שולמית קלוגאי

שולמית קלוגאי

לידה	11 באוקטובר 1891
פטירה	29 ביוני 1972 (בגיל 80)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
שפות היצירה	עברית

שולמית קלוגאי (לבית שימשלביץ') (ט' בתשרי תרנ"ב, 11 באוקטובר 1891, פולטבה – י"ז בתמוז תשל"ב, 29 ביוני 1972, ירושלים) הייתה משוררת, סופרת ומתרגמת מצרפתית, מספרדית ומשפות נוספות. מורה לצרפתית, ממקימי הגימנסיה העברית בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

ביוגרפיה

יושבים: יצחק בן-צבי, הסבתא אסתר, אב המשפחה צבי שמשי, אשתו דבורה. עומדים: רחל ינאית בן-צבי, אהרון ראובני, אשתו סופי ראובני, שולמית ובעלה פרופ' יצחק קלוגאי (במקור קלג'נסקי). למטה: דינה מזר עם הבנים של בן צבי עלי ועמרם. (1926)

שולמית קלוגאי היא הבת השלישית במשפחת שימשלביץ. הוריה היו קריינה (עטרה) בת הרב ישראל לייב קופילביץ, וצבי שימשלביץ (לימים שמשי), עסקן וסופר ציוני, מצד אמה הייתה קלוגאי נינת הרב מאיר הלוי אפשטיין ומצד אביה נצר לבית הרב יחיאל היילפרין והרב אליהו חיים מייזל מלודז' הרב המקובל משה אשכנזי (משה איוויער), ונצר לרש"י. אחיה הבכור, הוא הנשיא השני יצחק בן-צבי, האח השני הוא הסופר אהרן ראובני, אחותה הצעירה, דינה אשת הארכאולוג בנימין מזר, עבדה כפקידה בבנק אנגלו-פלשתינה בירושלים.

אביה של קלוגאי, היה תלמיד חכם ומשכיל, חובב ציון, כתב עברית צחה והשתתף בעיתונות העברית של זמנו. למרות זאת הייתה שפת הבית רוסית, ושולמית לא למדה עברית, לבד מקריאת תפילות. בשנות התשעים של המאה ה-19 החלו שמועות על קביעת סייגים לבנות יהודיות בנוגע לכניסה לגימנסיה, כפי שהיו עוד קודם לבנים, ההורים מיהרו לרשום את שולמית ללימודים בגיל צעיר, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות בשנת 1906 כשהיא בת 15.

בשנת 1905 פרצו פרעות ביהודים ברחבי רוסיה בחסות חשאית של המשטרה. האחים לבית שימשלביץ ארגנו הגנה עצמית. ביוני 1906 פשטה המשטרה על חצר המשפחה ומצאה את 'סליק' נשק של ארגון ההגנה העצמית בחצר הבית, בו הטמינו שני האחים אקדחים וחומרי נפץ. המשטרה אסרה את האב ואת אשתו (דבורה, שהייתה אחות האם, והצטרפה למשפחה כאשר האם נפטרה). יצחק, האח הבכור לא היה בעיר, והילדים האחרים לא נמצאו בבית. שולמית ואחיה אהרון (ראובני) התייצבו במשטרה בתקווה שההורים ישוחררו, אולם המשטרה אסרה גם אותם. שולמית ישבה 3 חודשים בבית הסוהר, מהם מחצית הזמן במעצר בודד. אחר כך שוחררה בערבות עד המשפט, אשר התקיים שנה וחצי מאוחר יותר. במשפט זיכו את שולמית. אביה ואחיה נידונו לגלות לצמיתות בסיביר. אשתו של האב התלוותה לבעלה ולקחה עמה את הבת הצעירה דינה (לימים מזר).

לאחר שזוכתה במשפט, נסעה קלוגאי בסיוע חברים ומשפחה ללימודים בסורבון. בשנת 1910 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבורת ירושלים החדשה. היו אלה אמנים, ציונים וסוציאליסטים ששאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת. בחזית ניסיון המהפכה החברתית בלטו הנשים: רחל ינאית, ממנהיגי החבורה, האמנית אירה יאן, דר' חנה וייץ והילדה בתיה לישנסקי, שפעלו יחד עם חבריהן.

"המורה האלגנטית בגימנסיה העברית שהכתיבה סגנונות הוראה ואופנה כאחד", כותבת רחל ינאית על קלוגאי, לדבריה מדובר באופנה חדשה, "לבוש מזרחי מסוגנן" שולמית מצרפת לעבאיה הירושלמית הארוכה כובע רחב שוליים מפאריס, ואני כפייה דקה לראשי. ינאית בן צבי מציינת בדבריה שקלוגאי תיארה לעצמה אחרת את ירושלים, ושהשפה העברית ערבה לאוזניה.

שולמית קלוגאי עם רחל ינאית ושמואל קאופמן

לימודים ועבודת הוראה

שימשילביץ' סיימה את הגימנסיה הממשלתית בהצטיינות ב-1906. ב-1908 אחרי זיכוייה במשפט של המשפחה. נסעה ללמוד מדעי הרוח בסורבון שבפריז . עברתה את שם המשפחתה לבן-צבי, כמו אחיה, וב-1910 הוזמנה לגימנסיה העברית בירושלים ללמד צרפתית. היא למדה מהר מאוד עברית והחלה לכתוב דברי ספרות עבריים. ב-1914 נישאה לבן עירה יצחק קלוגאי, שהגיע לירושלים ב-15 בנובמבר 1913, כמורה למתמטיקה, פיזיקה וכימיה בגימנסיה . כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גויס בעלה לצבא הטורקי בעוד הגימנסיה בירושלים שנוהלה בחסות הממשלה הצרפתית, (האויבת לטורקים), נסגרה. קלוגאי עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי בהנהלת יוסף עזריהו ב-1918 חזרה לירושלים לגימנסיה שנפתחה שוב.

ב-1920 נסעה יחד עם בעלה לארצות הברית, שם סיימה את חוק לימודיה ב אוניברסיטת פיטסבורג, בספרות אנגלית. ב-1924 חזרה לשנה לירושלים ולימדה אנגלית בבית ספר עממי. משנת 1927 עד צאתה לגמלאות לימדה צרפתית בבית הספר הריאלי בחיפה.

ב-1956 קיבלה עיטור מהממשלה הצרפתית ותואר "קצין האקדמיה" (Officier d'Acade'mie). בעלה היה לפרופסור לכימיה בטכניון. ב-1958 שבה לירושלים ועסקה בספרות, בכתיבת שירים, מקוריים ותרגומים משפות שונות.

(1913) משמאל לימין: שולמית קלוגאי, נ' ירושלמי, א' חבובא, י' הלבץ, ש' שילר, י' איתן, דר'. נ' חכם, י' יעקובי, ברקע מפה ותמונת הרצל.

כתביה

סיפורים של קלוגאי פורסמו בעיתונים שונים, ביניהם ירחון "האדמה" של יוסף חיים ברנר. את שיריה הראשונים, ביניהם השיר בגן-עדן עליון, פרסמה בכרך א' של דבר לילדים, 1936.

כתביה פורסמו בעיתונים וקובצו בארבעה ספרים.

• גימנזיסטיות ועוד, סיפורים וציורים, הוצאת דבר 1938
• נשים, קובץ שירים, הוצאת יבנה, 1941
• לאן צועד היום עודד? הוצאת ראובן מס ירושלים 1960
• אדרת שלמה, הוצאת קריית ספר ירושלים 1963.

קלוגאי עסקה בסיפוריה ובשיריה בנושאים של חיי הנשים בארץ ישראל בתקופתה, ובחיי ילדים ונוער. בספרה "נשים" משנת 1941 עוסקים שיריה בגורלן של נשים בתנ"ך, בגבורתן, בכאבן, קנאתן, ובכמיהתן אל הלא מושג. היא מציינת בשיריה שהם עוסקים בדברים שספר התנ"ך אינו מגלה. "אֵין מְגַלֶּה הַסֵּפֶר הַקָּטָן לִי" (השיר "דינה" ,נשים, ע. 21) בשירים עולה שוועתן של הנשים. למשל קלוגאי כותבת בקולן של הנשים: על יגונה של בת יפתח, על החיים שהיא עומדת להחמיץ: "לֹא אֶרְאֶה אֶת הָאוֹר, אוֹר הַיוֹם הַמָּתוֹק,"... (השיר "בת יפתח", "נשים", עמ' 9), או על דבורה, המקנאה לברק בן אבינועם, על חוה הנכנעת לפיתוי הנחש ונענשת, על לאה הכואבת להיות אישה שלא נבחרה ועל דינה ש "עֲפַר דּוֹרוֹת כִּסָּה עִקְּבוֹת חַיַּיִךְ, הִסְתִּיר אֶת סוֹף אוֹנֵךְ" (השיר "דינה", "נשים" עמוד 21), שיר אחד מוקדש לשולמית ("נשים", עמ' 15).

בספרה "אדרת שלמה" שיצא בשנת 1963, קלוגאי מוסיפה לשיריה תרגומים מאידית: רחל קורן, מרוסית: פושקין, לרמונטוב, אלכסיי קולצוב, אוריפידס, ניקולאי מיכאילוביץ יזיקוב, סמיון נדסון, מיכאיל ואסילייביץ איסאקובסקי, מ' טנק, איליה ארנבורג, סרגי מיכאלקוב, מרגריטה אליגר, ר' קזקובה ומשלי קרילוב, מצרפתית: פייר דה רונסאר, ז'רר דה-נרול, שארל בודלר, פול ורלן, מוריס מטרילנק, ול' לרגיה, מאנגלית: ויליאם וורדסוורת, רוברט בראונינג, כריסטינה רוזטי, אמילי דיקנסון והנרי וודסוורת' לונגפלו ומספרדית: רומנסות עתיקות, תומאס דה איריאטה. נראה ששאפה להביא אל הקורא העברי את גדולי המשוררים הקלסיים שהכירה.

בפרק "נשכחות", מציינת קלוגאי את הקושי והכמיהה הקשורים לכתיבה:

לַמְּשׁוֹרֵר

אַחַר חָרוּז בִּלְתִּי-נִתְפָּס,

שָׁר, מְלַטֵּף וְרַךְ,

אֶרְדֹּף, נִכְסֶפֶת, כָּל הַיּוֹם,

אֶרְדֹּף –וְהוּא יִבְרַח.

תרגום

מונולוגים עם אלהים / מרים קובובי (ירושלים, 1962) (שירים, מצרפתית)

הקשר עם רחל המשוררת

שולמית קלוגאי ורחל בלובשטיין המשוררת היו קרובות בגיל, הן הכירו בעיר פולטבה, בה נולדה שולמית ובה בילתה רחל את ילדותה, כשבאה קלוגאי ארצה שבה ופגשה את רחל הקשר ביניהן התחדש. באפריל 2013 במלאת 82 שנים למותה של רחל המשוררת, (ל' בניסן תרצ"א, 16 באפריל 1931) פרסם ארכיון המדינה את 36 מכתביה שנמצאים באוספיו. המכתבים כולם נכתבו לשולמית קלוגאי, ידידת נעוריה בהם רחל מכנה אותה שו. מרבית המכתבים שהתגלו, הם מאמצע שנות העשרים של המאה ה-20 ועד ימיה האחרונים של רחל. בתקופה זו היו קלוגאי ורחל שותפות לעשייה בעיתון דבר, תרגמו עבורו מצרפתית ושוחחו על ענייני ספרות.

רחל המשוררת בלובשטיין עם חבריה יצחק ושולמית קלוגאי

חלק מהמכתבים שנשלחו לקלוגאי, היו מתקופת לימודיה של רחל בטולוז שבצרפת. תקופה זו חיזקה את הברית התרבותית בין השתיים משום שרחל נחשפה לתרבות הצרפתית, שהייתה מוכרת לקלוגאי. רחל כותבת באינטימיות רבה לחברתה, היא מתארת את רגשותיה, משתפת אותה בעניינים כספיים ומשתמשת בעזרתה. חושפת את הקשיים שהיא חווה, בחיים ובכתיבה. מכתב מספר 6, מדבר על נשף ספרותי שרחל ערכה בבית אחיה יעקב בלובשטיין (סלע) בתל אביב, רחל מציינת שם את נוכחותן של "כל ארבע המשוררות": אלישבע, יוכבד בת-מרים, אנדה פינקרפלד, ורחל עצמה. היא מצרה על כך שקלוגאי לא הייתה נוכחת "אכן הכזבתני שו". היא כותבת בפתיחת המכתב, אך מדווחת לה על האירוע, כדרכן של חברות קרובות. היא משבחת את יצירותיה של קלוגאי וכותבת לה: שזלמן רובשוב (לימים שזר) וברל כצנלסון: נמנים גם הם "על חסידייך". למכתב מס' 25 מוסיפים בכתב ידם, אורחיה של רחל, ברל כצנלסון, ומשה שרתוק, עורך 'דבר' וסגנו, את דעתם האוהדת לכתיבתה של קלוגאי.

חלק גדול מהסיפורים של קלוגאי, פורסמו בעיתון דבר, בסמוך לשיריה של רחל. רחל כותבת על כך לקלוגאי "נהנתי מכך הנאה עצומה" . במכתביה רחל עודדה את קלוגאי לכתוב את סיפוריה בעלי הקו ההומוריסטי 'אותו הומור דק, ערמומי, נטול וקולע כאחד, שנתברכת בו שו . "בתענוג רענן קראתי את ה'מרפסת' וצחקתי הרבה". על הנאתה מכתביה של קלוגאי כותבת לה רחל "את לוקחת חלק אקטיבי בהבראתי".

במכתב מס' 27, הימים שבהם רחל נמצאת בתל אביב וקלוגאי חיה בחיפה, רחל מתארת געגועים לימיהן בירושלים: "וכי הולכת אני לבקרך, ואת מדליקה את התנור הלבן, מכסה אותי במעילך החום בהיר, ויוצרת חום נפלא מכל יקר, על פני אדמתנו זאת". באותו מכתב רחל מגיבה על הרעיון שקלוגאי העלתה, לכתוב ביחד "כגון פיליטונים, ריפרוף היתולי פיוטי, פטפוט פילוסופי, משחק המילים מתוך העמדת פנים רציניים, צחוק ובתו ונכדתו עד הדור השביעי..." נראה, שקלוגאי חיפשה דרכים לסייע לחברתה החולה, אך רחל שואלת במכתב גם: "אבל איך לעשות זאת מן הצד הטכני... כתבי נא על זה שו, אולי ינצנץ רעיון מה במוחך".

בהספד שכתבה על רחל לאחר מותה מספרת קלוגאי על רחל כי הייתה עליזה מאוד. שתיהן העריצו את שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל ובהשראתו היו מנסות לנחש, על אנשים שלא הכירו, מי ומה הם. הן שוחחו על ספרות וחלמו על עתידן. כשבאה קלוגאי ארצה שבה ופגשה את רחל והקשר ביניהן התחדש ב-1972, שזר פרסם ב"דבר" דברים לזכרה של קלוגאי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שולמית קלוגאי בוויקישיתוף

• שולמית קלוגאי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• מילים לשירים של שולמית קלוגאי, באתר "שירונט"
• זלמן שזר, שולמית קלוגאי, דבר, 7 ביולי 1972
• הספרים של שולמית קלוגאי, באתר "סימניה"
• דף המידע של איתמר מס' 75 על הסופר אהרן ראובני
• נירית שלו כליפא, אוצרת, פרלמנט נשים, במה לפוליטיקה מזווית אחרת, תשס"ט, 2008-2009, כנס העשור לפרלמנט נשים(הקישור אינו פעיל, 08:10, 20 ביוני 2019 (IDT))