החשמל מחולייה" אולם "הוא היה יכול להגיע לתוצאה דומה בדרך שלא הייתה יוצרת התנגדות כה רבה ורוח רעה."‏[11] תקוותם של יוזמי הניו-דיל, להקים חברות דומות לרשות עמק טנסי במדינות אחרות בארצות הברית, נמוגו לנוכח התנגדות עזה מצד חברי הקונגרס השמרנים.

עם תום מלחמת העולם השנייה ניסו הדמוקרטים בארצות הברית לקדם את רשות עמק טנסי כדגם לחיקוי במדינות העולם השלישי. ניסיון זה זכה לביקורתם של השמרנים אשר טענו כי רשות עמק טנסי היא חברה ריכוזית, טכנוקרטית, אשר דחקה את רגליהם של יזמים מקומיים בדרכים בלתי מתחשבות. על כן, כאשר רשות עמק טנסי שימשה כדגם לתוכניות מודרניזציה במקומות שונים בעולם השלישי, כגון בדלתה של נהר מקונג בוייטנאם, כישלון התוכנית הביא לביקורות עזות וגישה צינית לתוכניות מודרניזציה שהצליחו במדינות אחרות.

לרשות עמק טנסי היה אף תפקיד בהתפתחות הקריירה של רונלד רייגן. בשנות ה-50 כאשר החלה הקריירה הקולנועית של רייגן לדעוך הוא החל להופיע כמארח וכמבצע בתוכנית הטלוויזיה "תיאטרון ג'נרל אלקטריק". הכנסתו של רייגן הייתה כ-125,000 דולר בשנה, זאת עד לשנת 1964, אז פוטר ממשרתו על ידי ג'נרל אלקטריק בתגובה לנאום טלוויזיוני שנשא בתמיכה במועמד לנשיאות בארי גולדווטר ובו מתח ביקורת על רשות עמק טנסי‏[12]:

גוף אחד כזה העומד מעל לכל ביקורת, קדוש כאימהות, הוא רשות עמק טנסי. תוכנית זו החלה כפרויקט למניעת שיטפונות; עמק טנסי הוכה באופן חוזר בשיטפונות הרסניים. מהנדסי צבא ארצות הברית בקשו לפתור את הבעיה. הם טענו כי פעם ב-500 יכול להיווצר שיטפון אשר יציף כ-600,000 אקר. ובכן המהנדסים תיקנו בעיה זו. הם יצרו אגם קבוע המציף עתה שטח של מיליון אקר. הדבר פתר את בעיית השיטפונות, אולם הריבית השנתית על חובות רשות עמק טנסי גדולה פי חמישה מנזקי השיטפונות השנתיים שאותם ביקשו למנוע.

כמובן, אתם תציינו כי רשות עמק טנסי מפיקה חשמל מן המים הנאגרים, הדבר נכון, אולם היום 85 אחוזים מן החשמל שמפיקה רשות עמק טנסי מיוצר בתחנות כוח הפועלות על פחם. אז אולי תציינו שאני מתעלם מנתיבי המים הפתוחים לשיט אשר נוצרו בפרויקט, המאפשרים שיט דוברות בעלות נמוכה, אולם רוב המטען המשונע בדוברות על נתיבי מים אלה מורכב מפחם המיועד לתחנות הכוח של רשות עמק טנסי והעלות של תחזוקת נתיבי מים אלה בכל שנה הייתה מכסה את עלות שינוע הפחם באמצעות רכבות ועדיין היה נותר עודף.

לרוע מזלו של רייגן, רשות עמק טנסי הייתה אחד הלקוחות החשובים של ג'נרל אלקטריק וזו סיימה את חוזהו. רייגן המשיך לעבוד כמנחה רק שנה נוספת לאחר נאום זה. ההתקפה של רייגן וגולדווטר על רשות עמק טנסי העלתה עליהם את חמתם של הרפובליקנים במדינת טנסי והחלישה את המפלגה. מאז נזהרים מועמדים רפובליקנים מלבקר את רשות עמק טנסי.

חובותיה של רשות עמק טנסי הם החובות הגבוהים ביותר מבין כל הסוכנויות הפדרליות בארצות הברית‏[13]. על פי הערכת משרד החשב הכללי של ממשלת ארצות הברית יגיע חוב הרשות בשנת 2008 לסכום של קרוב ל-25 מיליארד דולר וזאת לאחר שבשנים האחרונות הרשות מפחיתה בעקביות את גודל החוב. חלק ניכר מחוב זה מקורו בתוכנית פיתוח שאפתנית של כורים גרעינים לייצור חשמל בשנות ה-70. על פי התוכנית תכננה הרשות להקים למעלה מ-20 תחנות כוח גרעיניות בהשקעה של כ-20 מיליארד דולר. אולם, שנים ספורות לאחר שהחלה הקמת המפעלים אירעה תאונת אי שלושת המילין אשר בעקבותיה הוטל ספק ביכולת לספק אנרגיה גרעינית באופן בטיחותי ומשרד האנרגיה האמריקאי החל מבצע ביקורת קפדנית על היבטי הבטיחות בתחנות אלה. בניית חלק מתחנות הכוח הגרעיניות הופסקה באמצע בנייתן, הפעלת תחנות כוח אחרות נאסרה לאחר שנמצאו פגמים בטיחותיים בתכנונן ובאופן הפעלתן. ההשקעה במפעלים ענקיים ויקרים אלה, ללא יכולת להפיק מהם חשמל, הותירה את הרשות בחובות כבדים. כך למשל, הופסקה בשנת 1985 הפעלתה של יחידה מס' 1 בתחנת הכוח הגרעינית Browns Ferry, באלבמה. התחנה שבה לפעול רק בחודש מאי 2007 וביום 8 ביוני הופעלה לראשונה במלוא תפוקתה (1,064 מגה-ואט), לאחר שעמדה כאבן שאין לה הופכין במשך 22 שנה. זאת, לאחר ששופצה במשך 5 שנים, בהשקעה של 1.8 מיליארד דולר‏[14]

גורם נוסף לחובות הרשות נעוץ בעובדה כי רשות עמק טנסי מגייסת את מלוא המימון לפעולותיה ממקורות חיצוניים ואיננה מקבלת כל סיוע פדרלי לתקציבה. בין המבקרים את הרשות על חובותיה יש הטוענים כי חלק ניכר מן החובות נוצרו כתוצאה מן העובדה שהרשות נהנית מהגנות מיוחדות על פי חוק ואיננה פועלת בשוק החופשי. כך למשל, הרשות פטורה מחלק ניכר ממיסי המדינה והרשויות המקומיות שבהן היא פועלת ומנגד היא מספקת חשמל לצרכנים פדרליים במחירים הנמוכים באופן משמעותי ממחירי השוק‏[15].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wolfgang Schivelbusch, Three New Deals: Reflections on Roosvelt's America, Mussolini's Italy, and Hitler's Germany, 1933-1939. pp. 154. New York: Metropolitan Books, 2006. ISBN 0-8050-7452-X
  2. ^ http://www.tva.gov/abouttva/pdf/TVA_Act.pdf
  3. ^ Wolfgang Schivelbusch, Three New Deals. pp. 156
  4. ^ Ashwander v. Tennessee Valley Authority 297 (U.S. 288 (1936
  5. ^ לתמונה מביקורם של דוד ופולה בן-גוריון ברשות עמק טנסי, ראו בעמ' 17 במאמר Robert Rook, Race, Water, and Foreign Policy: The Tennessee Valley Authority’s Global Agenda Meets “Jim Crow” http://www.blackwell-synergy.com/doi/pdf/10.1111/j.1467-7709.2004.00398.x
  6. ^ שם, שם.
  7. ^ E. M. Hugh-Jones, The Tennessee Valley Authority Fifty Years On. The Political Quarterly, 1983;54:283
  8. ^ Norris Reservoir, אתר TVA
  9. ^ Kentucky Reservoir, אתר TVA
  10. ^ Wolfgang Schivelbusch, Three New Deals. pp. 158
  11. ^ Thomas K McCraw. TVA and the power fight, 1933-1939. Lippincott,(1971)
  12. ^ תדפיס נאומו של רייגן A Time for choosing מיום 27 באוקטובר 1964
  13. ^ Federal Borrowing and Debt, pp. 228-229
  14. ^ Robert Peltier, Speaking of Power: Nuclear plants: Something old, something new. Power 2007;151:4.
  15. ^ Testimony of Robert M. Hewett, President, Kentucky Utilities Company. Representing TVA Watch Before the Senate Environment and Public Works Committee United States Senate. October 6, 1999.