שאטו ד'יקאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בקבוק יין מהיקב (1973)

שאטו ד'יקאם (צרפתית: Chateau d'Yquem) הוא יקב המייצר את היין הנחשב ליין המתוק המשובח ביותר בעולם הנושא אותו שם. ממוקם בלב סוטרן שבאזור בורדו שבצרפת. זהו יין הפטרייה בוטריטיס סינריאה (ריקבון אציל) ובעל פוטנציאל התיישנות של עשרות שנים. מכונה "הזהב הלבן".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוקי דעות שוררים לגבי מקור השם, וייתכן כי הוא "aig-helm" (לשאת קסדה בגרמנית).

מבנה האחוזה הוקם כבר במאה השתים עשרה. האזור השתייך לכתר האנגלי בין השנים 1152 עד 1453. לאחר מכן הוא עבר לידיו של שארל השביעי, מלך צרפת.

איזכור ראשון של שם היקב נע אחורנית עד לשנת 1593, עת האביר ז'ק דה סובאז' רכש בית באחוזה תחת שם זה. ב-1711 צאצאיו רכשו את שטח האחוזה בכללותו. אחת מצאצאיות האביר התחתנה עם בן למשפחת לור סאלוס בשנת 1785, בעלה קומטה לואי אמדו דה לור סאלוס היה יינן ברוך כישרון וכבר אז היין היה בעל מוניטין בינלאומיים.

תומאס ג'פרסון, שגריר ארצות הברית בין השנים 1785 ל-1789, בזמן שלטונו של מלך צרפת לואי השישה עשר, ולימים נשיא ארצות הברית היה איסטניס, והוא כותב עליו ביומנו: "סוטרן הוא היין הלבן הטוב ביותר ואת הטוב ביינות סוטרן עושה הרוזן לור סאלוס". הוא רכש 250 בקבוקים של בציר 1784, ולאחר מכן 360 בקבוקים בשמו של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. מאוחר יותר קנה ג'פרסון 120 בקבוקים נוספים עבור עצמו. בשנת 1857 שילם הדוכס קונסטנטין, אחיו של הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי 20,000 פרנקים בזהב עבור 900 ליטרים יין שאטו ד'יקאם, סכום עתק בימים ההם.

שמו של שאטו ד'יקאם יצא למרחוק והיה אחד היינות האהובים ביותר בחצרות הצארים. היין היה הראשון בסיווג היינות של 1855 בבורדו באזור סוטרן שבבורדו ומוגדר בדירוג כפרמייה קרו סופרייר קלאסה. מ-1914 עד 1968 נוהלה האחוזה בידי המארקיז ברנאר דה לור סאלוס. בשנת 1968 תפס הנצר האחרון לבית סאלוס, קומטה אלכסנדר דה לור סאלוס, את מושכות ניהול האחוזה מידי דודו. ב-1997 לאחר מאבק שליטה אכזרי (חברי מועצת המנהלים האחרים ניצלו את היעדרותו לרגל תערוכת יינות באסיה ומכרו את מניותיהם, התנהל משפט ממושך שסופו לור סאלוס הפסיד), הוא איבד את השליטה על האחוזה לקונגלומראט המשקאות הענק מואט-הנסי, אך נותר מנהל היקב עד לשנת 2004, עת תפש את מקומו פייר לורטון, מנהלו של שאטו שבאל בלאן.

ביולי 2011, נמכר בקבוק יין לבן שאטו ד'יקאם מבציר 1811 במחיר של 75,000 ליש"ט (שיא גינס) לאספן כריסטיאן ואנק.

היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה יוצאים לשוק כמאה ועשרה אלף בקבוקים בממוצע מן היין. היין מורכב מתמהיל של שני ענבים לבנים: שמונים אחוזים של העינב סמיון ועשרים אחוזים של העינב סוביניון בלאן. גילן הממוצע של הגפנים הוא שלושים שנה. צפיפות הגידול היא 6500 גפנים להקטאר, והיבול הממוצע הוא שמונה הקטוליטר להקטאר. החל משנת 1959, בשנים בהן אין היבול מוצלח ולא מתפתח כיאות הריקבון האציל, נעשה יין בורדו יבש בשם Ygrec)-Y). יין ד'יקאם נזקק להתיישנות ארוכה והוא נצרך מינימום עשר שנים לאחר הבציר וחמש עשרה עד עשרים שנה, על מנת להעפיל למלוא פוטנציאל טעמו. פוטנציאל ההתיישנות שלו יכול להגיע לחמישים, שבעים וחמש ואפילו מאה שנים בטובים שבבצירים.

הטרואר והסיבה לאיכות היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה לאיכות היינות נשענת על כמה גורמים, הראשונה שבהם היא הטרואר: היקב ממוקם במיקרו אקלים ייחודי. זהו היקב הגבוה ביותר בסוטרן, מעל גבעה החולשת על אזור סוטרן ובמרכזו, ברום של שמונים ושישה מטרים מעל פני הים. שתי הסיבות הבאות מתמצות במחויבות הבעלים אשר אינם חוסכים אף סכום כסף על מנת להשיג את האיכות המקסימלית של היין. הסיבה השנייה היא הניקוז המושלם: משפחת לור סאלוס בנתה כשישים מיילים של צינורות ניקוז, שהחלו בהקמתה לפני כמאה וחמישים שנה. לא משתמשים בשום חומרי הדברה והזיבול הוא טבעי על ידי סוסים.

הסיבה הראשונה במעלה לאיכות היין היא בחירת הענבים הקפדנית ביקב ובחירת החביות המוקפדת טרם הביקבוק. הענבים ממויינים ונקטפים אחד אחד על ידי קבוצה של מאה וחמישים קוטפים (חמישים עובדים קבועים ביקב כל השנה ומאה נוספים הם עובדים עונתיים), אשר שוהים ביקב שש עד שמונה שבועות וסורקים כארבע פעמים את כל שורות הגפנים, בניסיון למצוא את הטובים שבענבים. הענבים נקטפים בשעות הבוקר המוקדמות, בדוק הערפל, רק במלוא בשלותם ולאחר שכוסו בפטריית הבוטריטיס סיניראה, שגורמת לעינב להיות כמעין צימוק בעל תכולת סוכר גבוהה ביותר. רמת הסוכר הנדרשת היא 360 גרם סוכר לליטר סלקציית הענבים היא כה קפדנית עד שגאוות היקב היא בכך שמכל גפן מגיעה לצרכן רק כוס אחת של יין.

בשנת 1964 הם עברו שלוש עשרה פעמים על פני הגפנים ולבסוף איכות היין לא הייתה מספיקה להיקרא ד'יקאם ומשפחת לור סאלוס ביקבקה אותו תחת תווית היין הנוסף של האחוזה. התירוש נסחט במשך שלוש פעמים. התסיסה בעזרתם של שמרים טבעיים וההתבגרות של היין מתרחשת במאה אחוזים חביות עץ אלון חדש במשך חמישה עשר ימים. היין מתיישן במשך ארבעים ושניים חודשים לפני הביקבוק ואין כלל שפטליזציה. היינות עוברים שפייה כל שלושה חודשים. עשרים אחוזים מהיין מתאדים במהלך היישון.

הבחירה הקפדנית אינה נעצרת כאן, כי גם את החביות לפני הביקבוק בוררים באופן פדנטי עד מאוד. מתקן מיוחד, שמקורו בעולם החדש נרכש בשנת 1987 על מנת לסייע לטפל בבצירים השורר בהם קיפאון. בבצירים בעייתיים מבחינת מזג האוויר כמו 1978, רק חמישה עשר אחוזים מן החביות נבחרו לשמש לביקבוק ד'יקאם. בבצירים מצוינים כמו 1975, 1976, 1980, שמונים אחוזים נבחרו להיות מבוקבקים כד'יקאם. אין עוד אף יקב בעולם המשתמש בסלקציה כה קפדנית.

היין כלל אינו מסונן על מנת לא לפגום כהוא זה בעושרו. מראהו זהב עמוק, בעל גוף בינוני עד מלא, האף מגלה שפע פירותית טרופיים, חלקלק במרקמו ועתיר אלכוהול. טעמי דבש, קרמל, קרם ברולה, אגוזי לוז, אננס, אפרסקים, משמש, ריבת תפוזים, קוקוס וקלייה. ד'יקאם מאוזן על ידי רובד של חומציות נאה מתחת לפני השטח והסיומת ארוכה.

ד'יקאם אידאלי ביחד עם מאכלים מתוקים ובייחוד ביחד עם פואה גרה.

הבצירים המשובחים ביותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

1811, 1847, 1911, 1928, 1929, 1937, 1945, 1967 ,1975, 1976, 1980, 1983, 1986, 1988, 1989, 1990, 1995, 1997, 1999, 2001.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן-יוסף, מיכאל. ספר היין. ירושלים, כתר, 2003, עמ' 148-146.
  • ענבר, אביטל. התענוגות של יינות בורדו. ירושלים, כתר, 2005, עמ' 162-157.
  • ענבר, אביטל. התענוגות של צרפת. תל אביב, אריה ניר, מודן, 1997, עמ' 343-341, 346.
  • פפירבלט, שלמה. עולם היין. כפר סבא, אריה ניר, 2002.
  • Parker M. Robert Jr. Brodeaux: A Consumer's Guide to the World's Finest Wines. Fourth Edition, Simon & Schuster, New York, 2003.
  • Parker Robert M. Jr., Parker's Wine Buyers Guide, New York, Simon and Schuster, 2003.
  • Parker M. Robert Jr. The World's Greatest Wine Estates. Simon & Schuster, New York, 2005.
  • Larousse Gastronomique, President of Gastonomic Comitee: Joel Robuchon, Clarkson Potter, Random House, 2001
  • Stevenson Tom, The New Sotheby's Wine Encyclopedia, Third Edition. Dorling Kindersley, London, 2001, pp. 100.
  • Robinson Jancis, The Oxford Companion to Wine, Second Edition, Oxford University Press, oxford, 1999.
  • Domine Andre, Wine, Konemann, Germany, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]