שואה (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שואה
Shoah film.png
כרזת הסרט
שם במקור: Shoah
בימוי: קלוד לנצמן
חברת הפצה: התו השמיני בע"מ
הקרנת בכורה: Flag of the United States.svg 23 באוקטובר 1985
משך הקרנה: 613 דקות (צרפת), 503 דקות (ארצות הברית), 566 דקות (בריטניה), 544 דקות (שווייץ)
שפת הסרט: אנגלית, גרמנית, עברית, פולנית, יידיש, צרפתית
דף הסרט ב-IMDb

שואה (במקור: Shoah) הוא סרט תיעודי על השואה משנת 1985. אורכו כתשע שעות, והוא בוים על ידי קלוד לנצמן, שעבד על הפקתו במשך 11 שנים. על אף שהסרט מסווג בהתאם למוסכמות כסרט תיעודי, לנצמן עצמו אינו משייך אותו לז'אנר זה, משום שבניגוד לסרטים תיעודיים אחרים, הסרט הזה אינו מתעד מצבים היסטוריים שקרו בעבר. במקום זאת הוא כולל בתוכו ראיונות עם אנשים, אשר היו מעורבים באופן מסוים בשואה, ומבקר באתרים הקשורים לשואה.

תמצית הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמבנהו רופף, עיקר הסרט מתייחס לארבעה נושאים: חלמנו, שם השתמשו לראשונה במשאיות גז כנשק להשמדת יהודים; מחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ; וגטו ורשה עם עדויות מניצולים, עדי ראייה ונאצים.

הקטעים על טרבלינקה כוללים עדויות של ריצ'רד גלזר, אסיר במחנה, וראיון נדיר עם קצין פלוגת האס אס, פרנץ סוכומל, בו חשף פרטים מורכבים על תאי הגזים. סוכומל הסכים לספר ללנצמן פרטי רקע על תאי הגזים בעילום שם; אך לנצמן צילם את הראיון בחשאי, על ידי הסתרת מצלמה.

את העדויות על מחנה ההשמדה אושוויץ מסרו רודולף ורבה, שנמלט ממחנה ההשמדה לפני סיום המלחמה ופיליפ מולר, שעבד בשריפת גופות של יהודים, לאחר שנחנקו בתאי הגזים. בנוסף, ישנן עדויות של תושבים פולניים אחדים, אשר ראו את הרכבות מובילות יהודים למחנות וחוזרות ריקות, ומיד שיערו את גורל היהודים שהובלו למחנות.

בסרט מרואיינים שניים משלושת היהודים היחידים ששרדו את מחנה ההשמדה חלמנו: שמעון סרבניק ומיכאל פודכלבניק. בנוסף, מתועד בסרט ראיון חשאי עם אחד השומרים במחנה, פרנץ סקולניק.

על גטו ורשה מדובר בסוף הסרט, והתנאים המחרידים שם מתוארים על ידי יאן קרסקי, שפעל עבור הממשלה הפולנית הגולה, ופרנץ גרסלר, מנהלן נאצי, שקשר קשרים עם מנהיגים יהודים. בנוסף, כולל הסרט תיעוד ממשתתפי מרד גטו ורשה. אמנם מרבית הסרט מורכב מעדויות של אנשים הקשורים באופן ישיר לשואה, אך לנצמן מראיין בנוסף את ההיסטוריון ראול הילברג שמסביר על חשיבותה של התעמולה הנאצית נגד יהודי אירופה.

אף על פי שהסרט קיבל השבחים רבים, פולנים אחדים מתחו ביקורת על לנצמן על כך שהיה בררני בבחירת הנושאים על פולין, שלא תרגם כהלכה את הדיאלוגים, שמתקבל מהסרט הרושם המוטעה שהפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים בשמחה ושהוציא מהסרט כל עדות שמעידה על ההפך.

אבטיפוס בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט כולל שעות רבות של ראיונות ועדויות על השואה. סגנון הראיונות של לנצמן והבחירה שלו להפריד בין הסצנות לראיונות, מובאים בסרט בשלושה חלקים: ניצולים, עדי ראיה ומבצעים. לנצמן עשה מאמץ לתאר כל חלק בשוני מוחלט.

ניצולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצולים הם אלה שחוו באופן ישיר את רדיפת השואה ואימותיה, ושרדו כדי לספר. כל הניצולים שמראיין לנצמן הם יהודים. לנצמן משתמש באותם ניצולים, על מנת לייצג עדות היסטורית. מרבית הניצולים מוסרים עדות ארוכה, בעלת תיאורים של האירועים אותם חוו. לדוגמה, בחלקו הרביעי של הסרט, אנו שומעים את פיליפ מולר ורודולף ורבה מתארים את חיסול המשפחות במחנה ההשמדה אושוויץ. עדויותיהם יוצרות תיאור היסטורי.

ניצולים אחרים משתפים בחוויותיהם האישיות בשואה. מולר לא רק מתאר את השימוש בגז באסירים; אלא גם משתף בדברים שסיפרו לו האסירים, ומתאר את התחושות שהרגיש כאשר צעד אל תא הגזים לבדו. עדות זו היא סיפור אישי. הניצולים מגיבים ברגש לדברים שחוו. מולר כואב כאשר הוא נזכר באסירים מתחילים לשיר בעוד הם נאלצים להיכנס לתאי הגזים. המצלמה מתקרבת למרואיין כדי ללכוד כל פרט במצוקתו. לנצמן מעודד את מרואייניו להזכר בכמה שיותר פרטים במקרה שחוו.

בחלקו השלישי של הסרט, מראיין לנצמן את אברהם בומבה, שהיה ספר בטרבלינקה, בשעה שהוא מסתפר במספרה לגברים. הוא פורץ בבכי כאשר הוא נזכר שחברו נתקל באשתו וראה אותה גוזזת את שיערה לפני כניסתה לתא הגזים. בזמן שהמצלמה לוכדת את ייסוריו, סיפורו האישי של בומבה מועבר רק על פי הבעות פניו.

עדי ראייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדי הראייה הם אלה שנכחו באירועי השואה אך לא היו חלק מהם. חלקם היו מעורבים בצורה עקיפה בעוד אחרים היו עדים למתרחש. כל עדי הראיה שראיין לנצמן היו פולנים. לנצמן השיג סיפורים אישיים מאותם עדי ראייה. הוא ראיין רבים מהם באותו אופן בו ראיין את הניצולים.

בחלקו הראשון של הסרט עולה פאן פלבורסקי, עד ראיה פולני, לרכבת לטרבלינקה בעוד לנצמן צופה בתגובתו. לנצמן מסיע אותו לאורך רחובות ולודבה בשעה שהוא מדבר על היהודים אשר גרו באותם בתים. בחלקו השני של הסרט, מספר פלבורסקי על משאיות הגז ועל קברי האחים. קרסקי נותן פרטי רקע מרגשים על הגטו.

לנצמן מראיין עדי ראיה רבים בקבוצות ציבוריות. הוא אינו מבקש מהם שמות או פרטים מזהים. עדי ראיה רבים הוא שואל מה הם ראו או שמעו והאם הם ידעו מה מתרחש במחנות ההשמדה. שאלותיו חשפו עד כמה מעט ידעו התושבים על המתרחש, ושאנשים שידעו על המתרחש לא פעלו כנגדו. בחלקו השני של הסרט משוחח לנצמן עם קבוצה של נשים פולניות מגרבו. מעבר לשאלותיו הן חשפו שהן לא אהבו את הנשים היהודיות שגרו בגרבו, משום שהן היו עשירות ויפות ולא נאלצו לעבוד. עד ראיה אחר, גבר, סיפר שהוא היה שמח כאשר היהודים הושמדו, אך העדיף שהם יהגרו לישראל מרצונם ולא יושמדו. בראיון מחוץ לכנסייה קתולית עם שמעון סרבניק, הוא אומר שהוא חושב שיש להתייחס לשואה כרצח תנכי ולא כרצח.

מבצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצעים הם אלו שהיו מעורבים באופן ישיר בניהול השואה. כל המבצעים שלנצמן ראיין הם גרמנים. מאותם מבצעים הוא ביסס תאוריה היסטורית.
בחלק השני של הסרט פרנץ סקלינג מתאר את עבודת הפרך בחלמנו, שם הוא שירת כאיש ביטחון. בחלקים 1, 2 ו-3, פרנץ סוכומל מספר על עבודות הפרך בטרבלינקה, שם שירת כקצין פלוגת האס אס. בחלק השלישי, וולטר שטיר, פקיד נאצי במלחמת העולם השנייה, מתאר את העבודה במסילות הברזל. סקלינג מביע סימפטיה לקורבנות היהודים, אך לנצמן ממשיך בראיון. הוא מעוניין להעמיק את הידע שלהם בכל הקשור לשואה. רבים מן המבצעים מצהירים את בורותם על המתרחש. סוכומל טוען שהוא לא ידע על ההשמדה בטרבלינקה עד שהגיע לשם. שטיר טוען שהיה עסוק מכדי לגלות שהרכבות בהן עבד הובילו יהודים למותם. בכל אופן לנצמן מאתגר את טענותיהם בשאלות קשות ודרישת תשובות מתאימות.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים מסוימים אינם מתאימים בצורה מסודרת לאחת משלוש הקטגוריות האלו, כמו השליח של הממשלה הפולנית הגולה, יאן קרסקי, מרואיין נוצרי, אך שותפו בסרט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שואה: סרט תיעודי הפורץ אל גבולות האמנות הנשגבה ביותר: לקט כתבות ורשימות ביקורת בעקבות הסרט; ליקט מנשה בן מאיר; הביא לדפוס אהרון חפץ, כברי: ברית התנועה הקיבוצית – מחלקות התרבות, 1986.
  • נסים קלדרון, 'מעבר למיסמך: על סרטו של קלוד לנצמן "שואה"', עתון 77 100 (תשמ"ח), 114–115.
  • שושנה פלמן, 'בעידן העדות: "שואה" של קלוד לנצמן', זמנים 39–40 (1991), 5–27.
  • משה צימרמן, 'ה"פופולריזציה" – ערך מוסף או תועבה?: בעקבות הסרטים "שואה" ו"רשימת שינדלר"', קשר 23 (1998), 112–120.
  • לבנה (ז'אנין) פרנק, 'שואה: סרט והיסטוריה', זמנים 83 (תשס"ג), 76–89.
  • ליבי סקסטון, 'שניהם שונאים את ספילברג: על היחס לדימוי הקולנועי, להיזכרות ולעדות אצל גודאר ולנצמן, מטעם 9 (2007), 106–124.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]