שושנה פרסיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שושנה פרסיץ
Shoshana Parsitz.jpg
שושנה פרסיץ, 1 בינואר 1951
תאריך לידה 16 בנובמבר 1893
תאריך עלייה 1925
תאריך פטירה 22 במרץ 1969 (בגיל 75)
כנסות 1 - 3
סיעה הציונים הכלליים
תפקידים בולטים

שושנה פַּרְסִיץ (16 בנובמבר 189322 במרץ 1969) הייתה חברת הכנסת הראשונה עד השלישית מטעם סיעת הציונים הכלליים, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, מראשי הציונים הכלליים והאישה הבכירה במפלגה זו. מזכירת כבוד של האגודה הציונית 'חובבי שפת עבר', חברה במרכז ציוני רוסיה וצירה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17, חברת מועצת עיריית תל אביב וראש מחלקת החינוך בה. מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", שהוציאה לאור ספרים בתרגום לעברית וספרי מקור לבני ובנות הנעורים. כלת פרס ישראל על פועלה בתחום החינוך (תשכ"ח).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי וראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה פרסיץ לבית זְלָטוֹפּוֹלְסקי נולדה בסתיו 1893 בעיר הפלך קייב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה), למשפחה אמידה ובעלת ערכים שורשיים של מסורת יהודית ששולבה בהשכלה כללית. משפחתה של אמה, חוה פייגה לבית מירקין, טענה לאילן יוחסין ששורשיו מגיעים לרמב"ם, עסקה בסחר רב-היקף בסוכר. אביה, הלל זלטופולסקי, היה בנקאי ואיש עסקים וכן נדבן ועסקן ציוני. אביה נמנה עם חברי אגודת חובבי ציון, נבחר כציר לקונגרסים הציוניים, היה חבר הוועד הפועל הציוני וממייסדי קרן היסוד. בפעילותו להפצת השפה העברית היה ממייסדי ההסתדרות "תרבות" להנחלת השפה והתרבות העברית, ולימים נמנה עם התומכים בהקמת תיאטרון "הבימה" ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. קשרי המסחר של המשפחה כללו עסקים משותפים עם בני אצולה, ומעמדו אפשר לו לסייע ליהודים שנרדפו על ידי השלטונות, ובהם מניה שוחט, לימים חברת אסיפת הנבחרים בארץ-ישראל.‏[1]

הוריה העניקו לה חינוך ציוני מובהק לצד חינוך לתרבות כללית שקיבלה בבית הספר התיכון. כשהייתה בת שש למדה לקרוא עברית על ידי מלמד פרטי שהובא לביתם. הצטיינה בלימודיה, בעיקר בכתיבת חיבורים, ונהגה להכין לחברותיה את שיעוריהן. לקראת בחינת כניסה לבית הספר במסגרת ה"נומרוס קלאוזוס" ביקשה ממנה אחת התלמידות, בת למשפחת הקיסרות הרוסית, לעזור לה בכתיבת החיבור, אך היא אמרה שתעזור קודם לחברתה מניה (שלימים נישאה לחיים נחמן ביאליק). התלמידה כעסה עליה וכינתה אותה "ז'ידוֹבקָה" ("יהודונת", כינוי גנאי), ופרסיץ בתגובה סטרה לה. בעקבות מקרה זה סולקה מהגימנסיה, ונסגרו בפניה שערי כל הגימנסיות האחרות ברחבי המדינה. כך הגיעה ללמוד בעיר פרנקפורט שבגרמניה. בגיל 16 שבה לקייב והמשיכה בלימודיה. למדה ספרות, היסטוריה ופדגוגיה. עוד בנעוריה החלה לפעול להפצת השפה העברית באמצעות ארגון חוגים, שיעורים והכנת ספרי לימוד. עם ראשית פעילותו של אביה במסגרת אגודות חובבי השפה העברית עמדה בראש "פלוגות ההפצה לעיתונות וספרות עברית", ובשנים 1909–1919 שימשה מזכירת הכבוד של ההסתדרות "תרבות" שייסד אביה.‏[1]

בשנת 1911, כשהייתה בת 18, נישאה ליוסף יצחק פרסיץ (1886–1925), בנו של יהושע זליג פרסיץ, סוחר עשיר ממוסקבה. משפחת פרסיץ הייתה משפחת רבנים נדבנית שקיימה רבות מהישיבות ברוסיה. הם נפגשו לראשונה ב-1909, כשיוסף נשלח להשתלם בעסקיו של אביו. עסקי משפחת פרסיץ כללו בתי חרושת גדולים לסוכר ולשמן, ושתי המשפחות הכירו זו את זו. השניים נישאו לאחר שנפגשו שוב בוועידת סטודנטים יהודים בבירה סנקט פטרבורג. בשנה הראשונה לנישואיהם ביקרו בארץ ישראל והחליטו שבעתיד יעלו לארץ. הם חזרו מלווים בחיה ליבוביץ, שמאז נקשרה למשפחה, והייתה עתידה לשמש מורה לעברית לילדיהם. המשפחה התיישבה במוסקבה, שם החלה פרסיץ ללמוד ספרות. כהכנה לעלייתם ארצה למדו השניים ערבית במכון למדעי המזרח של אוניברסיטת מוסקבה.‏[1]

פעילות ברשת החינוך "תרבות" וייסוד הוצאת "אמנות" ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914 קיבלה רשת "תרבות" רישיון ממשלתי לפתיחת בתי ספר עבריים ברוסיה, ופרסיץ נבחרה לחברת מרכז ההסתדרות שלה. במלחמת העולם הראשונה העניקה הרשת חינוך לילדי פליטים יהודים, וב-1918 מנתה יותר מארבע מאות מוסדות ובהם ישיבה, גני ילדים, בתי ספר ובתי מדרש לגננות. פרסיץ זיהתה את הצורך בהוצאה לאור של ספרי לימוד שיתאימו ללומדי העברית, ולשם כך רכשה ב-1917 את בית הדפוס של המכון למדעי המזרח "אמנות הדפוס", שסבל באותה עת מגירעון כבד. היא שינתה את שם בית הדפוס ל"אמנות" והפכה אותו להוצאה לאור של רשת מוסדות "תרבות".‏[1] לימים סוּפַּר שרעיון הקמת ההוצאה עלה יחד עם בן זוגה ואחיה משה כמתנה לאביה לכבוד יום הולדתו ה-50.‏[2] יהודית הררי, אשת חינוך וסופרת עברייה, הציגה אותה בקובץ "אשה ואם בישראל" (1959) כאחת מ"שתי המו"ליות העבריות שייסדו הוצאות ספרים חשובות". לדבריה, ההוצאה לאור הייתה לשושנה פרסיץ "ילד שעשועיה, בה שיקעה אהבתה ללשון ולספרות העברית ויחד עמה נדדה מארץ לארץ עד הגיעם לארץ-ישראל".‏[3]

בראיון לשלמה שבא בעיתון "דבר" בשנת 1963 סיפרה פרסיץ:

Cquote2.svg

שני דברים הניעו אותי להוציא לאור את ספרי הילדים. גדלתי באווירה של ספרים, ספר היה דבר של קדושה בבית, והסופרים היו בני-בית אצלנו. הם כתבו ולא ידעו בשביל מי. ואז אמרתי: אני אוציא ספרים לילדים, אני אגדל קוראים לסופרים אלה. באותם ימים חשתי עלבון צורב: הנה אנחנו בני עם הספר, ואף על פי כן אין כמעט לרבבות הילדים היהודים ברוסיה ספר משלהם. הבנתי שאם לא יקבלו בילדותם ספרים עבריים הם יאבדו לשפה העברית. רציתי גם שלא יתביישו בספריהם לעומת ספרי הילדים הלועזיים, על כן אמרתי: אוציא להם אותם בצורה יפה.‏[2].

Cquote3.svg

תחילה הועשר מלאי האותיות העבריות בבית הדפוס, ולשם תפעולו הובא מנהל יהודי מומחה בתחום. בשלב השני גויסו לעבודה במכון סופרים ומחנכים עבריים, בהם חיים נחמן ביאליק, שהיה העורך הראשי של הספרות המתורגמת, ולצדו סגנו אריה סמיָאטיצקי, עורך עיתון הילדים "שתילים", משה בן-אליעזר, עורך העיתון היומי "העם", ומשה גליקסון, לימים העורך הראשון של עיתון "הארץ".‏[4] בבית הדפוס ראו אור ספרי לימוד וקריאה ממיטב הספרות העולמית בשילוב איורים צבעוניים – מרכיב חדשני בספרות העברית ברוסיה. פרסיץ הייתה זו שהחליטה אילו ספרים יראו אור וקבעה את עיצובם, כולל צורת האות וטיב הנייר, במטרה להפיק "ספרים יפים שמחבבים על קוראיהם את הקריאה".‏[2] ההוצאה התייחדה בכך שהיא ניקדה את כל ספריה מתוך אמונה שהניקוד הוא עיקר חשוב, חובה ראשונה בעבודתם לתחיית הלשון ותקנתה."‏[5]

כשהיה בנה הבכור בן ארבע, הוא חלה בדיזנטריה ומת. היא קראה על שמו ספרייה קטנה שהקימה, "גמליאל". בהוצאה זו יצאו לאור 24 ספרוני ילדים, מעוטרים ומאוירים בצבע על ידי טובי היוצרים הרוסיים. ב"אמנות" הופיעו ממיטב ספרות הילדים והנוער העולמית והעברית, הן בהוצאה הכללית והן בסדרות "גמליאל", "מגילות" ו"לנוער".‏[6][דרושה הבהרה]

המעבר לאודסה ולגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1917 השתתפה פרסיץ בוועידה הציונית הכול-רוסית ונבחרה מטעמה למרכז ציוני רוסיה. ב-1920 השתתפה בכינוס התנועה הציונית בלונדון ונבחרה ליו"ר ועדת החינוך והתרבות. השתתפה בקונגרסים הציונים ה-16 (1929) וה-17 (1931) וכיהנה כחברת הוועד הפועל הציוני. המהפכה הבולשביקית ברוסיה בנובמבר 1917 הביאה להחרמת רכוש משפחתה, לרבות בית הדפוס והספרים המודפסים. המשפחה נמלטה לקייב שבאוקראינה, שם היה ליהודים חופש תרבותי ולאומי, ובה הוקם בשנית המרכז לתרבות עברית, אך נאלצה לעזוב גם אותה ועברה לעיר אודסה. שם רכשה בית דפוס גדול וחידשה את הוצאתם לאור של עיתון הילדים והרבעון "משואות". אביה העביר את מרכז עסקיו לצרפת. מאוחר יותר הצטרפה אליו פרסיץ והחלה ללמוד ספרות בסורבון. בשהותה בצרפת ביקרה בהוצאות ספרים גדולות ולמדה שיטות טכניות ועסקיות בתחום ההוצאה לאור. באותה שנה יצא בית הדפוס "אמנות" מתחומי אודסה; עובדי בית הדפוס עברו לעיירה באד הומבורג שבגרמניה, שם חידשו ואף הרחיבו את פעילותם.‏[7] ביתם של שושנה ויוסף פרסיץ בהומבורג היה מרכז לסופרים עבריים, בהם ש"י עגנון, יעקב פיכמן, אריה סמיאטיצקי, משה גליקסון, חיים נחמן ביאליק, מנחם אוסישקין, ש. בן ציון ועוד. הידידות בינה לבין עגנון נרקמה במסגרת הסלון הספרותי בביתה, שהיה מרכז תוסס של חיים ויצירה עבריים בגרמניה של ויימאר.‏[8]

העלייה לארץ ישראל וייסוד מפעל ההוצאה לאור בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

אני יודעת לעשות מכסף ספרים, איני יודעת לעשות מספרים כסף.

Cquote3.svg
– שושנה פרסיץ בראיון לעיתון דבר, 1963‏[2]

לקראת עלייתם לארץ ישראל רכשו שושנה ויוסף פרסיץ מכונות דפוס, שלחו אותן לארץ והכשירו תלמידי ישיבה באירופה כדי לעבוד בבית ההוצאה לאור שיפתחו בארץ. זמן קצר לפני עלייתם נפטר יוסף במפתיע, והוא בן 39. פרסיץ עלתה ארצה עם ארבעת ילדיהם כשהם מלווים בארונו.‏[7] הם הגיעו לנמל יפו ב-11 בנובמבר 1925 ומיד עלו להר הזיתים בירושלים לערוך לו טקס קבורה.

כעבור שלושה חודשים, ב-1926, נפתחה הוצאת הספרים "אמנות" בשדרות רוטשילד 4 בתל אביב. משם עבר בית הדפוס לרחוב יהודה הלוי, ובשנת 1929 עברה לבניין גדול שנבנה במיוחד עבור המשפחה ובית הדפוס בפינת הרחובות שינקין ומלצ'ט בעיר (לימים בית העיתון "דבר"). ההוצאה לאור תרגמה את מיטב היצירות של סופרים מובילים מהספרות העולמית כגון צ'ארלס דיקנס, ויקטור הוגו, יו לופטינג, וולטר סקוט, הרמן הסה, אדמונדו דה אמיצ'יס, אמיליה דיטריך,[דרושה הבהרה] קארין מייקלס,[דרושה הבהרה] קרלו קולודי ועוד. מדי חודש נדפס ספר חדש מתורגם לעברית. ההוצאה פעלה ללא כוונות רווח, וכדי להמשיך ולקיים את פעולת בית הדפוס נעזרה פרסיץ באביה ששלח לה מפריז שטרי לקוחות.‏[9][דרוש מקור] עוד פעלה להוצאה לאור של סדרת הספרים "ספריה לכל", שבמשך שנות קיומה ראו אור 1,321 כותרים.‏[3] בימי מלחמת העולם השנייה החרימו הבריטים את בית ההוצאה כדי שישמש להם כמפקדה. החיילים פינו במהירות ובגסות את מאות אלפי הספרים, שהועברו למחסנים ביפו. בשנת 1946, בעת הפגנה של ערבים בעיר, הוצת מחסן הספרים.

בשנת 1930 נפטרה אמה, ובשנת 1932 נרצח אביה; לא ידוע אם הרצח בוצע על רקע כספי בגין חוב (היו אלה ימי המשבר הכלכלי באירופה) או על ידי מטורף.‏[10][דרוש מקור] לאחר שנפסק הסיוע כלכלי שקיבלה ממשפחתה לא יכלה פרסיץ להמשיך לקיים את בית הדפוס, והבניין נמכר. אף על פי כן לא התייאשה והמשיכה את מפעל ההוצאה בהיקף קטן יותר. בערוב ימיה הביעה את אכזבתה מרמתם הירודה של ספרות הילדים: לדבריה, סוחרים ממולחים הופכים להיות מוציאים לאור ומתאמצים לקבל יותר כסף עבור סחורה ששווה פחות. מסיבה זו לא הסכימה להימנות עם חברי התאחדות המו"לים, שבעיניה היו סוחרים שבעבורם ספרים היו עסק ככל עסק.

פעילות ציבורית ביישוב ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידים ופעילות במחלקת החינוך והתרבות של העיר תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ גידלה וחינכה פרסיץ את ארבעת ילדיה, פרנסה את המשפחה והמשיכה לקיים את בית ההוצאה לאור. עזרה וסיוע נמצאו לה בקרב ידידים וחברים לעבודה ברוסיה. מי שקירבו אותה לפעילות הציבורית המקומית ולימים הארצית היו ראש העיר תל אביב מאיר דיזנגוף, ופנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל, ו"היא, אשת-החיל, מצאה כר נרחב לפעולה והמשיכה בחיי עבודה וחברה, ובמרצה הרב בנתה שוב מרכז רוחני בביתה".‏[11] בשנת 1926 נבחרה כחברת מועצת העיר תל אביב מטעם רשימת "העיר תל אביב – המרכז". כהונתה נמשכה כעשר שנים במשך שלוש מועצות. בינואר 1928 נבחרה ליו"ר ועדת החינוך והתרבות, והייתה ממונה על מחלקת החינוך והתרבות בעיר. עד לשנת 1935 שימשה גם חברת הנהלת העירייה. ב-1933, בהיעדרו של סגן ראש העירייה ישראל רוקח, מילאה את מקומו וכיהנה גם כיו"ר מועצת העיר.‏[7]

בתפקידה כראש מחלקת החינוך והתרבות של העיר השתתפה במאבק נגד החינוך במיסיון,[דרושה הבהרה] יזמה שיתוף פעולה עם רשת חינוך של תנועת המזרחי ושילוב מוריה בבתי הספר הכלליים לצורכי חינוך תורני, קידמה הקמת ועדה לתכנון תנועות הנוער שתפעל בתחומי בתי הספר בעיר לצד החינוך הפורמלי, וזאת במטרה לצמצם את השפעת המפלגות הפוליטיות על החינוך, שלדעתה הייתה הרסנית בעבור הנוער. הציעה לשנות את לוח שנת הלימודים ולפתוח את השנה בסמוך לחג הפסח, לקצר את שבוע הלימודים לשלושה ימים ולהנהיג מסגרת חינוכית אלטרנטיבית בימים הנותרים. הציעה לייסד מערך חינוך על יסודי ויזמה קביעת "יום הורים" בבית הספר והטלת מס חינוך על הורי התלמידים לשם העשרת הפעילויות החינוכיות. הקימה ועדה לקביעת קריטריונים למתן תוספת יוקר למורים שדרשו תוספות שכר, פעלה לשילוב בנות בלימודי תעשייה ביתית ויצרה מסגרות שעודדו את אנשי החינוך להשתלם בסמינרים להוראה.

בתקופת כהונתה נוסדו כעשרה בתי ספר, בהם בית הספר הראשון בארץ לילדים וילדות עם לקויות שונות, וכן המכון הביולוגי הפדגוגי, שעמדה בראש אגודת הידידים שלו במטרה להשיג מקורות מימון לקיומו.‏[12]

בשנת 1932 ביקשה להעביר את האחריות על מחלקת החינוך מהסוכנות היהודית לוועד הלאומי, וב-1933 הורחבה המחלקה וכללה מחלקת משנה לעזרה סוציאלית לילדים. ב-1934 נענה הוועד הלאומי להעברת הסמכויות האדמיניסטרטיביות במחלקה לידיה, אך ב-1935 התפטרה מראשות המחלקה ומהנהלת העיר בשל צמצום סמכויותיה מצד גורמים בעירייה. לאחר התפטרותה המשיכה לתרום מניסיונה בתחום החינוך במישור הארצי, כיו"ר ועדת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ-ישראל וכיו"ר ועד המפקחים על בתי-הספר הכלליים בארץ.‏[13]

בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות במפלגת הציונים הכלליים ובארגון נשים ציוניות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב חברי מפלגת הציונים הכלליים שבראשות פרץ ברנשטיין, מפלגת מרכז-ימין בעלת גישה אנטי-סוציאליסטית ותפיסה כלכלית שנטתה לליברליזם, הייתה פרסיץ יוצאת דופן מפני שלא השתייכה למחנה בתוך המפלגה. היא שובצה במקום השלישי ברשימה ועמדה בראש ועידת הנשים היחידה בוועידות המפלגתיות. פרסיץ תפקדה ככוח מאזן בין ארבעת מנהיגי המפלגה לצד ברנשטיין, ישראל רוקח ויוסף ספיר.

פרסיץ כיהנה כחברת הכנסת בשלוש הכנסות הראשונות, במשך תקופה של עשר שנים. הייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ושימשה יו"ר הוועדה. לאחר קום המדינה כיהנה גם כיו"ר מועצת החינוך של משרד החינוך והתרבות.‏[13]

יוזמות ופעילות חקיקתית בנושאי חינוך בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשר שנות כהונתה כיו"ר ועדת החינוך והתרבות הונחו היסודות לפעילותו ושני הגופים שיתפו פעולה לחקיקת חוקי היסוד בתחום החינוך: חוק חינוך חובה (תשי"ט), שאושר בכנסת הראשונה, חוק חינוך ממלכתי (תשי"ג), שאושר בכנסת השנייה, וחוק המועצה להשכלה גבוהה, שאושר בכנסת השלישית. בעת הדיון על חוק חינוך ממלכתי אמרה פרסיץ במליאת הכנסת כי "חוק החינוך הממלכתי מניח יסודות לאחת המהפכות הגדולות... משמעותו של החוק היא בראש ובראשונה בהתנערות ממורשת הגלות, שחרור החינוך מתלות במפלגות... מתן חינוך על בסיס עקרונות משותפים לעם כולו. חוק זה, יהווה מפנה חשוב בחיי ציבורנו. הוא יניח את היסודות לחינוך ממלכתי שסימן ההיכר שלו יהיה המשותף לכל העם, לא המפלג, לא המפצל, לא המרחיק".‏[14]

במהלך כהונתה כחברת הכנסת נאבקה לביטול שיטת הזרמים בחינוך. עוד בתקופת היישוב התנגדה לזיקה הישירה בין מפלגות לבין תוכנית הלימודים והפעילות בבתי הספר, וראתה בשיטת הזרמים גורם המפצל את החברה המתגבשת בארץ. קראה לכינון חוקת חינוך אחידה לתלמידים ומורים ולביזור סמכויות משרד החינוך והתרבות לרשויות המקומיות.‏[7]

יוזמות בכנסת לעידוד וקידום נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחברת כנסת קידמה תעסוקת נשים ועידודן לצאת לעבודה. פעלה לתיקון פקודת מס הכנסה במטרה להפריד בין הכנסותיהם של בני זוג עובדים. כשעמדה בראשות ארגון הנשים המפלגתי נאבקה להגדלת ייצוג הנשים במוסדות המפלגה ולהגדיל את תקציבי הארגון. בימי הכנסת השלישית דחתה הסיעה מינוי נציג מן המפלגה לראשות ועדת החינוך והתרבות. לאחר מינויה מחדש לתפקיד ב-1957 איימה כי תתפטר מראשות הוועדה על רקע חילוקי דעות פנים-מפלגתיים. באותה שנה הוקמה התאגדות נשי הציונים הכלליים, שהייתה ארגון מתחרה לארגון הנשים המפלגתי שבראשותו עמדה. באותה שנה דחתה הצעה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית להתמודד מטעמה למועצת העיר תל אביב יפו ולראשות העיר. בהתבטאויותיה לאחר פרישתה מהכנסת הביעה לא אחת את רצונה בהקמת מפלגת נשים דמוקרטיות.‏[15]

כשבתה שולמית הגיעה לגיל 12 ערכה לה חגיגת בת מצווה שבה גם הבת מקבלת על עצמה עול תורה ומצוות וחובות כלפי נצח ישראל, כשם שהיא עצמה נטלה על עצמה חובות ומשימות קשות מנעוריה.‏[16]

משבר הפרישה מהמפלגה ומן הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה פרסיץ פרשה מהכנסת על רקע מיקומה ברשימת המפלגה לקראת הבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959. עסקני הציונים הכלליים רצו ב"כוחות חדשים", ובמקומה הוצב המועמד משה נסים, בנו של הרב הראשי לישראל דאז, יצחק נסים. נושא מועמדותו לכנסת על חשבון שירותו הצבאי עורר ביקורת ציבורית, אך ההחלטה נשארה בעינה. באוגוסט 1959 החרימה את התכנסות הוועד הפועל הארצי של הציונים הכלליים לאור החלטתו של יוסף סרלין שלא לצרפה לרשימת המועמדים הבאה.‏[17] בה בעת הודיעה למפלגתה כי לא תצא בשליחותם לשמש כנציגת המפלגה בוועידת האיגוד הבין-פרלמנטרית בוורשה מ"סיבות משפחתיות". חבר הכנסת יוסף סרלין הואשם שעודד את שליחתה של פרסיץ לוועידה כדי להרחיקה מרשימת המועמדים של הציונים הכלליים לכנסת הרביעית. לאחר שהוצע לה המקום העשירי ברשימה היא סירבה ודרשה את המקום השלישי. חוגים במפלגה הפיצו שמועה כי היא חולה ועל כן לא תיכלל ברשימה לכנסת.‏[18] בעיתונות היומית התפרסמו ביקורות על המעשה וגינויים על אנשי המפלגה על המהלך. בראיון שהעניקה בספטמבר 1959 לכתב הפוליטי של "דבר", יואל מרקוס", תיארה את ועדת המינויים של המפלגה כ"'ועדת בובות' ששימשה מכשיר בידי 'קאריאֶריסטים פוליטיים' אשר הכניסו למפלגה רוח של אינטריגות ותככנות והרחיקו ציונים ותיקים מהרשימה... הכללתו של משה נסים ברשימת ה'כלליים' תתן מכה ניצחת למפלגה." היא טענה כי כבר בכנסת השלישית רצתה לפרוש, אך התגברה על כך ולא הפקירה את המפלגה, אלא המשיכה "באותה עבודה אשר בציונים הכלליים היוותה תמיד את העיקר: עבודה רוחנית, חינוכית ותרבותית".‏[19] במאמר בעיתון "חרות" בנובמבר 1959 נכתב כי על יוסף ספיר ויוסף סרלין מוטחת ביקורת על הדחת הוותיקים במפלגה כמו שושנה פרסיץ, שמחה בבה ועוד, וכי "הכנסת ה'כוכב החדש' משה נסים, שבסיכומו של דבר לא רק שלא הביא קולות של בני העדה הספרדית, אלא עוד קלקל וגרם להפחתה ניכרת של מספר המצביעים למען רשימת הציונים הכלליים".‏[20] ביטאון הפועלות "דבר הפועלת" הדגיש את העובדה שעם פרישתה לא יעמדו נשים במקום ריאלי ברשימת מפלגת ימין בכנסת: "תוצאות הבחירות מראות ירידה בחלק מהימין, בעיקר הציונים הכלליים. הציונים הכלליים הפסידו את אהדת בוחריהם עקב סכסוכים פנימיים, חוסר דרך אידיאית עצמית, וטשטוש ההבדלים בין חלקים מתוכם לבין 'חרות'. פרט נוסף: בסיעה המוקטנת של הציונים הכלליים בכנסת לא תהיה חברה – זו הפעם הראשונה".‏[21]

הוקרה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושנה פרסיץ נפטרה ב-22 במרס 1969, ג' בניסן תשכ"ט, והובאה למנוחות ליד קבר בן-זוגה, יוסף פרסיץ, בחלקת הנביאים שבהר הזיתים בירושלים. הלווייתה נערכה במעמד נשיא המדינה ויושב ראש הכנסת.

Cquote2.svg

על שושנה פרסיץ, האשה והאם, עסקנית הציבור, עברו משברים קשים מאד. מות בעלה האהוב בדמי ימיו, רצח אביה בצרפת על ידי אחד מפועליו, מות ידידה הטוב ביותר, פנחס רוטנברג, בעיצומה של פעילותו, מהפכות, מלחמות, נדודים ומשברים. היא עמדה בכל אלה ולא נפל עליה רוחה, ולא הניחה עבודתה בציבור שבה מצאה תנחומים.

Cquote3.svg
– יהודית הררי, אשה ואם בישראל, תל אביב: מסדה, תשי"ט, עמ' 400

לכבוד יובל שנותיה כתב לכבודה ש"י עגנון, שהידידות ביניהם החלה עוד בתקופה שחיו בגרמניה, סיפור קצר בשם "חכמת נשים" אשר מופיע באחד מקובץ מכתביו, "מעצמי אל עצמי".‏[22]
בשנת 1935 הוענק לה התואר חברת-כבוד (honorary member) של מסדר האימפריה הבריטית[23] על פעילותה בתחום החינוך.
בשנת 1962 קיבלה אזרחות כבוד של העיר תל אביב-יפו. בטקס קבלת האזרחות אמר ראש העיר מרדכי נמיר: "תל אביב זוכרת את תרומתך הנכבדה להקמת מערכת החינוך העירוני, בעשר שנות כהונתך בשלוש מועצות העירייה... היית מבנות-ישראל היחידות בגולת רוסיה, אשר פעלו גדולות לקימום הריסותיה של השפה העברית ובנית שם בית לשם ולמופת. את מיטב שנות חייך, זה כחמישים שנה, הקדשת לטיפוח התרבות העברית והספרות העברית בכללה".‏[24] בהספד שנשא בהלווייתה ראש העיר תל אביב יהושע רבינוביץ, ציין שבזמן שהוענקה לה אזרחות הכבוד אמרה: "אזרחות כבוד זו ניתנת לי לא בגלל מה שעשיתי, אלא בגלל מה שרציתי לעשות".‏[25] בשנת תשכ"ח הוענק לה פרס ישראל בתחום החינוך. הפרס הוענק לה על ידי שר החינוך והתרבות זלמן ארן, במעמד נשיא המדינה זלמן שזר במוצאי חג העצמאות העשרים למדינה, ב-2 במאי 1968. פרסיץ קיבלה את הפרס על פעילותה בארגון "תרבות", הארגון להפצת החינוך העברי בגולה, ייסוד הוצאת ספרי "אמנות", על פעילותה בתחום החינוך והתרבות בעיריית תל אביב, חברות בוועד החינוך של ההנהלה הציונית ועל פעילותה בכנסת.‏[26]
על שמה קרוי הרחוב שבו הוקמה קריית החינוך בצפון תל אביב.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסיץ הותירה במותה בן ושלוש בנות, נכדים ונינים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'חבל על דאבדין – שושנה פרסיץ', דבר הפועלת, 1969.
  • שביט בן-אריה, 'שושנה פרסיץ', בספרו: חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, ישראל: מדיה 10, תשע"א 2011, עמ' 328–331.
  • יהודית הררי, אשה ואם בישראל, תל אביב: מסדה, תשי"ט, עמ' 398–400, 448.
  • ש"י עגנון, אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד–תרצ"א 1924–1931, מהדורה מחודשת, ירושלים: שוקן, תש"ס 2000.
  • ש"י עגנון, '"חכמת נשים": ברכה ליובלה של שושנה פרסיץ', בספרו: מעצמי אל עצמי, ירושלים: שוקן, תשל"ו, עמ' 294.
  • דן לאור, 'קולות ממסיבת יובל השבעים של ש"י עגנון', אלפיים 30 (2006), 221–247.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, עמ' 328.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 שלמה שבאהפטרונית הגדולה של ספרות הילדים: שעה עם: שושנה פרסיץ, דבר, 15 בנובמבר 1963, המשך.
  3. ^ 3.0 3.1 יהודית הררי, אשה ואם בישראל, תל אביב: מסדה, תשי"ט, עמ' 448.
  4. ^ בן-אריה, שם, עמ' 328–329.
  5. ^ על הוצאת אמנות, דבר, 18 בפברואר 1926.
  6. ^ רחלי אידלמן, נכדתה של שושנה פרסיץ, 9.1.13.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 בן-אריה, שם, עמ' 329.
  8. ^ ש"י עגנון, "אסתרליין יקירתי", מכתבים משנים תרפ"ד–תרצ"א (1924–1931), תל אביב: שוקן, 2000.
  9. ^ אידלמן, שם
  10. ^ אידלמן, שם
  11. ^ הררי, שם, עמ' 400.
  12. ^ תיק חינוך כללי: 1933–1935, ארכיון עיריית תל אביב יפו.
  13. ^ 13.0 13.1 בן-אריה, שם, עמ' 330.
  14. ^ דיון על חוק חינוך ממלכתי תשי"ג, הישיבה ה-279 של הכנסת השנייה, א' באלול תשי"ג, 12 באוגוסט 1953.
  15. ^ בן-אריה, שם, עמ' 331.
  16. ^ דוד תדהר (עורך), "שושנה פרסיץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2826.
  17. ^ שלמה נקדימוןחילוקי דעות בין צמרת הכלליים וראשי סיעותיה: רוקח ופרסיץ נעדרו, חרות, טור 2, 12 באוגוסט 1959.
  18. ^ לפני שעת האפס, דבר, טור 4, 4 בספטמבר 1959.
  19. ^ יואל מרקוסש. פרסיץ תוקפת את צמרת ה"כלליים", דבר, 18 בספטמבר 1959, המשך.
  20. ^ י. מרנין, ראש אחד ייערף אצל הציונים הכלליים, חרות, טור 2, 12 בנובמבר 1959.
  21. ^ "לקח הבחירות", דבר הפועלת, נובמבר 1959
  22. ^ ש"י עגנון, חכמת נשים, מעצמי אל עצמי, ירושלים: שוקן, תשל"ו, עמ' 294.
  23. ^ אותות כבוד לבני א"י, דואר היום, 3 ביוני 1935.
  24. ^ אזרחות-כבוד של העיר תל-אביב למשה שרת ולשושנה פרסיץ, דבר, 13 באוגוסט 1962.
  25. ^ אורי קיסרי, 'שושנה פרסיץ – האשה שהביאה תרבות לילדים', הארץ, 28 במרץ 1969.
  26. ^ "פרסי ישראל" תשכ"ח – לאישים על מפעל חייהם: שושנה פרסיץ, מעריב, טור 5, 14 באפריל 1968.
  27. ^ יוסף לפידקול ירושלים העברית חוגג את יום הולדתו: שידור אחרון – וראשון, מעריב, טור 5, 28 במרץ 1961.