שבת האור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפים בתוך הכנסייה, תמונה מראש הגג פנימה. צולם בשנות ה-30.
ממתינים להוצאת האש ממבנה הקבר. צולם בשנות ה-30.
הפטריארך עם האש הקדושה. צולם בשנות ה-30.
אלפים ממתינים מחוץ לכנסייה. צולם בשנות ה-30.

שבת האור או טקס האש הקדושה הוא טקס נוצרי המתקיים על ידי הכנסיות המזרחיות מדי שנה בכנסיית הקבר, ביום שבת שלאחר יום שישי הטוב, בתחילת חג הפסחא.

מהלך הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס האש הקדושה מתקיים בכל שנה, בשבת שלפני חג הפסחא בקבר ישו שבכנסיית הקבר. טקס זה נחשב לחשוב ביותר בטקסי הכנסיות המזרחיות, ועיני חברי כנסיות אלה בעולם כולו נשואות לירושלים באותם רגעים.

הטקס מנוהל בהתאם לכללי הסטטוס קוו המקובלים בכנסיית הקבר. כללים אלה נקבעו בפירמאן משנת 1852, והם מעוגנים בחוזה ברלין משנת 1878. את הטקס מוביל הפטריארך היווני האורתודוקסי, המייצג את כל הכנסיות האוטוכפליות הנמצאות באחדות (קומוניון) עם הפטריארכיה של ירושלים (רוסים, רומנים, סרבים, גאורגים, קפריסאים, יוונים וכו').

לטקס המרכזי שותף בישוף ארמני; לקופטים ולסיריאנים יש זכויות נוכחות, וכן הם משתתפים בהקפת האדיקולה לאחר סיום הטקס. לכל אחת מהעדות הללו יש זכויות בדבר נוכחות צליינים בכנסייה בזמן הטקס, בעוד הכנסייה הקתולית אינה שותפה בטקס.

על פי המסורת, בשעה 9:00 בבוקר פותחים הארמנים את דלתות הכנסייה, ואלפי בני קהילות וצליינים זורמים לכנסייה ומתמקמים בכל אגפיה על פי הסטטוס קוו. סדרי הכניסה אף הם מוכתבים בידי כללי הסטטוס קוו. בשעה 11:00 יוצאים המוסלמים שומרי הקבר ובעלי המפתח מהאדיקולה של הקבר, לאחר שבדקו בדקדקנות שאין בקבר אש או כלי להבערת אש.

בפיקוחם של ראשי השלטון ונציגי העדות האחרות, הקבר נחתם בשעווה. בשעה 12:30 יוצאת תהלוכה עם דגלים וטסים של הפטריארך ומקיפה את האדיקולה שלוש פעמים. הפטריארך נכנס לאחר שהסיר את בגדי הטקס המפוארים, הוא נותר בלבוש פשוט לבן כשאינו נושא בידיו גפרורים או מצית. הפטריארך נכנס לקפלת הקבר, ובעקבותיו בישוף ארמני, והדלת נסגרת מאחוריהם. לאחר תפילה ממושכת שאומר הפטריארך, נדלקת אש בקפלת הקבר. עדויות של פטריארכים בעבר כוללות תיאורים אחדים כיצד יורדת האש, עולה מן הקבר, ומציתה את ארבעת אוגדי הנרות בני 33 נרות (כגילו של ישו בעת הצליבה).

הפטריארך היווני והבישוף הארמני מעבירים את האש לארמנים ולמאמינים האורתודוקסים שבחוץ דרך הפתחים העגולים שבצדי האדיקולה. לאחר שהפטריארך מקיש בדלת הסגורה מבפנים, פותחים את דלתות הקבר, ונציגי הסיריאנים והקופטים נכנסים לקחת את האש עבור קהילתם. הם ממתינים בעוד שני אנשי הכנסייה הבכירים יוצאים מן האדיקולה ומעבירים את האש למאמינים הנלהבים העומדים ברחבי הכנסייה וקוראים בשפות שונות: "המשיח קם", "כריסטוס אנסטי".

האש מועברת למאמינים, ורצים ממהרים עם האש למזבחות השונים בכנסיות שבעיר. האש מועברת בתהלוכה לערים מרכזיות כגון בית לחם ונצרת, שם מקבלים אותה ראשי העדות המקומיים ברוב עם: בני העדות השונות, כולל קתולים ומוסלמים, משתתפים בחגיגה ואף לוקחים את האש הביתה. האש מועברת בעזרת מטוסים מיוחדים לבירות רוסיה, יוון, אוקראינה, גאורגיה ובולגריה, ושם היא נלקחת למזבח בחגיגות התחייה הנערכות באותו לילה בחצות.

ההיסטוריה של הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהמאמינים סוברים שראשיתו של הטקס בימי ייסוד הכנסייה הנוצרית, אבל העדויות ההיסטוריות מאוחרות יותר. קודקסים מהמאה החמישית עד המאה השמינית מתארים טקסים מיוחדים לליל התחייה הכוללים הבערת מנורות. רק במאה התשיעית מתועדת לראשונה התפיסה שהטקס הוא במהותו נס – האש מופיעה ואין יד אדם מדליקה אותה. תפיסה זו מובעת בכתבי הנזיר ברנרד, שנכח בטקס בשנת 870, ותיאר את ההתרחשויות במהלך השעה התשיעית: מלאך מדליק את מנורות השמן מעל הקבר הקדוש, בעוד הקהל בחוץ קורא: “Kyrie Eleison” ("חנני אלהים" - כפי שנעשה עד היום בעת שהפטריארך שוהה בקבר).

תפיסת המאמינים הנוצרים שהטקס הוא נס משתקפת גם במקורות מוסלמיים. מקור אחד, הקרוי "סימני קיבלה", מיוחס לאחמד אבן אל-קאסה, ומתוארך לסוף המאה התשיעית, מתאר אש פלאית היוצאת מהקבר בנוכחות האמיר והאימאם ונלקחת למסגד. מקור נוסף מיוחס למסעודי, המזכיר את הטקס של הנוצרים המאמינים בתרמית, אף על פי שלמעשה האש מוכנה מראש.

מהמאה העשירית ואילך קיים מגוון מקורות המתארים את הטקס והנס.

ההיסטוריון אבן אל קלניסי, בן המאה השתים-עשרה, מספר כי שמעו של הטקס הנִסי, לרבות תיאור כיצד אש לבנה ובוהקת יורדת מן השמים, הגיע לשליט הפאטימי אל חכים בשנת 398 להיג'רה (1006 לסה"נ); בעקבות זאת שלח אל חכים הוראה לשליט של רמלה להרוס את הכנסייה עד היסוד.

לפי הכרוניקן פולק משרטר, בתקופת הממלכה הלטינית בירושלים, בימי השלטון הצלבני, המשיך הטקס להתקיים, ואולם אירועי שנת 1101 מעידים שהצלבנים התקשו לקיימו: האש נדלקה רק לאחר שבלדווין הראשון, מלך ירושלים, יצא למקדש האדון (בהר הבית) והתפלל בהכנעה. יש חוקרים שהסבירו את הטקסט של הכרוניקן הזה כראיה לחוסר יכולתו של הפטריארך הלטיני לבצע את הטקס בעצמו, לאחר שהפטריארך היווני גורש; היוונים סייעו ללטינים, ועשו את הנס עבורם בזמן שהאחרונים התפללו בדבקות בהר הבית. במורשת היוונית האורתודוקסית נחקקו הצלבנים בתודעה ההיסטורית כמי שנכשלו בביצוע הטקס, כיוון שהנס לא התרחש בנוכחותם הבלעדית.

עם נפילת הממלכה הצלבנית המשיך הטקס להתקיים. על פי אחד המקורות ביקש צלאח א-דין להיווכח בנס בעצמו, וביקר בכנסייה בשבת האור בשנת 1192.

העדויות על הטקס לאורך השנים שלאחר מכן מגיעות מצליינים קתולים ואורתודוקסים. על פי עדותו של ארכיבישוף נצרת, בשנת 1580 שיחדו הארמנים את המוסלמים על מנת שימנעו מהיוונים מלהיכנס לכנסייה לנהל את הטקס. אלה האחרונים עמדו מול שער הכנסייה הסגורה והתפללו, והאש יצאה מסדק שהיה בעמוד שמשמאל לדלת הכנסייה. לפי עדות זו, הנס הכפול גרם לשומר המוסלמי להכיר בישו ולפתוח את דלתות הכנסייה. האורתודוקסים מעריצים את העמוד הסדוק עד היום.

הטקס ופרטיו הלכו והתגבשו, ותיאור הטקס שכתב צליין רוסי בשנת 1652 דומה מאד בפרטיו להליכי הטקס המודרני. החל מסוף המאה השבע-עשרה, מאז עדותו של הנרי מונדרל, אנו עדים לצליינים הנוכחים בטקס כצופים ומבקרים את האירוע, את הטקס הדתי ואת התנהגות המשתתפים. בשנת 1834 פרצה מהומה בשל הצפיפות והמתח העצום, ובמהלכה נהרגו כשלוש מאות צליינים. בטקס זה נכח השליט המצרי איברהים פאשה, והוא חולץ בקשיים רבים מתוך ההמולה בכנסייה.

עדות ויזואלית ראשונה על הטקס היא ציורו המרתק של הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט, שצויר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, לאחר שהצייר שהה בארץ שנים אחדות ותיעד את הטקס בציורו המפורסם באופן מדויק אך עם זאת ביקורתי.‏[1].

הטקס מלווה במתח רב בין הכנסיות השונות המשתתפות בו, דבר שהביא לא-אחת למהומות ולפיצוץ האירוע. מאז שנת 1967 מאבטחת את האירוע משטרת ישראל, בניסיון להשקיט את הרוחות.

ביקורת על הטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס האש הקדושה הינו ייחודי לכנסיות המזרחיות, אך הכנסייה הקתולית לא קיבלה אותו ואף הסתייגה ממנו. כבר בשנת 1238 גינה האפיפיור גרגוריוס התשיעי את הטקס, והגדיר את הנס-כביכול כמעשה הונאה ורמאות.

במאה ה-18 שב על טענת ההונאה ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון, בספרו שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית. באותה עת עלו קולות ספקניים באשר לאמיתות הנס גם בקרב מאמינים בני הכנסיות המזרחיות, דוגמת המלומד היווני אדמאטיוס קוראטיס שייחד חיבור שלם לטענת ההונאה. גם פורפיריוס, הארכימנדריט הרוסי של ירושלים במאה ה-19, כותב בזכרונותיו כי השליט איברהים פאשה אילץ את הפטריארכים לחשוף בפניו את מעשה ההונאה, ונמנע מלהפר את הטקס רק בשל תחנוניהם וחשש מתקרית דיפלומטית עם הרוסים.

בשנת 2005 שידרה תחנת טלוויזיה יוונית תוכנית בה נטען כי הנרות המובערים במהלך הטקס משוחים בזרחן לבן, שהוא חומר מתלקח במגע עם חמצן, אשר שימש כבר במאות הראשונות לספירה קוסמים כלדיים באופן דומה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]