שבתי בן דב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבתי בן דב
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1924
וילנה, רפובליקת פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1978 (בגיל 54 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שבתי בן דב (31 במאי 192429 בדצמבר 1978) היה לוחם בארגון הלח"י, הוגה דעות וחוקר המשפט העברי, ומשפטן בשירות המדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבתי בן דב נולד בווילנה שבליטא בשנת 1924 כשבתי דרביינסקי. הוא עלה לארץ ישראל עם אמו בשנת 1935 ולמד בבית הספר התיכוני למסחר; אביו, דב, נפטר לפני כן. כנער הצטרף לארגון צבאי לאומי כדי להילחם בשלטון המנדט הבריטי, והתפלג ממנו יחד עם קבוצת אברהם שטרן (יאיר) בעת הקמת מחתרת לח"י. כשהיה בן שמונה עשרה כבר היה אסיר. ישב במאסר בכלא עכו, בלטרון במזרע, באריתריאה, בסודאן, בקניה ובעתלית. הוא שוחרר רק עם קום מדינת ישראל ולחם לשחרור הנגב בגדוד 89 של צה"ל.

בשנות מאסרו העמיק והרחיב בן דב את השכלתו הכללית, אך רק כאשר למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, בתחילת שנות ה-50, חל מִפנה עמוק באישיותו והוא עבר לעסוק באינטנסיביות, בהגיון ובשיטה המשפטית של תורת ישראל; בחודשים ספורים למד אז את מסכתות סדר נזיקין בתלמוד הבבלי.

בשנת 1954 החל לעבוד במשרד המשפטים במחלקת החקיקה, בה פיתח טיוטה לפיתוח חוק דיני ממונות על בסיס המשפט עברי. בן דב ביצע מחקר מקיף השוואתי בין שיטות המשפט האנגלית, גרמנית, צרפתית, רומית, שווייצרית וזו הנהוגה במשפט הישראלי. הצעתו נגנזה עקב התנגדות שר המשפטים דאז, דב יוסף. בן דב עזב את משרתו במשרד המשפטים ועבר לשמש כיועץ משפטי במשרד המסחר והתעשייה.[1]

בשנת 1966 שימש עוזר בכיר במחלקת חקיקה אצל היועץ המשפטי לממשלה.[2]

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[3].

היה נשוי ליעל לבית ברנדווין, לוחמת לח"י שהייתה אמורה להתנקש בגנרל אוולין יו בארקר, וכן בשחרורו של ישראל אלדד מידי הבריטים. לשבתי וליעל נולדו 2 ילדים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסה הראשונה שכתב – מכוח התוודעותו אל עולמה של היהדות – היא: "הקדמות לחירות המחשבה העברית" (בהוצאת סולם, ה'תשי"ג, 1953), לאחר מכן כתב במשך חמש שנים את ספרו העיקרי: "גאולת ישראל במשבר המדינה", אשר הכנתו הסתיימה בראשית שנת ה'תשי"ח (1957) והוא ראה אור ב"הוצאת המתמיד", (ה'תש"ך, 1960).

שלושה חלקים בספרו זה: "שורשים ציוניים", "משבר המדינה" (משבר המצמית, לשיטתו, כל אפשרות של התקדמות לגאולה), ולבסוף – "המוצָא". בפרק אחרון זה מצביע בן דב על הדרך "להבראת האומה מניוונה התרבותי ולחילוצה מן החול הטובעני אל תנופת הקודש, לשחרור ארצי ורוחני. שחרור אשר יעלה את העם היהודי אל אופקיה של מלכות ישראל היעודה, הראויה לבוא, החבויה עדיין עמוק בשכבות מי-התהום של התודעה".

בן דב המשיך ופיתח את שיטתו זו במשך שלושה עשורים של כתיבה אינטנסיבית. יותר משלושים חיבורים יצאו מתחת ידו, מקצתם בהיקף של ספרים.

זוויות המבט בכתיבתו משתנות: בחלק מהמקומות מוצגת שיטתו לאור ניתוח דברי ימי בית שני ולעיתים לאור ניתוח תולדות הציונות, לעיתים מבחינה מדינית ביטחונית וכלכלית ולעיתים מבחינה משפטית או אמנותית, לעיתים נדון סיבוכה של היהדות בפילוסופיה ובקבלה ולעיתים נדון סיבוכה בתרבות אירופה.

בשבט ה'תשס"ז הופיעו כל כתבי הגותו הלאומית של שבתי בן דב בהוצאת "סולמות" ובעריכתו של יהודה עציון.

כתביו המשפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך עבודתו במחלקה לתכנון החוק במשרד המשפטים משנת תשי"ד ואילך הכין שב"ד שתי הצעות חוק המבוססות לחלוטין על המשפט העברי. הצעה מקיפה ביחס לדיני הקניין במקרקעין והצעת חוק הבוררות. במסגרת הכנת החוקים הוא ערך מחקר ענק מונומנטלי בו הוא ערך השוואה בין דיני הקניין בשבע שיטות משפט (האנגלי, הצרפתי, הגרמני, האיטלקי, והשווייצרי והמשפט הנוהג במדינת ישראל) לבין משפט התורה - המשפט העברי.[4] מחקר זה מחולק ל-4 ספרים: ספר א' - מושג הקנין ומערכת זכויות הממון, ספר ב' - ההחזקה ודיניה, ספר ג' - דיני הקנין במוחזק וספר ד' - דיני הקנייה. ספרים אלו פורסמו במרשתת בשנת תשע"ט באתר "משפט התורה" על ידי מיכאל פואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שנתון הממשלה לשנת תשכ"ז, עמ' 235, בארכיון המדינה
  2. ^ שנתון הממשלה לשנת תשכ"ו, עמ' 277, בארכיון המדינה
  3. ^ ארכיון שבתי בן דב, בספרייה הלאומית
  4. ^ עמיחי רדזינר, חוק מקרקעין עברי: על עוד ניסיון (מרשים אך כושל) להחדרת המשפט העברי לחקיקה הישראלית, שנתון המשפט העברי כח, תשע"ד- תשע"ה, עמ' 239-313.