שביתת השידורים בישראל (1987)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שביתת השידורים הייתה שביתה שארגנה אגודת העיתונאים ירושלים בשידור הציבורי בישראל. השביתה, שהייתה הארוכה מסוגה, נמשכה 52 ימים בין 7 באוקטובר ל-27 בנובמבר 1987[1]. במסגרת השביתה לא פעלו תחנות הרדיו. בטלוויזיה הוצגה בשעות אחר הצהריים והערב רק שקופית "עיצומים. עמכם הסליחה" ולא שודרו תוכניות עיתונאיות.

הרקע לשביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השביתה פרצה עקב סכסוך על תביעות כספיות וארגוניות של העובדים ברשות השידור (שכלל את ערוץ הטלוויזיה הישראלית היחיד באותה תקופה ואת תחנות הרדיו של קול ישראל), בהנהגת סניף ירושלים של אגודת העיתונאים, שמרבית חבריו היו עובדי הרשות. אגודת העיתונאים בתל אביב, התבקשה לצרף לשביתה את עובדי העיתונות הכתובה כאות הזדהות, אך היא סירבה להענות לדרישה[2]. הפעיל המרכזי מאחורי השביתה היה איש הרדיו אמנון נדב (שאחר כך היה מנהל "קול ישראל"). נדב היה באותה עת יו"ר "איגוד הארצי של עיתונאי ישראל" והוביל דיונים על השוואת תנאי עיתונאי רשות השידור לתנאים של עיתונאי העיתונות כתובה, שקיבלו שכר גבוהה ב-20%. באותן השנים הייתה העיתונות הכתובה בישראל מבוססת כלכלית (בעיקר העיתונים הגדולים "ידיעות" ו"מעריב") ושילמה משכורת טובות בהרבה מרשות השידור[3]. במקביל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ביקש לבצע שינוי מבני מקיף ברשות, להכניס לפעולה ציוד מודרני שדרש פחות כוח-אדם, ולפעול נגד אבטלה סמויה. גורם נוסף לשביתה הייתה התערבות פוליטית בעבודה העיתונאית ברשות, שהחלה להיות נפוצה בשנות ה-80, עם מינוי וועד מנהל על בסיס פוליטי מפלגתי[4].

שבועיים לאחר פרוץ השביתה הגיש אורי פורת תוכנית "הצלה" לרשות השידור. על פי התוכנית העובדים ברשות השידור יקבלו תוספת שכר בגובה של כ־25 אחוז; תיחתם אמנה לשקט תעשייתי למשך שנתיים; יצומצמו 20 אחוזים מכוח האדם על־ידי פיטורי 320 עובדים, כדי לאפשר את תשלום תוספת השכר לעובדים החיוניים; יופעל מיידית ציוד חדיש, שבשל התנגדות הוועדים ברשות לא היה ניתן להפעילו במשך עשר שנים, וכן יופעל ציוד תוצרת חברת "סוני" בכל מחלקות הרדיו ללא עזרת טכנאי; בנוסף דרש שתוקם ברשות השידור נציגות עובדים אחת, דירוג אחד וסולם שכר אחד. מצב שיחליף את 14 ועדים סקטוריאליים ברשות, המשתייכים לשלושה איגודים, שהיו במעגל מתמיד של סכסוכי עבודה. שר החינוך יצחק נבון שהיה ממונה על רשות השידור, איים לסגור אותה[5]. העובדים דחו את ההצעה (בעיקר עקב פיטורי מספר רב של עובדים) והשביתה נמשכה כמעט עוד חודשיים.

תוצאות השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך ימי השביתה, הציבור בישראל מילא את החסך בעיקר בשידורי חדשות ברדיו על ידי האזנה לתחנות רדיו זרות, לתחנת "קול השלום" ובפרט לגלי צה"ל. בטלוויזיה מילאו את החלל תחנות הטלוויזיה של ירדן ולבנון ושידורי ערוץ 2 הניסיוני[6]. משהתארכה השביתה קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה[7]. הערוץ הניסיוני מיהר להשיג חומרי שידור ולגייס עובדים ובכך תרמה השביתה להתפתחותו. במהלך השביתה הגיעה לישראל אסירת ציון אידה נודל, אירוע חדשותי בולט, שבשל השביתה לא סוקר בערוץ הטלוויזיה הישראלית. בערוץ 2 הניסיוני עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור ממשרד ראש הממשלה ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ[8]. בשיא השביתה ניסו עיתונאי ישראל לרתום גם עיתונות זרה בעולם לבל תסקר ביקורים של ראש הממשלה יצחק שמיר ושל שר החוץ שמעון פרס, אך נענו בשלילה[9].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנה לוינסון וחנה אדוני, "הציבור הישראלי בזמן שביתת שידורים: מבנה התגובות על החסר בשידורים", בתוך ד. כספי וי. לימור (עורכים), תקשורת המונים בישראל: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 611–622.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]