שארל נפוליאון בונפרטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שארל מארי ז'רום ויקטור נפוליאון בונפרטה (צרפתית: Charles Napoléon Bonaparte) או נפוליאון השביעי (נולד ב-19 באוקטובר 1950) הוא פוליטיקאי צרפתי הטוען להיותו ראש בית המלוכה הצרפתי בקשר דם מצד דודו מדרגה רביעית, נפוליאון בונפרטה הראשון.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל בונפרטה, דיקן משפחת בונפרטה, הוא בנו של לואי (נפוליאון השישי) ואלי דה פורסטה, בתו של רוזן פורסטה. משפחתה היו אצילים בלומברדיה של המאה ה-13, הם הפכו לרוזנים ב-1330 והיו מקורבים לבית דוריה ששלט בגנואה באותה עת. בתחילת המאה ה-16, התיישבה המשפחה בפרובנס שבצרפת, שם רכשו עשרים ושניים מנורים, ב-1651 קיבלו בני המשפחה תואר מרקיז. בזמן הרסטורציה, הייתה המשפחה נאמנה לבית בורבון ולאנרי החמישי בפרט.

שארל נולד בבולון-סיר-סן שבצרפת יחד עם אחותו התאומה קתרין. את רוב נעוריהם בילו השניים בבית המשפחה, ה"וילה פרנז'ן" (Villa Prangins), שנמצאת בקנטון וו שבשווייץ, סמוך לאגם ז'נבה. בנוסף לקתרין, יש לו עוד שני אחים: לורן (נולדה ב-1952) וז'רום (נולד ב-1957). כיום אחיותיו נשואות ואילו אחיו רווק.

ב-19 בדצמבר 1978 נישא שארל נפוליאון לבת דודתו מדרגה שנייה הנסיכה ביאטריס מבורבון-שתי הסיציליות, בתו של פרדיננדו, דוכס קסטרו והטוען לכתר ממלכת שתי הסיציליות. אף על פי ששניהם באים ממשפחות ששלטו בעבר בצרפת, שתי המשפחות, בורבון ובונפרטה, הן יריבות מרות מבחינה היסטורית ומובילות תנועות מלוכניות מנוגדות. הזוג נישא בחתונה אזרחית בפריז, למרות ששתי המשפחות הן קתוליות. נולדו להם שני ילדים: הנסיכה קרולין מרי קונסטנס (נולדה ב-24 באוקטובר 1980) והנסיך ז'אן-כריסטוף נפוליאון (נולד ב-11 ביולי 1986).

נפוליאון התגרש מביאטריס ב-2 במאי 1989. ב-28 בספטמבר 1996 נישא בשנית, הפעם לז'ין-פרנסואה וליקיוני, ממנה כבר הייתה לו בת כשנישאו, סופי קתרין (נולדה ב-18 באפריל 1992). ב-1998 אימצו הזוג ילדה ממוצא וייטנאמי וקראו לה אן נפוליאון.

בשנת 2000 התמודד בבחירות לראשות עיריית אז'קסיו (Ajaccio) שבקורסיקה, מקום מושבו ההיסטורי של בית בונפרטה. כתוצאה מהבחירות, הפך לחבר בעיריית אז'קסיו וב-2004 הפך לממלא מקום ראש העיר. בבחירות המחוזיות שיערכו בצרפת ב-2007, מועמד בונפרטה לראשות מחוז סן-אה-מארן. כמו כן, הוא הודיע על כוונתו להתמודד ב-2008 על ראשות עיריית פונטנבלו, העיר בה נפרד נפוליאון הראשון מן הגרנד ארמה בטרם יצא לגלות ב-1814.

לנפוליאון תואר דוקטורט בכלכלה מהסורבון. הוא עבד בתור בנקאי, יועץ פיננסי וסוכן נדל"ן.

פרשת הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף ההכרה הרחבה בהיותו היורש המוחלט לבית בונפרטה בזמן שאביו לואי היה בין החיים, כשפורסמה צוואתו של אביו, ב-2 בדצמבר 1997, נתגלה שכתב כי הירושה תפסח על שארל ותעבור ישירות לנכדו ז'אן-כריסטוף נפוליאון, אז בן 11. בראיון ללה פיגרו באותו יום, אמר ז'אן-מאר וארו, המשפטן שחתם על צוואת לואי ומי שמייצג את ז'אן-כריסטוף במאבק הירושה כנגד אביו, כי שארל נפוליאון הפקיע את המורשת הבונפרטית כשהביע בציבור "דעות רפובליקניות ודמוקרטיות... הוא שלל מעצמו את הזכות לירושה כשנישא מחדש ללא רשות אביו... מעשה הנוגד את חוקי המשפחה."

בצוואתו, ציין לואי נפוליאון שלושה סימוכין לסמכותו להורות על שלילת מעמדו של בנו כיורש העצר:

  • הסנאטוס קונסולטוס (Senatus Consultus), תיקון לחוקת הקיסרות השנייה מה-7 בנובמבר 1852, בו נאמר כי אם לנפוליאון השלישי לא יהיו ילדים, הוא יוכל לאמץ כל בן זכר מצאצאי נפוליאון הראשון. בנוסף, אומר התיקון כי יורש העצר אינו יכול להינשא ללא רשות הקיסר, ואם יעשה כן, יאבד את כל זכויותיו כיורש.
  • חוקת המשפחה האימפריאלית מ-21 ביוני 1853 שהשיבה את החוק שנקבע תחת נפוליאון הראשון ב-30 במרץ 1806, בו נאמר כי נישואי יורש המשפחה דורשים הסכמה מוקדמת וכתובה של הקיסר דה יורה אחרת הם יהיו בטלים. בנוסף, קובע החוק כי גירושין אסורים לבני המשפחה ושהקיסר מחזיק בזכות לפקח ולחנך את בני המשפחה, כולל מעצר, החרמה והגליה של בן משפחה, אשר "אינו מתנהג כיאות ושוכח את כבודו וחובותיו", למשך שנה לכל יותר.
  • המסורת המשפחתית על פיה אפשר לשנות את סדר הירושה. נפוליאון הראשון רב עם אחיו ושלל מהם את מעמדם בסדר הירושה. כשבנו היחיד של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן, מת ב-1879, הורתה צוואתו לשלול את ראשות המשפחה מבן דודו עקב הבדלים פוליטיים, ולתת אותה לבנו הבכור, נפוליאון ויקטור בונפרטה.

שארל נפוליאון הטיל ספק בכך שכוונתו האמיתית של אביו הייתה לשלול ממנו את הירושה. בכל מקרה, דוחה שארל את הטענה שלאביו הייתה הסמכות, על פי חוק או מסורת, להדיר אותו מסדר הירושה.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל נפוליאון פרסם מספר ספרים ומאמרים, ביניהם:

  • "היסטוריה של התחבורה האורבנית" (Histoire des Transports Urbains)
  • "בונפרטה ופאולי" (Bonaparte et Paoli)
  • "משפחת בונפרטה, נשמות מרדניות" (Bonaparte, des esprits rebelles)
  • "למען רפובליקה חדשה" (Pour une nouvelle République) - מיועד לצאת לאור ב-2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]