שאול שאשא

שאול שאשא
לידה	19 באוקטובר 1939; בגדאד, ממלכת עיראק
פטירה	12 בנובמבר 2021 (בגיל 82); נהריה, ישראל
ענף מדעי	נפרולוגיה
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מוסדות	הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל; המרכז הרפואי לגליל ;
פרסים והוקרה	יקיר הגליל
בן או בת זוג	דפנה שאשא

שאול שאשא (19 באוקטובר 1939 – 12 בנובמבר 2021^[1]) היה רופא נפרולוג, פרופסור לרפואה בפקולטה לרפואה של הטכניון ומנהל בית החולים לגליל המערבי – נהריה במשך כ-20 שנים (1987–2006). תחת ניהולו בית החולים הכפיל את נפח פעילותו והפך בית חולים מודרני, אוניברסיטאי והראשון בארץ שהוסמך לתקן איכות ISO. פרופסור שאשא יזם והקים בנהריה את בית חולים התת-קרקעי הראשון בארץ, אשר שרת את האוכלוסייה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

היה סגן-אלוף במילואים ונלחם במלחמות ישראל. בוגר המכללה לביטחון לאומי.

פורץ דרך בתחום האיכות במנהל הציבורי ובעל תרומה רבה לפיתוח הגליל. עסק בחקר הרפואה והתחלואה בשואה, יזם כנס שנתי בנושא, וניהל אותו עד מותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול שאשא נולד בשנת 1939 בבגדד, עיראק. בן בכור למשפחה בת חמישה ילדים. אביו מנשה היה מנהל תחנת רכבת ואימו ויקטוריה לבית רג'ואן הייתה עקרת בית. בסוף שנות הארבעים, בעקבות גזירות על יהודי עיראק, פוטר אביו מעבודתו ועל הילדים נאסר ללכת לבית הספר.

בשנת 1951 עלתה המשפחה לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, והשתקעה במעברה במחנה דויד אשר בחיפה.

שאשא הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר התיכון החקלאי בכפר גלים.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאשא התגייס עם חבריו מכפר גלים לשירות סדיר בגרעין נח"ל אשר הקים את מושב רם און שבחבל התענכים.

בשירות מילואים בצה"ל היה מפקד פלוגה רפואית בדרגת סרן. בהמשך פיקד על פלוגה כירורגית פיקודית בדרגת רס"ן, השתתף בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור ונלחם בלבנון במלחמת של"ג. היה קצין מטה רפואה ביחידת הממשל הצבאי ושוחרר בדרגת סגן אלוף.

שאול שאשא בוגר המכללה לביטחון לאומי, בה למד בזמן היותו מנהל בית חולים (1994–1995), ובכך היה אחד האזרחים היחידים שהשתתפו בקורס שלא במדים.

רופא וחוקר בתחום הנפרולוגיה ויתר לחץ דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השירות הצבאי הסדיר פנה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. למד במלגה של משרד הבריאות ולכן היה מחויב להתמחות בבית חולים פריפרי לפי דרישת המשרד. כך הגיע לנהריה בשנת 1969.

התמחה ברפואה פנימית בנהריה, לאחר מכן התמחה בנפרולוגיה בבית חולים רמב"ם, בהנחייתו של פרופסור אורי בתר. עם סיום ההתמחות הקים בבית החולים נהריה את המחלקה הנפרולוגית, הכוללת יחידת דיאליזה ועמד בראשה. מאז ועד פרישתו לגמלאות, לא עזב את בית החולים בנהריה.

המחלקה הנפרולוגית בראשותו הייתה מהמובילות בעולם במחקר ופיתוח בתחום מחלות הכליה. הוא עסק במחקר מעשי שמטרתו לשפר את הסיוע הרפואי הניתן לחולים. פרסם עשרות מאמרים וביצע מחקרים קליניים ומעבדתיים רבים בתחום.

פרופסור שאשא נמנה עם הראשונים שפיתחו מודעות רפואית, ציבורית ומקצועית ליתר לחץ דם. ערך מפגשים קהילתיים להסברה על סכנות יתר לחץ דם לאוכלוסייה, והביא למודעות הרופאים את חשיבות המעקב אחר לחץ דם בשגרה. פתח במסורת של כנסים בינלאומיים שנתיים בנהריה בנושא הנפרולוגיה ויתר לחץ דם וכך קידם את המחלקה, בית החולים והגליל בכלל.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, המחלקה בראשותו הייתה פעילה למען חולים בלבנון. אזרחים לבנונים אשר לא יכלו לקבל טיפול עקב הלחימה הובאו למחלקה בבית חולים נהריה לקבלת הטיפול. בהמשך, צוות של המחלקה בראשותו נסע ללבנון לבצע דיאליזה לחולים לבנונים. על כך קיבלה בשנת 1982 המחלקה הנפרולוגית בראשותו את פרס מנכ"ל משרד הבריאות.

בשנת 1992 קיבל תואר פרופסור מהטכניון.

בשנת 1998 קיבל את המדליה הבינלאומית של ה-"National kidney foundation" האמריקאי, על תרומה מיוחדת לנפרולוגיה בעולם.

שאשא פרסם כ־30 מאמרים בעיתונות מקצועית מקומית, כ־50 מאמרים בעיתונות מקצועית בינלאומית, ועשרות מאמרים בעיתונות מקומית בנושאי מנהל ובנושאי איכות.

מנהל בית החולים לגליל המערבי בנהריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 מונה למנהל בית החולים בנהריה, בית החולים קטן יחסית (300 מיטות אשפוז) עם מגוון מצומצם של שירותים לאוכלוסייה.

בית החולים גדל והתפתח בקצב מהיר. מבית חולים קטן הפרוש בצריפים, הפך לבית חולים גדול, מודרני עם מבני אשפוז וציוד משוכללים. השינוי ניכר מהר מאוד והאוכלוסייה באזור "הצביעה ברגליים" - מספר האשפוזים והביקורים בבית החולים עלה מכ-60,000 בשנה בשנת 1990 ל-120,000 בשנה בשנת 2000. כך ניתן מענה לתושבי הגליל המערבי שהיו צריכים לפני כן להרחיק לכת בחיפוש אחר שירותים רפואיים.

ב-1991 למד בתוכנית לקביעת מדיניות ומינהל בשירות הציבורי, אלכ"א ירושלים. כיהן כיו"ר עמותת בוגרי אלכ"א (עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי) בשנים 1995–1997.

כהוקרה על פעילותו בשירות הציבורי קיבל בשנת 2001 את אות "יקיר שירות המדינה".

חלוץ האיכות במגזר הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאשא היה למנהל הראשון שאימץ ניהול איכותי כולל (TQM) בבית חולים ובמגזר הציבורי, והפעיל את השיטה בביה"ח נהריה מאז 1993. על כך זכה, בשנת 1995, בית החולים בראשותו בפרס הלאומי לאיכות ע"ש רבין.

בשנת 1996 הוסמך ביה"ח על ידי מכון התקנים (מת"י) לניהול איכות על פי תקן 9002 ISO והיה לביה"ח הראשון בארץ ומבין עשרות בודדות בעולם, שזכה להיות מוסמך ISO.

היה חבר פעיל בתנועת "איכות כדרך חיים" ושימש כיו"ר הפורום הצפוני שלה ויו"ר הצוות לפיתוח מצוינות במגזר הציבורי. חבר הוועדה המייעצת של האגף לאיכות ומצוינות בנציבות שירות המדינה. כיהן כיו"ר פורום מנהלים מיישמי איכות בשירות המדינה, יועץ לפיתוח איכות במשרדים ממשלתיים שונים. חבר בוועדות שונות של נציב שירות המדינה ומשרד הבריאות בנושאי איכות.

קיבל חברות כבוד באיגוד הישראלי לאיכות (2005).

בית החולים התת-קרקעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור שאשא פעל רבות להקמת בית החולים התת-קרקעי בבית חולים נהריה. כבר בשנת 1998 התריע על סכנת בית החולים בעורף תחת אש והחל בפעילות למיגון בית החולים לעיתות מלחמה^[2], זאת במטרה לתת מענה לתושבים ולעובדי בית החולים אם יופגזו אזורי העורף. בית החולים התת-קרקעי נחנך בשנת 2002 והופעל לראשונה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

חקר הרפואה והתחלואה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים החל פרופסור שאשא לחקור את תולדות הרפואה והתחלואה בשואה מהיבטים שונים.

בשנת 2001 ייסד את "כנס נהריה לתחלואה ורפואה בשואה" בשיתוף עם בית לוחמי הגטאות ובכך הביא את הנושא לדיון ציבורי בין-תחומי. הכנס נערך מאז פעם בשנה, ומפגיש בין מומחים בתחומים שונים- רופאים, היסטוריונים, פילוסופים, ואחרים. זהו הכנס הראשון שדן בתחלואה והרפואה בשואה בהיבטם המקצועי (היו כנסים שדנו בהיבטים פילוסופיים ואתיים אך לא בסוגיות הרפואיות עצמן).

בתחילת הדרך מטרת הכנס הייתה לספר את סיפורה המופלא של הרפואה היהודית בימיה הרעים ביותר של האנושות, ללמוד ולהפיק לקחים. אז גם פרסם פרופסור שאשא מאמר בנושא מחקר מחלת הרעב שבוצע על ידי הרופאים היהודיים בגטו ורשה, בתנאי המלחמה והרעב.

בהמשך המחקר פנה לחקר התחלואה המאוחרת, תחלואה שמתרחשת בגיל מבוגר, עשרות שנים לאחר השואה, אך מקורה בתנאי החיים הקשים בשואה. ממחקרים אלה נובע כי קיימת תחלואה מאוחרת רב מערכתית בקרב ניצולי השואה. בעוד שבעבר התמקדו החוקרים בתחלואה הנפשית של הניצולים, המחקרים החדשים הראו שקיימת תחלואה פיזית אורגנית (לא רק נפשית) הקשורה לרעב ולתנאים הפיזיים הקשים שבהם היו נתונים הניצולים. בנוסף, ואף קיימת השפעה על הדורות הבאים.

המחקרים שערך והנושאים שעלו בכנסי נהריה שימשו את בתי המשפט בדונם בתביעות הניצולים, הוצגו בפני ועדת דורנר ובפני גופים רבים ושונים העוסקים בבריאותם של הניצולים ובפני משרד הבריאות, והיוו קטליזטור בהקמת הוועדות המיוחדות שהכירו בקשר שבין השואה ל"תחלואה המאוחרת". הישג מעשי של המחקרים היה ההחלטה הממשלתית להרחיב את זכאות ניצולי השואה לטיפולים רפואיים והחזרים כספיים שונים בעבור תחלואה מאוחרת.

פרופ' שאשא ישב בוועדת שני שדנה בנושא חלוקת כספים לפרויקטים לסיוע לניצולי שואה, העיד בפני ועדת דורנר שדנה בסיוע ממשלות ישראל לניצולי השואה וכיהן כיו"ר הוועדה הרפואית שלצד "עמותת ילדות עשוקה" – עמותה שמטרתה להשיג ממשלת גרמניה פיצוי הולם עבור ילדי השואה בגין ילדותם שנעשקה.

בהשראת פעילותו בנושא הוקמו המרכז לחקר הרפואה בתקופה השואה בפקולטה לרפואה בטכניון ומרכזים דומים במוסדות אקדמאים אחרים. הנושא נכנס לתוכנית הלימודים בבית הספר לרפואה.

פרופסור שאשא ניהל את כנסי הרפואה ושואה והיה הרוח החיה מאחורי כנסים אלה במשך 21 שנים, עד סמוך למותו. ביתו, ד"ר הדס לבסקי שאשא ממשיכה את דרכו בניהול הכנסים.

קידום הגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול שאשא היה איש הגליל, תושב נהריה מאז שהגיע כרופא צעיר בשנת 1969. היה ממייסדי תנועת הגליל וחבר בגופים שונים הפועלים למען פיתוח הגליל כמו הרשות לפיתוח הגליל, צוות גליל ונגב של הסוכנות היהודית, יו"ר צוות גליל במועדוני רוטרי צפון ועוד.

פרופ' שאשא פעל לקידום הגליל על ידי הובלה לאיכות ומצוינות בתחומים השונים ולא מתוך השענות על הקשיים או על היות האזור "נזקק" לתמיכה. המטרה היא לגרום לתנופת פיתוח כך שהגליל יהיה מקום איכותי מבחינת חינוך ואקדמיה, תעסוקה ומגורים ועל רקע זה ימשוך אנשים להתיישבות.

פרופ' שאשא פעל לקידום המחקר בגליל. יזם וארגן כנסים רבים בתחומים השונים בהם עסק- נפרולוגיה, איכות, לוגיסטיקה, רפואה ושואה והתמיד לערוך את הכנסים בנהריה, מתוך מטרה לקדם את האזור.

פרופ' שאשא חלם על הקמת אוניברסיטה בגליל וראה בהקמת בית הספר לרפואה שלב ראשון במימוש חלום זה. הוא סבר שעצם קיומה של אוניברסיטה ברמה גבוהה יביא לתנופת פיתוח באזור. המאמצים הרבים נשאו פרי ובשנת הלימודים 2011–2012 החלה לפעול בצפת הפקולטה לרפואה, במסגרת אוניברסיטת בר-אילן.

על כל אלה קיבל את אות יקיר הגליל בוועידת הגליל 2007.

ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל נמנה בין מדליקי המשואות בהר הרצל, כהוקרה על תרומתו לגליל, על טיפול בתושבי קו העימות והפיכת בית החולים הפריפרי לבית חולים מרכזי בעל שם.

פעילות קהילתית בנהריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאשא היה חבר במועדון רוטרי בנהריה ושימש מזכיר ונשיא המועדון.

פעל רבות במסגרת פורום המתנדבים "השולחן העגול" בנהריה. במסגרת זו הוביל סדרת אירועי תרבות בשם "סיפורי נהריינים", בה שיתפו ותיקי נהריה מחוויותיהם בשנים הראשונות של העיר.

בשנת 2022, לאחר מותו, קיבל את אות יקיר העיר נהריה.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1995 – בית החולים בראשותו זכה בפרס הלאומי לאיכות ע"ש רבין
1998 - המדליה הבינלאומית של ה-"National kidney foundation" האמריקאי, על תרומה מיוחדת לנפרולוגיה בעולם.
2001 – יקיר שירות המדינה
2006, מדליק משואה בטקס יום העצמאות המרכזי.
2006, תואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות.
2007, אות יקיר הגליל.
2012 – אות שר הבריאות על מפעל חיים
2017 - אות 'עיטור האור' לניצולי שואה, ולפועלים לרווחת הניצולים
2022 – אות יקיר נהריה

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודי הרפואה השתקע שאשא בנהריה. היה נשוי עד מותו לדפנה, ד"ר למתמטיקה, ולהם ארבעה ילדים ו-11 נכדים. במשפחתו רופאים גם שני אחיו, ד"ר אורי שאשא וד"ר משה שאשא, ובתו ד"ר הדס לבסקי - שאשא.

נפטר ב-12 בנובמבר 2021, ונטמן בבית העלמין החדש של נהריה^[3].