שובר חינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שובר חינוך הוא אמצעי למימון לימודים של תלמידים בבתי ספר פרטיים על ידי המדינה או הקהילה. הורי הילדים מקבלים שובר (קופון) באמצעותו הם יכולים לקנות לימודים לילד בבית ספר לפי בחירתם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצנים לרעיון של מימון ציבורי של החינוך, תוך שמירה על זכות ההורים לבחור, נמצאים אצל מספר כותבים בסוף המאה ה-18. אדם סמית, בספרו עושר האומות (ספר חמישי, פרק ראשון, חלק שלישי) מציין שתחרות בחינוך נדרשת על מנת שלמורים תהיה מספיק מוטיבציה ללמד. תומאס פיין בספרו "זכויות האדם" (1791) מציע להעניק לכל ילד מלגה המספיקה לשש שנות לימוד, ומציין שזו דרך יותר יעילה מבתי ספר ציבוריים.

הראשון להציע תוכנית מלאה לשוברים בחינוך הוא ג'ון סטוארט מיל‏‏‏[1].

בשנת 1955 העלה מילטון פרידמן את רעיון השוברים לסדר היום, בספרו "כלכלה ואינטרס ציבורי".

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה היהודית, חובת חינוך הילדים מוטלת על האב, אולם במידה ואין ביכולת האב לממן את חינוך ילדיו חלה החובה על הקהילה לממן את חינוכם של כל הילדים הנזקקים עד להיקף של 25 תלמידים לכל היותר בכיתה עם מורה אחד, ועד 40 תלמידים לכיתה עם מורה וסייע‏[2].

ראוי לציין כי חובה זו היא למעשה הפרקטיקה של מצוות תלמוד תורה, ולפיכך היא עוסקת בעיקרה במקצועות הקודש, אולם גם ללימודי החול יש חשיבות על פי היהדות, אם ככלי וכהשלמה ללימוד התורה ואם כחלק מחובת האב ללמד מקצוע מפרנס לבניו.

ההלכה היהודית רואה ערך רב בתחרות חופשית בתחום החינוך. על פי זה, מותר לפתוח בית ספר בסמוך לבית ספר אחר, גם במקום בו נאסרת תחרות יתר בין בעלי עסק, עקב החשיבות של החינוך‏[3].

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות חלוקות לגבי ההשפעות של שוברים. דיווח משנת 1992 מספר על מחקר מסקוטלנד שלא מצא שהורים בוחרים בתי ספר על פי הישגים במבחנים, אך מצא שהשוברים גוררים ריבוד חברתי. בנוסף מדווח על מחקר מקליפורניה שלא מצא שיפור בהישגים הודות לתוכנית שוברים‏[4]. ספר של ויליאם האוול ופול פטרסון טוען על סמך מידע יותר עדכני שאפרו אמריקאים הרוויחו משמעותית מתוכניות שוברים במקומות שונים בארצות הברית[5].

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 צצו תוכניות של שוברים ("school vouchers") במדינות רבות בארצות הברית. רוב התוכניות מיועדות לקבוצות מוגבלות של ילדים באזורים ספציפיים ו/או כאלו הבאים ממשפחות עם הכנסות נמוכות. תוכניות שוברים הופעלו במילווקי ובקליבלנד כמו גם באזורים אחרים. בפסק דין זלמן נגד סימונס-האריס החליט רוב של שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית שתוכנית השוברים בקליבלנד היא חוקתית, למרות שרוב השוברים נוצלו ללימודים בבתי ספר דתיים. בין השנים 1990 - 2000 עלה מספר התלמידים שקבלו שוברים מ-5000 ליותר מ-60,000, כאשר קרוב ל-50,000 מהשוברים נתנו בשנת 2000 על ידי מוסדות צדקה פרטיים ‏‏‏[6]. בשנת 2013 הגיע מספר התלמידים בארצות הברית המשתמשים בשוברים כדי ללמוד בבתי ספר פרטיים לכ-300,000‏[7]. תוכניות שוברים בקנה מידה משמעותי קיימות בוויסקונסין, בה הוחל בהענקת שוברים בשנת 1990, באוהיו ובאינדיאנה, בה הוחל בהענקת שוברים בשנת 2011. התוכנית באינדיאנה היא המשמעותית ביותר, בכך שהיא מעניקה שוברים בלא דרישה לכך שהם למדו קודם במחוזות חינוך כושלים‏[8].

השימוש בשוברים נמצא במחלוקת עמוקה בארצות הברית. הצד של המפלגה הדמוקרטית נוטה להתנגד לשוברים מכיוון שהם פוגעים לטענתם בבתי הספר הציבוריים ומעבירים כספים שנגבו במיסים לבתי ספר פרטיים. במיוחד הם מתנגדים להשתתפות המדינה במימון בתי ספר דתיים. מנגד, התומכים רואים בשוברים דרך לתת להורים בחירה רבה יותר ואת החופש לבחירה אמיתית בחינוך ילדיהם. סקרים שנעשו בין השנים 2000 - 2002 הראו רוב קטן לתומכים בתוכניות שוברים.

שבדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 נכנסה לתוקף בשבדיה גרסה של תוכנית שוברים במערכת החינוך. הרפורמה קבעה שהרשויות המקומיות, דרכן עובר תקציב החינוך, ישלמו לבית הספר סכום שווה לכל ילד (בהתאם למקום מגורים ולקבוצת הגיל). הסטנדרטים לפתיחת בית ספר ולקליטת תלמידים אליו הפכו בסיסיים. לבתי הספר מותר להרוויח כסף, אך עם זאת הוטלו גם מספר מגבלות: בית ספר לא יכול לדרוש תשלומים נוספים מההורים, והקבלה אליו היא על בסיס "כל הקודם זוכה", כך שבית הספר לא יכול לסנן תלמידים על פי העדפות שאינן רלוונטיות ללימודים (למשל על פי מצב כלכלי). בנוסף, רשות מפקחת בלתי תלויה מקפידה על קיום תנאי הסף של תוכניות הלימודים הבסיסיות של שבדיה גם במערכת הפרטית.

לאחר הרפורמה, עלה מספר התלמידים במערכת הפרטית בשבדיה משבריר אחוז ליותר מ-10%. ברפורמה תומכים כיום פוליטיקאים סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו בעבר לתוכנית (שהועברה בזמן שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה באופוזיציה)‏[9][10].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]