שולמית הראבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שולמית הראבן

שולמית הרְאבן (193025 בנובמבר 2003) הייתה סופרת, מתרגמת, עורכת ומסאית ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בוורשה בירת פולין, כבת למשפחה ציונית. עלתה לארץ ישראל עם הוריה בשנת 1940 והתחנכה בירושלים. בגיל 17 הצטרפה לארגון "ההגנה", ושירתה כחובשת קרבית במלחמת העצמאות, במסגרת הקרבות על ירושלים.

נמנתה עם מקימי גלי צה"ל, ופתחה את שידורי התחנה ב-1950. הייתה כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

ספרה הראשון, "שירים מפנת הרחוב", פורסם בשם נעוריה שולמית ריפתין. בשנת 1962 פירסמה את ספרה השני, ספר שירים בשם "ירושלים דורסנית". אחריו כתבה ספרי פרוזה, תרגומי ספרים ומחזות. פירסמה מסות ומאמרים העוסקים בחברה הישראלית ובתרבותה, ב"על המשמר", "משא", "אורלוגין", "קשת", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". מסותיה קובצו בארבעה ספרים. פירסמה גם ספר מתח אחד, ("החוליה", ובו שלושה סיפורי מתח, 1986), תחת שם העט טל יערי, וספרים לילדים. יצירותיה תורגמו ל-21 שפות.

שולמית הראבן הייתה גם מתרגמת. היא תרגמה מאנגלית את "תחת חורש החלב", מחזה לקולות מאת דילן תומס; את ספריה של ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", ו"מברק צימרמן"; ותרגמה מפולנית את ספרו הגדול של הנריק סנקביץ', "בישימון וביער עד" (בישימון ובערבה).

בשנת תשל"ט-1979 נתקבלה כחברה באקדמיה ללשון העברית – האשה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה – וכיהנה בתפקידה כאחת עשרה שנים.

הייתה מראשוני הפעילים בתנועת "שלום עכשיו". בשנת 1995 הגדיר אותה השבועון הצרפתי "ל'אקספרס" 'סופרת של שלום', ומנה אותה ברשימת מאה הנשים המניעות את העולם.

שולמית הראבן שמרה על פרטיותה. "תמיד חשבתי שתרבות מתחילה במקום שבו יודעים להבדיל בין האישי לציבורי", כתבה במבוא לספרה האחרון, "ימים רבים, אוטוביוגרפיה". נישאה לאלוף הראבן. לזוג בת ובן: הסופרת גיל הראבן ואיתי הראבן.

נפטרה בשנת 2003, ונקברה בהר המנוחות בירושלים.

מספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "שירים מפינת הרחוב" (בשם שולמית ריפתין)
  • ירושלים דורסנית (1962): שירים.
  • בחודש האחרון (1966): סיפורים קצרים.
  • מקומות נפרדים (1969): שירים.
  • רשות נתונה (1970): סיפורים קצרים.
  • עיר ימים רבים (1972): רומן על רקע ירושלים המנדטורית, כפי שהכירה אותה הסופרת בילדותה. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, גרמנית ואסטונית.
  • אני אוהב להריח (1976): שירי ילדים (ראו את השיר הילד בראי מתוך ספר זה).
  • בדידות (1980): סיפורים קצרים.
  • תסמונת דולסינאה (1981): מסות.
  • החוליה (1986): ספר מתח, שפורסם בשם העט טל יערי.
  • משיח או כנסת (1987): מסות ומאמרים.
  • עיוורים בעזה (1991): מסות.
  • אוצר המילים של השלום (1996).
  • צמאון, שלישיית המדבר: טרילוגיה על רקע סיפורי המקרא העוסקים בראשיתו של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד תקופת השופטים. בטרילוגיה שלוש נובלות: "שונא הנסים" (1984), "נביא" (1988) ו"אחרי הילדות" (1994).
  • הבלון שהלך למקום אחר (1994): ספר פעוטות.
  • מה אני אשם שאני גדול? (1999): ספר ילדים.
  • ימים רבים, אוטוביוגרפיה (2001): ספר זה אינו אוטוביוגרפיה במובן הפשוט של המלה, אלא רטרוספקטיבה - אוסף של יצירות ספרותיות, רשימות וזיכרונות, מסודרים בסדר כרונולוגי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים רבים של מבקרים חוקרים וקוראים נכתבו על יצירתה של הראבן; להלן יובאו מקצתם:

  • אלכס זהבי, 'הבדידות הטמונה בחירות המדומה של מי שעצמיותו נטשטשה', מעריב, דצמבר 1980.
  • יפה ברלוביץ, 'לקרוא את ירושלים כטקסט נשי: עיון בנובלות הירושלמיות של ש’ הראבן, מ’ שורץ וא’ דים', "אשה בירושלים", תשס"ב-2002.
  • זיוה אברון, 'הלשון במארג המבדה: סגנון ומשמעות ב"צמאון, שלישיית המדבר" לשולמית הראבן', העברית שפה חיה", ג', 2003.
  • יוסף אורן, 'הילדות האישית והלאומית': על "אחרי הילדות" של הראבן, מאזנים, ע, 4, תשנ"ו-1996.
  • אבנר הולצמן, 'מקומות נפרדים: בין סיפור למסה ביצירת שולמית הראבן', שנתון הספר היהודי, מ"ט, תשנ"ב-1992.
  • עינת אשל-ברעם, '"חובות של זמן": ירושלים כמרחב פואטי ואידאי ביצירת שולמית הראבן', עלי-שיח, 40, תשנ"ח-1998.
  • יעל פלדמן, 'חשבון הנפש היהודי בנושא האלימות: שולמית הראבן והשיח הפסיכו-פוליטי בארץ', עיתון 77, 295, תשס"ה-2005.
  • צביה ולדן, 'שולמית הראבן: ניחוחות העברית גם לגדולים וגם לקטנים', עיונים בספרות ילדים, 14, תשס"ד-2004.
  • לאה מזור, '"פרשת וילך: פרידתו של משה לאור המקרא ולאור 'שונא הניסים' של שולמית הראבן - מקרא ומדרש מודרני", בתוך: נפתלי רוטנברג (עורך), הוגים בפרשה, ירושלים 2005.
  • רבקה מעוז, '"האין לך שעון שמתקתק גם חלחלה?", על הווית הניצולים ביצירתה של שולמית הראבן, הרצאה בקונגרס הארבע עשר למדעי היהדות, ירושלים: 2005.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "שולמית הראבן - המדינה היא חלטורה", עמ' 159-155

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]