שארל רנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארל רנייה
Charles Regnier
לידה 22 ביולי 1914
פרייבורג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בספטמבר 2001 (בגיל 87)
באד וייסי, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה באדן-וירטמברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • פמלה ודקינד (19411986)
  • Sonja Ziemann (19892001) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קרולה רגנייר, אנטול רנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה צלב מסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שארל פרידריך אנטוניו רנייהגרמנית: Charles Friedrich Antonio Regnier, ‏22 ביולי 1914 פריבור, שווייץ - 13 בספטמבר 2001 באד ויסזה) היה שחקן תיאטרון וקולנוע, רדיו וטלוויזיה, במאי, תסריטאי, מדבב ומתרגם גרמני יליד שווייץ.

ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכד לסב צרפתי, בן לאב רופא יליד ארצות הברית ולאם גרמנייה, נולד בעיר פריבור (פרייבורג אים יכטלנד Freiburg im Üechtland ) בשווייץ ב 22 יולי 1914, ימים ספורים לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה. אחרי לימודי תיאטרון בברלין, השתתף בגיל 17 בסרט חובבים "La Lettre" (המכתב) בפראג. ב-1933, שנת עליית היטלר לשלטון, עזב את ארצו ונסע לאיטליה. משם חזר כעבור 5 שנים בשנת 1938 והתקבל כשחקן בתיאטרון העירוני בגרייפסואלד. אולם בשנת 1939 נאסר במחנה ריכוז ליכטנבורג ביישוב פרטין באזור סכסן-אנהלט בגלל הומוסקסואליות. שוחרר אחרי 9 חדשים, לאחר שהתחייב, כמו אסירים משוחררים אחרים, שלא לספר לאיש על מה שראה במחנה.

פעילותו כשחקן קולנוע וכאיש תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 התחתן עם השחקנית פמלה ודקינד, בת של המחזאי פרנק ודקינד. קשר נישואין זה סייע בידיו לשפר את מעמדו ולהתקבל על ידי אוטו פאלקנברג (1873 - 1947) לשחק ולביים על במת התיאטרון הקאמרי של מינכן Münchner Kammerspiele. אחרי מלחמת העולם השנייה עבד בתיאטראות שונים במערב גרמניה ובשווייץ - בדיסלדורף, בוכום, ציריך, ברלין ומינכן. כבמאי הייתה לו פעילות פורחת בשנים 19611962 בתיאטרון "וינר אנסמבל" בווינה. עיסוק נוסף שהביא לו פרסום היה השתתפותו בתוכניות תיאטרון ברדיו שבהן ביצע תפקידים רבים, ביניהם דרקולה. כדובר צרפתית רהוטה כמו אשתו פמלה, עסק רנייה גם בתרגום ספרים, במיוחד ספרי בלשים, ותסריטים מצרפתית לגרמנית.

שארל רנייה השתתף במעל מאה סרטי קולנוע וטלוויזיה. הופעת הבכורה שלו על המסכים הייתה בתפקיד ברטרם בסרט "האשליה האחרונה" (The Last Illusion, בגרמנית Der Ruf) משנת 1949 בבימויו של יוזף פון באקי ולפי תסריט של פריץ קורטנר. הסרט, שהשתתף בפסטיבל קאן, דן בחזרתו של פרופסור יהודי מגלות ארצות הברית לגרמניה אחרי נפילת הנאציזם. רנייה שיחק בין השאר גם את תפקיד הרוזן לריסה בסרט "ילדי המלך" (Königskinder) בשנת 1950 ובשנת 1953 גילם דמותו של המפקח מורו ב" הכומר מסאן לורנצו" ("Der Kaplan von San Lorenzo"). שיחק תפקידים מגוונים עד גיל מתקדם, לעיתים קרובות של דמויות שליליות. על יד אוטו אדוארד האסה (O.E.Hasse), הופיע כברון טרנטי בסרט קנריס משנת 1954, ויחד עם גרט פרבה ( Gert Förbe), ביצע את התפקיד מורטימר בגרסה חדשה של "צוואתו של ד"ר מבוז" (1962). לקח חלק פעיל גם בסרטי הבלשים הגרמניים לפי ספריו של אדגר ואלאס. ב-1958 השתתף בסרטו של דאגלס סירק "עת לאהוב ועת למות".

ב-1963 שיחק בתור בריגדיר באס אס בסרט "נס הסוסים הלבנים".

בין תפקידיו האחרונים היו הפרופסור ולדהיים בהכפיל (או הקסקדור) (Der Cascadeur") (1998"), והאב ב"הבלתי משוחדים" (Die Unberührbare") (2000"). זכתה בערכה רבה הופעתו בסרט הטלוויזיה "מארה/סאד" ("Die Verfolgung und Ermordung Jean Paul Marats" לפי המחזה של פטר וייס בשנת 1967.

אחרי מות אשתו, פמלה, בשנת 1986, שארל רנייה התחתן שנית בשנת 1989 עם השחקנית הוותיקה סוניה צימן וחי את שנותיו האחרונות באמבך על חוף האגם שטארנברגזה. נפטר בבאד ויסזה בגיל 87 עקב שבץ.

בנו הוא נגן הגיטרה, הזמר והסופר אנטול רנייה, בעלה של הזמרת הישראלית נחמה הנדל. בתו היא השחקנית קרולה רנייה.

לשארל רנייה היו שלשה אחים: אנרי רנייה ניהל את מחלקת הבידור של רשות שידור הצפון- גרמני, אח אחר, אקסל רנייה היה שחקן ומפיק ברשות השידור של בוואריה, כמו כן גאורג רנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שארל רנייה בוויקישיתוף