שביל רכס הפסיפיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת שביל ה- PCT
עמק אבולוציה (Evolution Valley)
אוהל של טיילים לצד שביל ה- PCT
בירידה ממעבר ההרים מיור (Muir Pass)

שביל רכס הפסיפיקאנגלית: Pacific Crest Trail, ידוע בקיצור כ-PCT) הוא שביל הליכה ארוך במערב ארצות הברית. השביל מתחיל בדרום בגבול של ארצות הברית עם מקסיקו, ומסתיים בצפון בגבול ארצות הברית וקנדה. אורכו 4,286 ק"מ ומרחקו הממוצע מהחוף הפסיפי הוא כ-200 קילומטרים.

הנתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביל עובר בשלוש המדינות הבאות, מדרום לצפון: קליפורניה, אורגון ווושינגטון. הוא עובר לאורכם של שני רכסי ההרים: רכס סיירה נבדה ורכס קסקייד. השביל מתחיל בנוף מדברי (בדרום), ובהמשך מטפס דרך 57 מעברי הרים גדולים, יורד ל-19 קניונים עמוקים, עובר דרך 25 יערות לאומיים, ונושק ל-1,000 אגמים‏[1], כל זאת בשילוב מספר מועט של דרכים, תוך הימנעות מרבית מציוויליזציה. נקודת הגובה הנמוכה בשביל היא על גבול אורגון-וושינגטון (מעט מעל גובה פני הים), ונקודת הגובה הגבוהה ביותר היא במעבר ההרים פורסטר (Forester Pass‏, 4,009 מטר), הנמצא ברכס ההרים סיירה נבדה.

לאורך 260 ק"מ (ברכס סיירה נבדה) השביל חובר לשביל ההליכה "שביל ג'ון מיור" (JMT).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את השביל יזם ותכנן קלינטון צ'רצ'יל כבר ב-1932. השביל נוסד באופן רשמי ואושר על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-1968, במסגרת החקיקה למערכת שבילים לאומיים, יחד עם שביל הליכה ארוך נוסף, שביל האפלצ'ים, שביל העובר לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית, ואורכו כיום כ-3,400 ק"מ.

העבודות על שביל רכס הפסיפיק בוצעו (ועדיין מבוצעות) בשיתוף פעולה בין הממשלה הפדרלית לבין מתנדבים תחת ארגונה של ה"אגודה הרשמית לשביל רכס הפסיפיק". השביל הושלם באופן רשמי ב-1993.

"טיילי קצה אל קצה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טיילי קצה אל קצה" (באנגלית: Thru-hikers) הוא מונח המתאר טיילים ההולכים לאורך שביל הליכה ארוך ברצף, מתחילתו ועד סופו. הליכה רצופה של השביל בשלמותו, דורשת תכנון מדוקדק, ארגון, מחויבות וכוח רצון. הנקודה הראשונה לתכנון היא כיוון הצעידה: מרבית הצועדים (מעל 90%‏[2] מה-thru-hikers), הולכים לאורך ה-PCT מהגבול עם מקסיקו בדרום, לגבול עם קנדה בצפון, אך ישנם כאלו הבוחרים לעשות זאת בכיוון ההפוך - מצפון לדרום. בהמשך מתכננים את מועד היציאה והסיום המתוכנן בהתאם לתנאי מזג-האוויר בחלקים השונים של השביל (בעיקר תנאי השלג בסיירה-נבדה ובצפון הקסקייד). לבסוף מתכננים משקל מקסימלי לנשיאה (המשפיע על קצב ההליכה), נקודות עצירה ונקודות הצטיידות באוכל, גז בישול, שירותי דואר וכו'.

רוב הצועדים צפונה מתחילים בסביבות סוף אפריל-תחילת מאי (במטרה להגיע לחלק המסלול בסיירה נבדה, כשהוא כבר אינו מכוסה בשלג), ומסיימים את המסלול לאחר כ-5 חודשים בממוצע (זמן השהייה במסלול יכול להתארך אם יש עיכובים ודחיות לאורך המסלול, עקב תנאי מזג-האוויר). ישנם אתלטים מקצועיים שמסיימים את השביל כולו בריצה שאורכת כחודשיים. כ-800-700 צועדים בגילאים שונים יוצאים מדי שנה במטרה לצעוד את כל השביל עד לסופו. כ-60% מהם מסיימים בסוף. עלות ממוצעת ל-thru-hiker בשביל היא כ-8,000-4,000 דולר אמריקני ואף יותר, בהתאם לבחירת מקומות הלינה בנקודות העצירה והצטיידות באוכל וציוד (מחסור בכסף, עבור אנשים שלא העריכו נכונה את עלות הטיול, הוא אחת הסיבות הנפוצות המועלות להפסקתו באמצע)‏[3].

היתרים (permits) דרושים לאורך צעידה בחלקים שונים של השביל, בהתאם לתקנות המדינות, שמורות והפארקים השונים, כאשר ניתן לקבל היתר צעידה למרחקים ארוכים, לצועדים על ה-PCT מעל 800 ק"מ (500 מייל). באתר האגודה הרשמית של השביל קיים המידע על ההיתרים הנדרשים.

טיילי קצה אל קצה המסיימים את השביל בשלמותו ברצף, מוזמנים להירשם באתר האגודה, לקבל מדליה ותעודה, ולהיכלל ברשימת ה-thru-hikers של ה-PCT.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]