שביל הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלו של הרמב"ם בקורדובה

פירוש הביטוי שביל הזהב או דרך האמצע זה שוויון דרך שכולם מרוצים ממנה אחווה., "שביל הזהב" הם מושגים בתורת המידות המזוהים, בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב"ם ומושפעים מהגותו של הפילוסוף היווני בן המאה ה-4 לפנה"ס, אריסטו, (המידות, ד' ה', ב' ח'). הרמב"ם במשנה תורה בהלכות דעות מייחס שיטה זו לחכמים הראשונים (חז"ל) ואף לאברהם אבינו[1]. ‏‏ואכן, גם בספרות חז"ל כתוספתא והירושלמי[2] נמצא מושג דומה. יש כרבי יצחק עראמה המוצאים לה סימוכין אפילו בתנ"ך‏‏[3]

מושגים אלה הם חלק משיטה לשיפור תכונות הנפש ומוסריות האדם. ייחודה של שיטה זו הוא בפשטותה, והיא מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בפרק הרביעי של הקדמתו לפירוש מסכת אבות במשנה (פירוש זה הוא אחד מכתביו המוקדמים של הרמב"ם; ההקדמה למסכת אבות ידועה גם בכינויה "שמונה פרקים").

כבר בתקופתו (כנראה בעקבות אפלטון ואריסטו שעסקו לא מעט בתורת המידות) קבע הרמב"ם כי על האדם לטפל בנפשו כשם שהוא מטפל בגופו, וכשם שמי שחולה בגופו פונה לרופא, כך גם על מי שלוקה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, ללכת לרופא הנפש, שהוא לשיטתו הפילוסוף או החכם. הוא התנגד לתפיסה הדטרמיניסטית, וטען כי לאדם בחירה חופשית ויכולת לשנות את תכונותיו.

מהו שביל הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם, כפילוסוף ואיש דת, ראה ערך חשוב בתיקונו המוסרי של האדם ובאיזון תכונות נפשו, וקבע שהאדם צריך להגיע לאיזון בין תכונות נפשו ולהתרחק מקיצונויות אל האמצע. לפי המיפוי שלו כל תכונה מתכונות האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות, קצה חיובי וקצה שלילי, ששניהם רעים ומזיקים לאדם, מפני שהקצה החיובי יש בו עודף, ואילו בקצה השלילי יש חיסרון. האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, ואדם כזה נקרא בעיניו חכם. יתר על כן, הדרך הבינונית והממוצעת היא הדרך הטובה והישרה, מפני שבעיניו היא הדרך שבה מתאפיין אלוהים ובה הוא מנהיג את העולם, ולכן מי שהולך בה מידמה לאלוהים.

עוד קבע הרמב"ם שמי שמידותיו לא ממוצעות, הדבר יפגום בתפיסות הרוחניות שלו, ואדם כזה לא יוכל להיות מואר באור התבונה הבהירה ולהגיע אל האמת, מפני שכל תכונת נפש שאיננה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינו לבין תפיסת האמת. כך, למשל, אדם גאוותן ישאר בקיבעון מחשבתי ולא יוכל להתקדם, בגלל שלא יהיה מוכן להודות בטעויותיו, ופחדן יפחד להגיע למסקנות נועזות ומרחיקות לכת.

יש עוד עניין שכאשר האדם נוטה לקיצוניות במידה אחת היא עלולה להשתלט על חייו ולהפוך אותו אובססיבי לדבר, באופן שכל התכונות האחרות שלו יכנסו לצללים ולא יהיו מפותחות. כך, אם האדם נעשה חולה עבודה כל הצדדים האחרים בחייו, כמו משפחה וחברים, יפגעו. וכך אם הוא נוטה לחרדות ופוביות באופן קיצוני, הוא יחשוש מכל דבר, וחלק ניכר ממחשבותיו וממרצו יופנה לעניין זה על חשבון דברים אחרים. כך יוצא שמידה קיצונית אחת גוזלת מהאדם הרבה מאוד אנרגיה, על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות.

הגישה הרווחת ביותר בקרב הציבור לגבי "שביל הזהב", או "דרך האמצע" היא כאמור - הליכה בדרך האמצעית בכל מידה שיש לאדם, כלומר - על האדם להיות תמיד מאוזן ולא קיצוני. לכאורה מובן מכך - שישנה רק דרך אחת מוגדרת ומדויקת של איזון שעל כל אדם לילך בה. גישה זו עוותה לגמרי ואינה משקפת את דברי הרמב"ם כפשוטם וכאמתתם. הרמב"ם אמר, כי כדי שהאדם ידמה לה' ככול יכולתו, עליו לנסות ולהתנהג כמותו ככל שיוכל. הדרך המאפיינת את ה' לאורך כל ההיסטוריה היא קבלת החלטות כיצד לפעול בכל מצב בצורה המתאימה ביותר (לפי שיקול הדעת האלוהי שאנו כבני אנוש לא נוכל להגיע אל תכליתו הגמורה לעולם), ולא להיות מקובעים אל דרך אחת ומסוימת בכל מצב. לכן, אלו הסוברים שיש תמיד ללכת באותה דרך "אמצעית" שהיא לדעתם "דרך האמצע", אינם אלא טועים. אם נקח כדוג' את מדת האומץ, כאשר מקצה אחד עומדת הקיצוניות של הרפתקנות בכל מחיר ומצד שני עומדת הפחדנות, לפי הגישה הרווחת עלינו תמיד לפעול בגבורה ובאומץ. אך מה יקרה כאשר יש מצב בו עלינו כן להשתמש ב"פחד" שלנו ולא לבצע מעשים מסוימים, האם גם אז עלינו להיות אמיצים ולקפוץ ראש? נראה שלא. השכל הישר מחייב שעלינו יהיה לפעול בדרך המועילה ביותר באותו מצב, בין אם היא תטה יותר לכיוון ה"פחד" ובין אם לכיוון ה"העזה" - וזוהי גבורה אמיתית.

לכן, יש להבין כי כאשר מוזכרת דרך האמצע כדרך מתונה ואמצעית, הכוונה היא לכך שעל האדם לרכוש את שתי המידות הקיצוניות בכל תחום, ולבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שתי ה"קיצוניות" כדי להגיע לרמה הרצויה - שהיא לאו דווקא 50-50, אלא לרוב נוטה יותר לאחת הקיצוניות. למשל - כאשר אדם נמצא באירוע חברתי, ויש בידו שתי אפשרויות לתקשר עם סביבותו - מצד אחד לפטפט ללא הפסקה ומצד שני לשתוק - אזי עליו לבחור בכל סיטואציה תגובה שונה למצב, פעמים שיטה קצת יותר לצד הפטפטנות וידבר עם חבריו, ופעמים שיבין שעליו לשתוק ויטה יותר לכיוון השתיקה. וזוהי דרך האמצע האמיתית - שבה האדם רכש את שתי הקיצונויות ובוחר כיצד לשלב ביניהן בצורה שונה במצבים שונים, ועל ידי כך הוא מדמה לה'.

הרמב"ם מוסיף ואומר שאנשים שונים נולדים עם נטייה לתכונות מסוימות - ובכך מתבטא השוני הטבעי בין בני האדם, ואין מכל אדם ציפייה להגיע למצב חברו, אלא על כל אדם לשאוף למתן את המידות הקיצוניות שלו ולדעת להשתמש גם בצד השני של הקיצוניות. הדוגמה הידועה שמביא הרמב"ם היא אדם הנולד עם נטייה לפזרנות, ועליו למתן אותה מעט על ידי קמצנות, עד שיגיע למצב בו הוא יכול להשתמש בשתי התכונות לפי הצורך. כאשר המצב הפוך, והוא נולד עם נטייה לקמצנות, עליו להיות פזרן מעט יותר (כיוון שקשה יותר להתרחק מקיצוניות זו), עד שישלוט בעצמו. הערה נוספת היא שכל דברי הרמב"ם מכוונים למידות בלבד, ולא למידת האדיקות בדת למשל.

דרך התיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם קבע שכדי שהאדם ישנה את תכונתו, לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת ואף לא ללמוד על מעלת התכונה הטובה, וגם לימוד פילוסופיה ומהות העולם כפי שטען אפלטון לא ישנה את ההרגל, אלא פשוט צריך להתרגל ולתרגל באופן מכוון לעשות אחרת. לפיכך יש לעסוק בעשיה מתקנת, בדומה למה שקבע רבנו בחיי אבן פקודה: "שאחרי המעשים ימשכו הלבבות" (ובדומה לזה: ספר החינוך מצווה טז). מבחינת הרמב"ם עשיה מתקנת, היא לעשות מעשים מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש. והמעשים הם יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותה להיות כפי שרצוי בעיניו.

כך למשל אם האדם הוא קמצן/פחדן/ביישן/אכזר, לא יעזור לו שהוא יחשוב שצריך להיות נדיב/אמיץ/נועז/רחמן בהתאמה, אלא הוא צריך לעשות מעשים שמשקפים תכונות של המידות הטובות, ולחזור ולעשות אותם כמה וכמה פעמים, עד שיהפכו להיות תכונות נפש שלו. כך שאם האדם קמצן הוא צריך לכפות על עצמו לפזר מכספו שוב ושוב, עד שתכונת הנדיבות תקבע בנפשו, ואם האדם פחדן הוא צריך לעשות מעשים מסוכנים כמה פעמים, כדי שישתחרר מהפחדנות. ואם האדם ביישן, הוא צריך להתגבר על הביישנות ולעשות מעשים נועזים וחסרי בושה, כמו לדבר בפני קהל או להתווכח עם אנשים חשובים וכן הלאה.

בנוסף לכך הוא טען שהאדם שיש לו תכונה קיצונית אחת צריך לנטות לקיצוניות השנייה זמן מה כדי ל"התיישר" לאמצע, כמו ברזל מעוקם שצריך לכופפו לצד השני על מנת שיתיישר. מכיוון שאם הוא ישאף רק להגיע לאמצע, הוא ישאר תקוע במידתו. ישנה אבחנה נוספת, והיא שלעומת החכם שנמצא ממש בדרך האמצע, החסיד, הוא אדם שמטה את מידותיו מעט מאמצע התכונה, לצד הטוב שלה.

כפי שנראה, תיקון המידות, אינו דבר של מה בכך, אלא ממש משימת חיים.

גישה דומה לזו של הרמב"ם, אימצה האסכולה הביהביוריסטית, מאות שנים לאחר מכן.

הדגמה במידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחסו של האדם לחיים, שתי המידות ההופכיות הן פחדנות שבה האדם נרתע מלצאת אל העולם ולפעול בו, תכונה שגורמת לו לקפוא על שמריו ולחוות מעט ממנה שהעולם יכול להציע, ומצד שני יש את ההרפתקנות שהיא מידה הופכית לפחדנות בה האדם מסכן את חייו ללא כל סיבה אמיתית. בין שתי המידות הזו יש את אומץ הלב שבו האדם לא בורח מעימותים, ומסכן את עצמו רק בעת צורך, כמו בעת מלחמה או כאשר הוא צריך לגונן על עצמו או על קרוביו.

נדיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחסו של האדם לרכוש, הקמצן הוא אדם ששומר על רכושו מכל משמר, ולא הוא ולא אחרים נהנים ממנו ואילו הפזרן הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו ויכול בקלות להגיע לשוקת שבורה, ואילו הנדבן הוא אדם שמבזבז במידה ובמשקל לפי הצורך ולפי התנאים. וכך בכל התכונות האחרות אשר בנפש האדם.

שמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך פירש הרמב"ם את אימרת חכמים "איזהו עשיר - השמח בחלקו". מידה קיצונית אחת היא החמדנות והרדיפה אחר המותרות ומה שאין לך, חיים של ריצה מטורפת וקנאה ומצד שני המידה שנייה היא האדישות וחוסר היחס כלפי הרכוש שנובעת כנראה מתוך התייאשות מההשגיות, בדומה לפילוסוף שגר לו בחבית. המידה האמצעית היא שהאדם שמח במה שהשיג שמח בחלקו, ואיננו מצטער כל היום על חצי הכוס הריקה שהייתה יכולה להיות לו ושאין לו.

מידות יוצאות דופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מהענווה לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך החסידים, ונעשית "לפנים משורת הדין", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שהגאווה והכעס הן מידות יוצאות דופן, וכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצונית השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מאריסטו, שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות ענוותן.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב:

ה ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.
ו וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברי הרמב"ם עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרו של הרב אלחנן סמט באתר דעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות של הרב מרדכי אלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏"לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם" (שם א' ד'), וכן "הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'. והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (שם א' ז')
  2. ^ "ועוד משלו משל למה הדבר דומה לאיסטרטיא (דרך כבושה) העוברת בין שני דרכים, אחד של אוּ‏ר (אש) ואחד של שלג, הטה לכאן נכוה באור, הטה לכאן נכוה משלג. מה יעשה? יהלך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן." (תוספתא חגיגה ב ב). "התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּ‏ר (אש)ואחד של שלג. היטה בזה - מת באור, היטה בזה - מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע." (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א).
  3. ^ ‏"ואמר (משלי ד כז): "אל תט ימין ושמאל - הסר רגלך מרע". והכוונה, שעניין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע, והאמצע לבדו הוא הנכון...ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת, בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות, (משנה אבות ב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". הנה, שמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו - והוא יישר אורחותיך". ירצה, שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל, או אם תכוין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו השם יתברך הוא הנכון." עקדת יצחק עב.‏