שבלול השדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgשבלול השדה
שבלול-השדה-עוז-ריטנר-001.jpg
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: רכיכות
מחלקה: חלזונות
תת־מחלקה: שבלולים
סדרה: שבלולי יבשה
משפחה: קדמומיים
סוג: Helix
מין: שבלול השדה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Helix engaddensis
‏(Bourguignat, J. R. 1852)
שבלול השדה מתעורר מתרדמת קיץ

שבלול השדה (או חלזון השדה; שם מדעי: Helix engaddensis) הוא חילזון ממשפחת הקדמומיים וסדרת שבלולי יבשה בעל ריאות החי ביבשה. שבלול השדה הוא שבלול נפוץ בטבע בארץ ישראל.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשבלול השדה קונכייה גדולה יחסית, גובהה נע בין 30 ל-40 מ"מ וקוטרה 30-40 מ"מ, כך שצורתה די כדורית. יש בה כ-4 וקצת פיתולים. צבעה גוני צהוב, חום, חאקי וקרם. לעתים על הקונכייה יש דוגמה מפוספסת בצבע כהה יותר.

מראהו דומה באופן כללי לשבלול הגינה. צבע הגוף של שבלול השדה הוא חום-צהבהב-אפור עד אפור כהה. הרגל רחבה בעלת שוליים בולטים. בראשו של שבלול השדה זוג מחושים ארוכים ועליהם העיניים, שעיקר תפקודן הוא להבחין בין אור לחושך. המחושים הקידמיים קצרים יותר ונקראים "בחנינים" ובהם איברים הרגישים לריח, מישוש וטעם. שני זוגות המחושים אלה מהווים את איברי החושים של השבלול. פה השבלול נפתח בלסתות שבאמצעותן הוא אוסף את המזון, בפיו ישנה מגרדת או משננת (radula), איבר בעל מספר רב של שיניים קטנות, שבאמצעותה הוא טוחן וחותך את המזון לפני העברתו למערכת העיכול.

אורח חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו מרבית החלזונות בארץ ישראל, שבלול השדה פעיל בחורף, בעיקר בלילות לחים או מוקדם בבוקר, ובקיץ נמצא בתרדמת קיץ ומבצע קיוט (הפסקת פעילות וצמצום משמעותי של חילוף חומרים פנימי) כאשר הוא מתחפר בתוך האדמה, נסוג כולו אל תוך הקונכייה וסוגר אותה בחתם גירני.

בחורף הוא אוכל, מזדווג ומתרבה. אחרי ההזדווגות הוא חופר גומה בעומק 6 ס"מ בתוך האדמה ובה מטיל את הביצים, ואחר כך מכסה אותה. שבלול השדה הוא הרמפרודיט, כלומר: בעל מערכת רבייה הן של זכר והן של נקבה, כך שבסיום ההזדווגות שני השבלולים מופרים ומטילים ביצים.

שבלול השדה ניזון בעיקר מחומרים צמחיים מתים, בעיקר צמחים ירודים, רקב צמחי, פטריות, עובש וחומרים אורגניים על האדמה, אך גם מצמחים ירוקים כגון עלים או נבטים.

שבלול השדה מתקדם באמצעות כיווץ והרפייה של שרירי הרגל, כאשר הוא מחליק על גבי ריר אותו הוא מפריש מהסולייה. הריר נועד להגן על רגל השבלול מחפצים חדים, להקל עליו את ה"החלקה" בעת תנועתו ואף להידבק למשטחים חלקים או אנכיים.

שבלול השדה משמש מזון למספר מינים של מכרסמים, עופות, זוחלים, דו-חיים ופרוקי-רגליים.

לשבלול השדה מספר מנגנוני הגנה מפני טורפים:

  1. הסוואה: צבעי החום-קרם של קונכייתו בצירוף דוגמאות הפסים עליה מסייעת לו להתמזג ברקע במקום חיותו ובכך מקשה על טורפים להבחין בו.
  2. התבצרות: שימוש בקונכייה כשריון או מגן קשיח מפני טורפים.
  3. הפרשת קצף רירי.

בארץ ישראל נפוץ שבלול השדה בצפון ובמרכז: בגליל, בבקעת הירדן, בעמקים, במישור החוף, בשומרון, השפלה והרי ירושלים ועד הנגב הצפוני בדרום. מעבר לבאר שבע האקלים יבש מידי בשביל שבלול השדה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]