שדה הקרב המשולב

שדה הקרב המשולב הוא הכינוי לטקטיקת פעילות קרבית-מלחמתית, אשר משלבת את הפעלת הכוח של הזרועות השונות של העוצמה הצבאית בכל ממדי הפעילות, לצורך השגת היעדים. בדרך כלל הכוונה היא לפעילות של כוחות קרקעיים מתמרנים כגון שריון או רגלים אשר נעזרים בסיוע באש וחיפוי של כוח ארטילרי, אוירי, ימי, ושילובים שלהם ובתמיכה של כוחות הנדסיים ולוגיסטיים. אולם קיימים גם מתארי קרב אחרים אשר בהם הפעילות העיקרית מתבצעת על ידי כוח אוירי או ארטילרי הנתמך על ידי כוחות רגליים. שדה הקרב המשולב המודרני מתבסס על הפעלת כוח ייעודית הנתמכת בשילוב כוחות נוספים המופעלים בממדי הפעילות השונים, ותוך כדי כך זוכה לתמיכה לוגיסטית ומודיעינית.

היסטוריה

הזמן העתיק

כבר בזמן העתיק נהגו כוחות של חיל רגלים לחפות על נושאי החניתות בעת תנועה וחתירה למגע. צבאות גדולים ומתוחכמים יותר היו מורכבים מכוחות של חי"ר קל וכבד, פרשים רכובי סוסים, גמלים או פילים, כרכרות-קרב, קשתים, וכן ארטילריה ראשונית, אשר הפעילו כוח משולב תוך כדי שיתוף פעולה בין זרועי. הצבא הפרסי הצטיין ביצירת שיתוף הפעולה בין זרועותיו השונות לצורך הפעלת כוח תוך כדי תנועה מכיוון האגפים ואל המרכז, עד להכרעת כוחות האויב.

פיליפוס השני פעל לשיפור משמעותי של שיטת הפעלת הכוח הצבאי היווני שהתבסס על הופליטים והסב אותו לפעולה באמצעות כוחות פלנקס, פרשים כבדים ואחרים תוך כדי שיתוף פעולה מקומי אשר שברו את כוח ההתנגדות של האויב שהוכרע.

כוחות הלגיון הרומי בתקופה הפרה-מריאנית היו מורכבים מחמישה מעמדות של לוחמים. חי"ר קל (VELITES) שפעל כחומת הגנה ראשונה באמצעות חניתות קלות. מאחוריהם נערך כוח ההתקפה העיקרי של האסטאטים ופרינסיפס (PRINCIPES), שהיו מצוידים בחרבות וכידונים. כוח הטריארי (TRIARII) סיפק גיבוי מאחור באמצעות חניתות ארוכות ומגינים גדולים. בעורף המחנה נערכו הפרשים אשר עסקו בצפייה, מרדף, וזינוב בכוחות האויב הנסוגים ביחד עם מתן תמיכה וגיבוי לכוחות הפלנקס.

לאחר הרפורמות המריאניות הורכב הלגיון בעיקר מכוחות חי"ר כבד המצוידים בחרבות וכידונים אשר אליהם התלוו מעט כוחות חי"ר קל ופרשים.

הצבאות במזרח הרחוק מתקופת שושלת האן היו מורכבים מכוחות חי"ר קל אשר אליהם התלוו כוחות של קשתים, ופרשים המצוידים במגוון כלי נשק כגון קשתות וחניתות כבדות.

ימי הביניים

מאוריסוס, קיסר האימפריה הביזנטית כתב במאה השישית לספירה, ספר הדרכה לניהול שדה הקרב. ספר זה הידוע בשם ה"סטרטגיקון" נחשב גם במשך 500 השנים הבאות כתאוריה המובילה בניהול שדה הקרב המשולב.

הניצחונות הבריטיים בקרב קרסי שנערך בצפון צרפת בשנת 1346 , בקרב פואטייה בשנת 1356 ובקרב אז'נקור בשנת 1415 היוו דוגמה לניהול בסיסי של שדה קרב משולב כאשר קשתים רגליים טיווחו את האויב הצרפתי ממרחק ביטחון, ואילו לוחמים חמושים ומוגנים התמודדו עם אלה מהם שנמלטו, וניסו לחמוק ולהתקרב לעבר השורות האנגליות.

תורת הלחימה המקובלת בימי הביניים המאוחרים במערב אירופה התבססה על צוותים של אבירים נושאי רומח (בדרך כלל בני המעמד העליון) אשר לצידם איש עזר (SERGEANT) הנתון למרותם, כאשר הוא חמוש ומצויד בציוד פשוט וזול יותר. הקרבות נערכו בין אבירים רכובים בסגנון של קרבות הבקעה לעבר מחנה האויב, ואילו כוח העזר הרגלי התמודד בקרבות פנים אל פנים על הקרקע.

עם התחלת השימוש בנשק חם בשדה הקרב של ימי הביניים המאוחרים פיתחו הספרדים את הטרסיו (TERCII), יחידות של ניהול שדה קרב משולב אשר בו חיילים רגליים נושאי רומח, שימשו כמגינים עבור החיילים נושאי הנשק החם המאופיינים באיטיות פעולתם. נושאי הרומח עצמם, זכו להגנה מחיילים נושאי חרבות ומגינים. הצלחת הטקטיקה המשולבת של הטרסיו הספרדי היה בעל השפעה מיידית על טקטיקות ניהול שדה הקרב של האומות האחרות ביבשת.

צבא המודל החדש הבריטי שהוקם בשנת 1645 יצר שילוב בין חיילים נושאי רומח לחיילים המצוידים ברובים אשר באמצעות תנועה והגנה משולבת יצרו אזורים פנויים לתמרון עבור חיל הפרשים. עם התפתחות והשתכללות הנשק החם, התארכו טווחי הפגיעה וחשיבותם של נושאי הרומח, החרבות והכידונים הלך ופחת עד שאלה נעלמו לחלוטין משדה הקרב.

הזמן החדש

החל מן המאה ה-18 השתנה המבנה הבסיסי המסורתי של היחידה הצבאית. כוחות מסדר גודל של חטיבה הורכבו מיחידות משנה של רובאים, חי"ר קל, פרשים, וארטילריה. הדוגמה הטובה ביותר לביצועי קרב משולב של כוחות שונים הייתה בפעילותו של הצבא הגדול של נפוליון אשר הושפע מאופן פעילותו של הצבא האימפריאלי הרוסי אשר שילב קוזאקים בקרב היחידות השונות.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית השתמשו שני הצדדים הלוחמים בכוחות משולבים של פרשים חמושים בנשק חם אשר יצרו שילוב של מהירות תנועה ותמרון ביחד עם כוח אש. במהלך מלחמת פרוסיה-צרפת, ניצלו הפרוסים את מסילות הברזל על מנת ליצור תנועה מהירה של כוח אש באזורי הקרבות השונים.

קרב משולב מודרני

התפתחות שדה הקרב המודרני החלה במלחמת העולם הראשונה. מלחמת החפירות הסטטית אשר התבססה על הפגזות ארטילריה כבדה כשלב ראשון בנסיון של כוחות רגלים להסתער על מתחמי האויב ולכבוש אותם, התבררה כחסרת תועלת וכרוכה באבידות כבדות.

בשלבים המאוחרים של המלחמה החל מקרב קמברה בשנת 1917 נעשה שימוש בכל זרועות הכוח הצבאי: ארטילריה לריכוך ביצורי האויב, תנועת חיל רגלים בחיפוי טנקים לעבר קווי האויב תוך כדי שהם נעזרים בתצפיות לכיוון הכוחות ממטוסים באוויר המסייעים גם הם בכוח אש באמצעות הטלת פצצות בעורף קווי האויב. במהלך המלחמה, נחשב קרב אמיין לנקודת המפנה הטקטית לכיוון ניהול שדה הקרב המשולב, כאשר במהלכו שולבו כוחות שונים באופן המוצלח והמלא ביותר עד אותה העת. קרבות קמברה ואמיין תוכננו שניהם על ידי הגנרל הנרי רולינסון, שנחשב לאחד מאבות הגישה המשולבת בניהול שדה הקרב המודרני.

ניהול שדה הקרב המשולב המודרני העלה את חשיבות התיאום וההכנה המוקדמת של הכוחות הלוחמים, ואת התקשורת בינם לבין עצמם ובינם לבין פיקוד הזירה.

מלחמת העולם השנייה סימנה את שיא התפתחותו של ניהול שדה הקרב המשולב כאשר כל הצדדים הלוחמים ובכל הזירות התנהלו באמצעות שילוב של זרועות הכוח השונות ואף הוסיפו לכך את הקשר הרציף בין הכוחות הלוחמים בחזית לקווי האספקה מן העורף ובכך יצרו גם את מבנה שדה הקרב המשולב חזית-עורף.

במלחמות האזוריות שהתנהלו בשנים שלאחר מכן המשיך והשתכלל עיקרון שדה הקרב המשולב בעיקר במטרה להגיע למיצוי המקסימלי של עיקרון שילוב כוח האש והתנועה. התפתחות מערכות התקשורת והסימולציה הממוחשבת איפשרו ניהול של קרב משולב במספר זירות ובכל ממדי הפעילות הצבאית: ביבשה, באויר, ובים אבל גם מתחת לפני הים, באמצעות ירי ארטילרי מעבר לאופק, ואף תוך שילוב של טכנולוגיות חלל ולוחמת סייבר.

יישום

ניהול מודרני של שדה הקרב המשולב מיישם את העקרונות הבאים:

• אש - שימוש בכל המגוון הקיים של כלי נשק חם.
• תנועה - הימנעות מהתבצרות במתחמים לרוחב החזית.
• חסימה -יצירת נקודות ספציפיות למניעת תנועת האויב (ראשי גשר וצירי תנועה ואספקה).
• לוחמה אלקטרונית - חסימת האויב משימוש באמצעים טכנולוגיים שונים.
• תמיכה לוגיסטית - שמירה על קווי האספקה לכוחות הלוחמים בחזית למזון, תחמושת, חלפים, ציוד ועתודות כוח אדם.
• מידע - השגת שליטה על הכמות המקסימלי של מידע מודיעיני מוקדם ובזמן אמת ליצירת "תמונת הקרב" העדכנית ביותר של הזירה והצדדים הלוחמים.

דוגמה

את היישום האולטימטיבי של שדה הקרב המשולב אשר מוטמע ישירות לתוך המבנה הפיקודי הצבאי ניתן לראות במבנה הצבא האמריקני אשר מעוגן בחוק פדרלי.

הכוחות הצבאיים האמריקנים מאורגנים על פי זירות פעולה ברחבי העולם. מפקד הזירה אחראי לכל הכוחות הפועלים תחתיו מכל הסוגים ומכל הזרועות, קרביים, ומסייעים. למעשה, תחת כל מפקד זירה פועל צבא עצמאי לחלוטין המסוגל להפעיל כוח משולב לצורך התקפה בכל ממדי הפעילות ותוך כדי קבלת תמיכה לוגיסטית פנימית עצמאית לחלוטין.