שביל הזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס

שביל הזהב או דרך האמצע הם מושגים בתורת המידות המזוהים, בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב"ם ומושפעים מהגותו של אריסטו[1]. הליכה בשביל הזהב פירושה התרחקות מקיצוניות בכל הנוגע לתכונות הנפש והתנהגות בדרך האמצע המשלבת את שני הצדדים. לפי הרמב"ם ואריסטו, אדם מוסרי הוא אדם המנהל את אורחות חייו על פי עיקרון זה. ייחודה של שיטה זו הוא בפשטותה, והיא מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בפרק הרביעי של שמונה פרקים.

ביאור השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחת יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטו, כפילוסוף, ראה ערך חשוב בתיקונו המוסרי של האדם ובאיזון תכונות נפשו, וקבע שהאדם צריך להגיע לאיזון בין תכונות נפשו ולהתרחק מקיצונויות אל האמצע. לפי המיפוי של הרמב"ם[2], כל תכונה מתכונות האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות- קצה חיובי וקצה שלילי- ששניהם רעים ומזיקים לאדם, מפני שהקצה החיובי יש בו עודף, ואילו בקצה השלילי יש חיסרון. למשל, חמדנות וריבוי תאווה היא תכונה שבקצה ה"חיובי" ופרישות וסיגוף היא התכונה ההפוכה, בקצה ה"שלילי". האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, לאדם כזה קורא הרמב"ם[3] "חכם". הוא התנגד לתפיסה הדטרמיניסטית, וטען כי לאדם יש בחירה חופשית ויכולת לשנות את תכונותיו.

הגדרת שביל הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דברי הרמב"ם, המטרה היא להידמות לה' ככל שניתן. אם כן, הגדרת "דרך האמצע" צריכה להיות הפעלת שיקול דעת כדי לדעת מה הפעולה הנכונה ביותר לעשות כעת ולא לנהוג את אותה פעולה בכל מצב. למשל, השילוב הנכון בין מידת האומץ ומידת הפחד או הזהירות, אינו הסתכנות אך ורק במקומות שבהם ההסתברות להתרחשות דבר רע היא פחות מ- 50%, אלא שימוש נכון באומץ מתי שהוא נצרך (יכול לפעמים להגיע גם למצבים של ייהרג ואל יעבור) וזהירות מסוימת במצב שהחיים יותר חשובים מהפעולה שמתכוונים לעשות. וזו ההליכה בדרכיו של אלוקים שעושה תמיד את המעשה הנכון ביותר לעשות באותו הזמן, בין אם הוא נראה כקרוב יותר לקצה זה ובין אם הוא נוטה יותר לכיוון ההפוך. לכן, כאשר מוזכרת "דרך האמצע" כדרך מתונה ואמצעית, הכוונה היא לכך שעל האדם לרכוש את שתי המידות הקיצוניות בכל תחום, ולבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שני הצדדים, כדי להגיע לרמה הרצויה, שהיא לאו דווקא 50-50, אלא לרוב נוטה יותר לאחת הקיצוניות. דוגמה נוספת- כאשר אדם נמצא באירוע חברתי ויש בידו שתי אפשרויות לתקשר עם סביבתו- לפטפט ללא הפסקה או לשתוק שתיקה מוחלטת- עליו לבחור בכל סיטואציה תגובה שונה למצב, לפעמים יטה קצת יותר לצד הפטפטנות וידבר עם חבריו, ולפעמים יבין שעליו לשתוק ויטה יותר לכיוון השתיקה. וזוהי דרך האמצע האמיתית - שבה האדם רכש את שני הצדדים ובוחר כיצד לשלב ביניהן בצורה נכונה במצבים השונים, ועל ידי כך הוא מדמה לה'.

הדגמה במידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחסו של האדם לסכנות שבחיים, שתי המידות ההופכיות הן- מצד אחד, פחדנות שבה האדם נרתע מלצאת אל העולם ולפעול בו, תכונה שגורמת לו לקפוא על שמריו ולחוות מעט ממה שהעולם יכול להציע לו. מצד שני יש את ההרפתקנות, שהיא מידה הופכית לפחדנות, בה האדם מסכן את חייו ללא כל סיבה אמיתית. בין שתי המידות האלו יש את אומץ הלב שבו האדם לא בורח מעימותים, ומסכן את עצמו בעת צורך, כמו בעת מלחמה או כאשר הוא צריך לגונן על עצמו או על קרוביו.

ביחסו של האדם לרכוש, הקמצן הוא אדם ששומר על רכושו מכל משמר, אחרים לא נהנים ממנו ולפעמים כם הוא עצמו אינו נהנה מרכושו. הפזרן לעומת זאת, הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו ויכול בקלות להגיע לשוקת שבורה, ואילו הנדיב הוא אדם שמוציא מכספו במידה ובמשקל לפי הצורך ולפי התנאים.

במצב רוחו של האדם, מידה קיצונית אחת היא העצבות. אדם עצוב בדרך כלל לא ירצה לעשות כלום מרוב ייאוש ועצב. ובצד השני יש את הליצנות שהיא עליזות יתירה שלפעמים מגיעה גם להוללות וקלות ראש ש"מרגילים את האדם לערוה‏[4]". המידה האמצעית היא שהאדם שמח, כלומר שהוא מרוצה ממה שיש לו ועושה את הדברים הנכונים ולא מתייאש מלתקן את מה שמקולקל. וכך בכל התכונות האחרות אשר בנפש האדם.

יוצאי דופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מהענווה לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך החסידים ונעשית "לפנים משורת הדין", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שהגאווה והכעס הן מידות יוצאות דופן, שכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצוניות השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מאריסטו, שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות שפל רוח.

וכך כתב הרמב"ם:

Cquote2.svg

ה- ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. ו- וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

Cquote3.svg
משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב' הלכות ה'-ו'

כלומר, ביחס למידות הכעס והגאווה, עדיף להתרחק עד הקצה האחר, של הרוגע והשפלות. אך יש שאמרו שאין כוונת הרמב"ם להגיד שצריך להתרחק עד הקיצוניות, אלא רק להגיד שבמידות האלו, דרך האמצע הרבה יותר קרובה לקצה אחד מאשר לקצה השני‏[5], אך ודאי שהשפלות והאדישות הן רעות.

דרך התיקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של הרמב"ם בקורדובה

על פי אפלטון, הדרך לתיקון המידות הרעות היא לימוד פילוסופיה ומהות העולם[דרוש מקור] ועל ידי הלימוד, הוא יבין בשכלו שהדרך שבה הוא הלך אינה נכונה והוא צריך להשתנות. אך הרמב"ם קבע, שכדי שהאדם ישנה את תכונותיו, לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת ואף לא ללמוד על מעלת התכונה הטובה, אלא פשוט צריך לתרגל ולהתרגל לעשות אחרת‏[6]. לפיכך יש לעסוק בעשיה מתקנת, בדומה למה שקבע רבנו בחיי אבן פקודה: "שאחרי המעשים ימשכו הלבבות" (ובדומה לזה: ספר החינוך מצווה טז'). מבחינת הרמב"ם עשיה מתקנת, היא לעשות מעשים מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש והמעשים יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותה להיות כפי שרצוי בעיניו.

למשל, אדם שהוא קמצן צריך לכפות את עצמו לפזר מכספו שוב ושוב, עד שתכונת הנדיבות תקבע בנפשו ואדם פחדן צריך לעשות מעשים נועזים כמה פעמים, עד שישתחרר מהפחד וכן הלאה. עם זאת, אדם שהוא פזרן גם כן יצטרך להתקמצן יתר על המידה על מנת לההפך לנדיב, אך הרמב"ם מציין שהעבודה אצלו תהיה הרבה יותר קצרה. בדומה לזה ישנה אבחנה נוספת, והיא שלעומת ה"חכם" שנמצא ממש בדרך האמצע, ה"חסיד" הוא אדם שמטה את מידותיו מעט מאמצע התכונה, בדרך כלל לצד הנוטה יותר לכיוון הפחות טוב לאדם עצמו (פזרנות ביחס לקמצנות, נועזות ביחס לפחד או זהירות, שפלות ביחס לגאווה, אדישות ביחס לכעס ועצבנות וכדומה). הסיבה לכך היא שרוב בני האדם נוטים יותר לצד ההפוך למידות הללו ואם אדם יקפיד להיות בדיוק באמצע, נטייתו הטבעית תחזיר אותו לאותו צד בלי שהוא ישים לב. לכן, כדי לפתור בעיה זו, נזהרו ה"חסידים" לעשות מעשים הנוטים יותר לצד השני‏[7].

כפי הנראה, תיקון המידות, אינו דבר של מה בכך, אלא ממש משימת חיים.

מטרת השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי דברי אריסטו, התכלית העליונה צריכה להיות האושר. על-פי אריסטו, האושר הוא מצב יציב, הנמשך באופן קבוע, ומשיגים אותו רק על ידי חיים שמתנהלים על פי המידות הטובות.

אך הרמב"ם ראה בשביל הזהב גם ערך דתי. קודם כל, על פי הרמב"ם, חיים על פי מידות טובות הם מצוות עשה מן התורה‏[8]- "והלכת בדרכיו" (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ט'). פירוש המצווה הזו היא שיש חיוב להידמות לאלוקים על ידי זה שמתנהגים באותה הדרך שבה הוא מנהיג את העולם.

Cquote2.svg

כך למדו (חז"ל) בפירוש מצוה זו: מה הוא (אלוקים) נקרא חַנּוּן, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין- ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

Cquote3.svg
משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ו'

עוד קבע הרמב"ם שמי שמידותיו לא ממוצעות, הדבר יפגום בתפיסות הרוחניות שלו, ואדם כזה לא יוכל להיות מואר באור התבונה הבהירה ולהגיע אל האמת, מפני שכל תכונת נפש שאיננה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינו לבין תפיסת האמת‏[9]. כך למשל, אדם גאוותן ישאר בקיבעון מחשבתי ולא יוכל להתקדם, בגלל שלא יהיה מוכן להודות בטעויותיו, ופחדן יפחד להגיע למסקנות נועזות ומרחיקות לכת.

הרמב"ם אף הוסיף סיבה "בריאותית" ואמר שנפש בריאה היא זו שהולכת ב"שביל הזהב". וכשם שמי שחולה בגופו פונה לרופא, כך גם על מי שלוקה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, ללכת לרופא הנפש‏[10], שהוא לשיטתו הפילוסוף או החכם.

בנוסף לכך, כאשר האדם נוטה לקיצוניות במידה אחת היא עלולה להשתלט על חייו ולהפוך אותו אובססיבי לדבר, באופן שכל התכונות האחרות שלו יכנסו לצללים ולא יהיו מפותחות. כך, אם האדם נעשה חולה עבודה, כל הצדדים האחרים בחייו, כמו משפחה וחברים, יפגעו. וכן אם הוא נוטה לחרדות ופוביות באופן קיצוני, הוא יחשוש מכל דבר, וחלק ניכר ממחשבותיו וממרצו יופנה לעניין זה על חשבון דברים אחרים. כך יוצא שמידה קיצונית אחת גוזלת מהאדם הרבה מאוד אנרגיה, על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות.

מקורות לשביל הזהב בחז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם במשנה תורה[11] מייחס שיטה זו לחכמים הראשונים (חז"ל) ואף לאברהם אבינו. לפי דבריו, שיטה זו היא אפילו מצווה בתורה[12]. ‏‏ואכן, גם בתוספתא[13] וגם בירושלמי[14] מובא משל לשביל העובר בין שתי דרכים- אחת של אש ואחת של שלג- שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להלך באמצע, כדי לא להישרף באש ולא לקפוא בשלג. רבי יצחק עראמה[15] אפילו מפרש על פיה את הפסוק "אל תט ימין ושמאל - הסר רגלך מרע" (ספר משלי, פרק ד', פסוק כ"ז).

הוגים נוספים שהלכו בדרך זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר החינוך במצווה תרי"א מונה גם כן את מצוות "והלכת בדרכיו" ואף הוא אומר שהדרך הטובה היא דרך האמצע.
  • ר' עובדיה מברטנורא, בפירושו על המשנה‏[16]: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם."- "...שילך בכל המידות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות...".
  • מבנהו הכללי של ספר אורחות צדיקים מורה על כך שאין אף מידה שהיא טוב מוחלט, אלא בכל מידה יש צד טוב וצד רע. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "...יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות, ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט...לכן, בהיות האדם שוקל בפלס המאזנים לקח מכל מידה שעורה, לא יפחת ולא יוסיף, בזה יגיע לתכלית הטובה."- רואים שהוא אומר שמכל מידה צריך לקחת משהו.
  • גישה דומה אימצה האסכולה הביהביוריסטית, מאות שנים לאחר מכן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המידות, ד' ה', ב' ח'.
  2. ^ מופיע בהרחבה בפרק הרביעי של שמונה פרקים.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ד' בסופה.
  4. ^ מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ג.
  5. ^ לחם משנה, הלכות דעות, פרק א' הלכות ד'-ה'. עיין שם שדן בהגדרת דרך האמצע באריכות.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', הלכה ב'.
  7. ^ פרק רביעי בשמונה פרקים. משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ה'.
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ה' והלכה ו'. ראו גם ספר המצוות עשה ח', ספר החינוך מצווה תרי"א.
  9. ^ ראה פרקים שלישי ושביעי בשמונה פרקים.
  10. ^ שמונה פרקים, תחילת פרק שלישי. משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', הלכה א'
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק א', הלכה ד' והלכה ז'.
  12. ^ מצוות "והלכת בדרכיו". ספר המצוות עשה ח'. ראה פסקה קודמת.
  13. ^ תוספתא/חגיגה פרק ב' הלכה ה'
  14. ^ מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'
  15. ^ עקדת יצחק עב.‏
  16. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'.