שואת יהודי פולין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת שואת יהודי פולין

שואת יהודי פולין הוא רצח עם בו טבח השלטון הנאצי במיליוני יהודים פולנים כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול תרצ"ט), ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, אם כי תוכנית הפתרון הסופי לא התגבש אלא במהלך 1941 (תש"א), במועד שעליו חלוקים ההיסטוריונים. כיבוש פולין היה חלק מהאידאולוגיה של "מרחב מחיה" בה דגלו הנאצים.

פולין חולקה לשלושה על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובכל אזור היה גורל היהודים שונה:

  1. אזור כיבוש גרמני במערב פולין.
  2. אזור כיבוש גרמני במרכז פולין באזור ה"גנרלגוברנמן". זהו המקום בו יוקמו מרבית מחנות ההשמדה, ואשר בו התגוררו מרבית יהודי פולין, כשני מיליון איש.
  3. אזור כיבוש רוסי במזרח פולין.

התחלת בידוד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת הבזק של היידריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת הבזק של היידריך היא איגרת הוראות שהוציא ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, לקציני הכוחות שלו. היא פורסמה ב-21 בספטמבר 1939, עם כיבוש פולין בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. האיגרת מפרטת כיצד להתייחס ולטפל ביהודי פולין.

  1. ריכוז יהודי פולין בגטאות ובמחנות ריכוז, שיוקמו בערים הגדולות (כמו לודז' וורשה) שסמוכות למסילות-ברזל. ביטול ההתיישבויות היהודיות הקטנות שמנו פחות מ– 500 נפש.
  2. בכל קהילה תוקם מועצת-זקנים יהודית (יודנראט), שתורכב מאישים סמכותיים ומרבנים. היא תמנה עד 24 גברים (לפי גודל הקהילה). היא תהיה אחראית לביצוע מדויק ומתוזמן של כל הוראות הנאצים.
  3. אם לא יבוצעו ההוראות ינקטו אמצעים חריפים.
  4. על היודנראטים לערוך מפקד ומיון של האוכלוסייה היהודית, לפי גיל ולפי מקצוע עיקרי.
  5. היהודים יפונו מהעיירות ומהכפרים.
  6. יוגבלו האזורים והזמנים שבהם יורשו היהודים להסתובב בערים.
  7. יינתן ליהודים לקחת את רכושם הנייד אם הדבר אפשרי טכנית.
  8. ליהודים שלא ממלאים את פקודת הפינוי תינתן הארכה קצרה. עונש חמור יוטל אם לא תמולא הפקודה גם לאחר הארכה.
  9. יש לנקוט בכל האמצעים תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא עם המנהל האזרחי ושלטונות הצבא. יש לדאוג שהשטחים הכבושים לא ייפגעו כלכלית. ישנם מפעלים וסוחרים החשובים לקיום, למלחמה ולתוכנית ארבע השנים, לכן יש להשאירם זמנית אך לחתור בהקדם להשלמת ההגירה היהודית. שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודן. בבעיות מיוחדות יכריע היידריך עצמו.

גזירות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים שלאחר "אגרת הבזק" הוטלו על יהודי פולין גזירות רבות:

  • יהודים בגילאי 65-14 יצאו לעבודות כפייה.
  • הפיקדונות היהודיים רוכזו בבנק והוקפאו, וחל איסור להחזיק מזומנים מעל 2,000 זלוטי.
  • באוקטובר 1939 חויב כל יהודי לענוד טלאי צהוב שבמרכזו מגן-דוד במקום בולט.
  • יהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם.
  • הקהילות היהודיות חויבו בתשלומי מס כבדים, ולהבטחת פירעונם נלקחו בני-ערובה.
  • נאסר על יהודים להחזיק במקלטי רדיו, והוטל עליהם עוצר משעות הערב עד עלות השחר.
  • כל זכויותיהם הסוציאליות בוטלו, ועסקיהם הוחרמו.
  • חוקי נירנברג חלו גם עליהם.

הקמת הגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת השלטונות הנאצים על עונש מוות לכל פולני שיעזור ליהודי, ורשה 1942
שער הכניסה לגטו קרקוב.

בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים.

הגטו הראשון הוקם בעיר פיוטרקוב טריבונלסקי, ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. חלק מהגטאות הוקפו חומה גבוהה ואטומה, וחלק רק גדרות. הגטו היה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו מהחברה הסובבת כאשר רמת ההפרדה משתנה בין גטו לגטו. בגטו לודז' למשל ההפרדה הייתה מוחלטת. לעתים הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת.

הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות:

  • בידוד היהודים מהחברה הלא-יהודית.
  • מקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
  • מגמת הנאצים הייתה לשבור את רוחם של היהודים.

מטרות אלה בוצעו בכמה דרכים:

  • השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים, וניסו להסיר מהם צלם אנוש.
  • הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגיפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק.

תוכניות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תוכנית לובלין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1939-1940 הכינו הגרמנים את "תוכנית לובלין", תוכנית שמטרתה הייתה ליצור אזור מגורים יהודי במזרח פולין באזור העיר לובלין, אותו ראו הגרמנים כ"מרכז הרוע היהודי". באוקטובר 1939 הובלו 95 אלף יהודים ברכבות סגורות משטחים במערב פולין שסופחו לגרמניה, מווינה, מגרמניה ומצ'כיה לאזורים שוממים ליד לובלין. תנאי המעבר היו קשים וכ-25 אלף יהודים ניספו בדרך. בניסקו, עיירה ליד לובלין, הם נצטוו להקים מחנה אך רק חלקם נשארו בו. חלק נמלטו לרוסיה וחלק אף חזרו לגרמניה.

מטרת התוכנית הייתה לטהר את אירופה מיהודים ולרכז אותם במקום אחד כדי שיהיה ניתן לפקח עליהם ולנצל את כוח עבודתם עד אשר ימותו מרעב ובמחלות. בשלב זה עדיין לא התגבש רעיון ההשמדה הכוללת, אך בתוכנית זו, כמו גם בתוכנית מדגסקר (ראו להלן) היו אלמנטים השמדתיים. הסברה הייתה שאופיו הביצתי של האזור יחולל מחלות ויביא למוות המוני. התוכנית הופסקה עקב חיכוכים על סמכויות בשלטון הנאצי וחוסר אמצעים לביצועה.

"תוכנית מדגסקר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה סברה כי היא עומדת לנצח במלחמה ותכננה לפתור במהלכה את הבעיה היהודית באירופה. ביולי 1940, החזיק הצבא הגרמני במערב צרפת. האי מדגסקר אמור היה להימסר ליהודים על ידי ממשלת וישי, ממשלה שקמה בדרום צרפת ושיתפה פעולה עם הנאצים. התוכנית, שיוזמה הוא אדולף אייכמן, דרשה שלום כדי שתתבצע, שכן בריטניה שלטה בים התיכון ויכולה הייתה לסכל אותה על נקלה. מכיוון שכך היא הפכה ללא מעשית.

יש הסוברים כי התוכנית הייתה בעצם שם לפתרון הסופי לבעיית היהודים. טענה זו מתבססת על כך שהתוכנית לא הייתה ריאלית מבחינה מעשית. היטלר התנגד לריכוז גדול של יהודים במקום אחד בשל החשש ממרי אזרחי. בנוסף, על האי לא ניתן היה להחזיק כמות כה גדולה של אנשים והאקלים בו קשה.

"האקציה הגדולה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים החלו לרצוח את היהודים באופן שיטתי בשנת 1942, עם פתיחתו של מבצע ריינהרד. האקציה הגדולה היה מבצע חשאי של הנאצים בו הם פינו את היהודים שכלאו בגטו ורשה, אוכלוסייה של כ-400,000 נפשות, לעבר מחנה הריכוז טרבלינקה ממזרח לגטו ולמחנות נוספים. המבצע החל ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב של אותה שנה ונמשך עד ליום כיפור, 21 בספטמבר 1942. במועדים אלו, כמות המשלוחים שיצאה מהגטו הייתה גדולה באופן ניכר לעומת ימים רגילים. אסירי גטו ורשה נלקחו לאומשלגפלאץ ("מגרש המשלוחים") שבגטו ומשם הועלו בכוח על גבי רכבות מסע לבהמות. הנאצים שיקרו את קורבנותיהם וסיפרו להם שהם נלקחים מזרחה כדי "ליישב מחדש" שטחים באזורה המזרחי של פולין. המשטרה היהודית שפעלה בגטו ידעה על מהות הגירושים, ואדם צ'רניאקוב שעמד בראש מועצת היהודים של הגטו (היודנרט), שלח ידו בנפשו יממה לאחר שידעו אותו על הגירושים למחנות המוות.

בשלבים המאוחרים של האקציה הגדולה הבינו היהודים שבגטו לאן נוסעות הרכבות ומהם עלה בגורלם של המגורשים לפניהם. אנשי הגטו התלכדו והחלו לעסוק בפעילות מחתרתית תוך כדי שהם מקבלים סיוע מהמחתרת הפולנית. אל תוך הגטו הוברחו מצרכים, נשק ותחמושת בהם נעשה שימוש במרד בגטו ורשה שבראשו עמד מרדכי אנילביץ'.

השמדת יהודי פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלו, ולהרוג יהודים, לרוב ליד בורות ירי.

במהלך ועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעיית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי הממשל הכללי. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מיליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו מברית המועצות, נמצאו במחנות בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.

לפני המלחמה היווה המיעוט היהודי בן שלושת מיליוני האנשים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פולין הייתה ארץ קתולית אדוקה, וקיומו של מיעוט לא נוצרי כה גדול היה תמיד מקור למתח, ולעתים לאלימות. האנטישמיות בפולין לבשה לעתים אופי ממלכתי (כבזמנו של ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי) ולעתים קיבלה עידוד מאת הכנסייה ומאת מפלגות פוליטיות. בשלהי שנות השלושים צברה האנטישמיות הפולנית תנופה, אך היא מעולם לא לבשה פנים קיצוניות כמו אלה של עמיתתה הגרמנית.

במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. הנאצים רדפו את הפולנים וראו בהם חלק מ"הגזע הנחות הסלאבי". הם רצחו רבים מהם. הנאצים ראו בפולין חלק ממרחב המחיה לו זקוק הרייך הנאצי. במצב זה יכולתם של הפולנים להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים הייתה מוגבלת. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בניסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (פעולה שגררה בעקבותיה עונש מוות לאדם שביצע אותה ולכל משפחתו, ולעתים אף לשכניו). בשנת 1942 נוסד בפולין ארגון חשאי בשם זגוטה (ראשי תבות בפולנית של הוועד לסיוע ליהודים) בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בורשה לבדה.

בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה, כשם שהוקמה במקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסייה המקומית, פחות בהרבה מזה שניתן, לדוגמה בצרפת. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שנתנו הנאצים לאוכלוסייה, וכוונתם לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. מכיוון שכך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. כך, עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז, היו לרוב פולנים. תנועות המחתרת – "ארמייה קריובה" הלאומית, ו"ארמייה לודובה" הקומוניסטית, אסרו על השתתפות בהשמדת היהודים, והענישו את המשתתפים בעונש מוות. בשנת 1943 נשלח נציג הארמייה קריובה, יאן קרסקי לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים בפולין.

עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעתים אדיש, ולעתים אף משתף פעולה, אף כי היו גם כאלה שסיכנו את חייהם וסייעו ליהודים. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של חלק מהאוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי היהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941, האשמה שהיה לה על מה להתבסס. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמוך לאחר כיבושה מן הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות האזרחים הפולנים. קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה, בו השתתפו מפלגות פוליטיות פולניות, הכנסייה הקתולית, וארגונים יהודים בפולין ומחוצה לה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוי דרייפוס (בן-ששון), "אנו יהודי פולין"? - היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי, יד ושם, 2009.
  • ישראל גוטמן, יהודי ורשה, 1943-1939, גטו, מחתרת, מרד, ירושלים: הוצאת יד ושם, הוצאה מחודשת ומורחבת 2011.
  • יואל נץ, האביב יגיע בעל כורחו, נדודיה של משפחה יהודית מוורשה ברחבי ברית-המועצות, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.
  • דוד זילברקלנג, שמועות או עובדות? על שיתוף המידע בקרב יהודי פולין על גורלם, יד ושם ירושלים, 65, תשע"ב 2012, עמ' 13-12.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]