שדה הנפט חלץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
23 בספטמבר 1955 - נפט פורץ בחלץ. צילם: דוד רובינגר
פנחס ספיר בשדה הנפט בחוליקאת, אוקטובר 1955
שדה חלץ לאחר גילויו

שדה הנפט חֶלֶץ (נקרא עם גילויו חוליקאת) הוא שדה נפט מסחרי במדינת ישראל ויחד עם שדה הנפט מגד, הם שני שדות הנפט המסחריים היחידים בישראל. השדה נמצא סמוך למושב חלץ, בנגב הצפוני מצפון לעיירה שדרות. מן השדה, שהיקפו 229.6 אלף דונם, הופקו בכל שנות קיומו 17.2 מיליון חביות נפט בשווי של 450 מיליון דולר, מתוך פוטנציאל של כ-19 מיליון חביות‏[1], אחוז זעיר מסך הצריכה השוטפת במדינה. אולם ראשוניותו הקנתה לו תהילה במדינת ישראל הצעירה ובקרב יהדות התפוצות בשנות החמישים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הנפט באדמות הכפר חוליקאת (כיום חלץ) התגלה בשכבות מתקופה היורה במסגרת סקר גאולוגי שערכה ממשלת המנדט בשנת 1933. חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company), קיבלה את הזיכיון והחלה לקדוח במקום. בשל קשיים טכניים, פרוץ המרד הערבי הגדול ופרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצרו העבודות שוב ושוב ולא חודשו לאחר 1947[2]. הכפר חוליקאת נכבש במלחמת השחרור ובשנת 1950 הוקם במקום מושב חלץ.

בשנת 1952 נחקק בישראל חוק הנפט, לפיו הועברו כל הזיכיונות הבריטיים לידי המדינה באמצעות חברת חיפושי הנפט הממשלתית חנ"ל (חיפושי נפט לישראל) וחברת ההפקה הממשלתית "לפידות". עם זאת קבע דוד בן-גוריון את העיקרון שמימון לחיפושי נפט יגיע ממקורות בחו"ל ולא ממקורות מימון ממשלתיים.

חברת "לפידות" החלה לקדוח בשדות חוליקאת ב-1955 ובבוקר יום שישי, 23 בספטמבר, ימים ספורים לפני יום כיפור אותה שנה, פרץ נפט מן הקידוח, מעומק של 1,515 מטרים. הגילוי עורר סערת רגשות במדינה הצעירה. דבר הגילוי התפרסם בכותרות ראשיות בעיתונות, נכתב שיר שהפך ללהיט ("נפט זורם בחוליקאת" מאת שלמה וייספיש וחיים שלמוני) ובקבוקונים עם נפט "תוצרת ישראל" נמכרו בארץ ובריכוזים יהודיים בחו"ל. פועלי הנפט העבריים כיכבו בכרזות וביומני החדשות. התחושה הייתה שישראל עומדת להפוך עד מהרה למעצמת נפט כשכנותיה. ערכן של איגרות המלווה של ממשלת ישראל עלה ופנחס ספיר, שהיה אז שר המסחר והתעשייה, מונה על ידי בן-גוריון למצוא מימון לחיפושי וקידוחי נפט נוספים.

במהלך השנים נקדחו בשדה חלץ כ-80 קידוחים (בשמות סדרות הבארות "חלץ", "ברור", "כוכב" (התגלו ב-1957 מדרום ליישוב כוכב) ו-"שרית"), רק 55 מהם נמצאו כדאיים, בהיקף של כ-100 חביות ביום.

בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת לפידות הופרטה בשנת 1996 ונרכשה על ידי איש העסקים ברוס רפופורט. בשנת 2000 עברה החברה לידי יעקב לוקסנבורג. החברה המשיכה בפעילות הפקת נפט. בשנת 2004 קמה שותפות מוגבלת בשם לפידות-חלץ המתמקדת בחיפושי נפט, לאו דווקא באזור חלץ.

לאחר צניחה תלולה בכמויות הנפט הנשאבות, הודיעה חברת לפידות על חידוש הקידוחים באזור בשנת 2004 תוך הצהרה על כדאיות כלכלית להפקת כ-750 מיליון חביות ב"חלץ 40". הקידוחים נעשו לעומקים של 1,600 - 3,500 מטרים לאחר גילוי גז טבעי בים ממערב בעומקים אלו.

לאחר שהחיפושים לא נשאו פרי, תבע בשנת 2010 מינהל מקרקעי ישראל את לפידות בסך 31.5 מיליון שקל על שימוש בשטח ללא אישור מאז 2007. זאת משום שעסקה בשדה הנפט, לטענת המינהל, בהטמנת פסולת ולא בהפקת נפט, בניגוד לזיכיון הממשלתי אותו קיבלה ועל פיו מותר לה לבצע בשטח פעילות הפקת נפט בלבד.

בכל קידוחי חלץ מפיקים בימינו 120 חביות ביום (לעומת 350 לאחר גילוי הנפט).‏[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בצלאל לביא, הזהב השחור בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 1999
  • ישראל רוזנסון, נפט זורם בחוליקאת: על זיכרון מטושטש לאירוע שנועד להיות נס, בתוך עת-מול 220, דצמבר 2011 עמ' 22-25

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]