שחרור מוקדם בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שחרור מוקדם)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שחרור מוקדם של אסיר הוא הליך של שחרור אסיר מבית סוהר לפני תום תקופת מאסרו. אחת הסיבות העיקריות לשחרור מוקדם הוא השגת התנהגות נאותה של האסיר בכלא, בכך שמאפשרים לו שחרור מוקדם אם יתנהג כראוי.

במספר מדינות, בהן מקסיקו וגרמניה, מאסר ללא אפשרות לשחרור מוקדם נחשב לעונש אכזרי ולכן אסור.

היסטוריה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של הרעיון של שחרור מוקדם מיוחס לאלכסנדר מקונוצ'י לאחר שנתמנה בשנת 1840 למפקד האי נורפוק. הוא קבע לאסירים אפשרויות להוכיח התנהגות טובה ולזכות באפשרות לחיות עם רישיון מחוץ לכותלי הכלא, ובלבד שימלאו אחרי הכללים בחברה. הפרת הכללים הייתה מביאה להחזרתם לכלא. שלטונות בריטניה לא היו מרוצים מהתוכנית ובשנת 1844 הודח מקונוצ'י מתפקידו והתוכנית בוטלה‏[1].

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק במדינת ישראל מכיר במספר נתיבים של שחרור מוקדם על ידי ועדת שחרורים:

  1. שחרור מוקדם בהתאם לסעיף 49 לחוק העונשין הקובע: "(ב) מי שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים ונשא עונשו שני שלישים מאותה תקופה, ישחררו שר המשטרה אם באה על כך המלצה של ועדת השחרורים". - בשחרור זה יתרת תקופת המאסר מבוטלת, אך רוב רובם של האסירים אינם משוחררים על פי נתיב זה
  2. אסיר ברישיון חופש על פי סעיף 28 בפקודת בתי הסוהר על פיו האסיר רשאי להתהלך חופשי, אך תקופת מאסרו הפורמלית אינה מקוצרת. זה הנתיב לשחרור רובם הגדול של האסירים
  3. שחרור מוקדם של אסירים הסובלים מחולניות מתמדת

כצידו השני של מטבע השחרור, ועדת שחרורים גם דנה בביטול רישיון חופש לאסירים ברישיון שעברו עבירות בזמן מאסרם.

השיקולים להחלטה על שחרור מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2001 הונחה ועדת השחרורים לשקול שחרור מוקדם על פי סעיף 28 של פקודת בתי הסוהר הקובע:

"אסיר שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים, למעט מאסר עולם שהוטל כעונש חובה כל עוד לא נקצבה לו תקופה, והשלים בהתנהגות טובה שני שלישים מהמאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת השחרורים לפי חוק העונשין, התשל"ז1977-, ליתן לו רישיון להתהלך חופשי, וכל עוד הרישיון בתקפו לא ייאסר מכוח אותו גזר דין".

בנוסף לעצם ההתנהגות הטובה, השתרש הנוהג שהוועדה שוקלת את השיקולים הבאים:

  • הסיכוי שהאסיר השתקם ולא יחזור לסורו, המוכנה על ידי אהרן ברק "תקנת הפרט"
  • הסיכוי שהאסיר יעבור עבירות בזמן שנוכה ממאסרו. המכונה "תקנת הכלל" או מסוכנות
  • בעקבות רוב הדעות בהחלטת בג"ץ בעניינו של יורם שקולניק נקבע שהוועדה שוקלת גם את הצורך שהעונש ירתיע, המכונה "האינטרס הציבורי".

בשנת 2001 חוקק "חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001"‏[2] שקבע בסעיף 9: "בבואה להחליט ... תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". החוק גם קבע בסעיף 10 את האפשרות במקרים מיוחדים להתייחס לאינטרס הציבורי.

האינטרס הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-60 החליטה ועדת שחרורים שלא לשחרר בשחרור מוקדם אסיר בגלל "חומרת העבירה ומסיבותיה הקשות", וכדי שעונשו "ישמש גורם מרתיע לאסיר ולאלה ההולכים או העלולים ללכת בדרכו". בג"ץ ביטל את ההחלטה וקבע:‏[3]

"הגורם העיקרי שהוועדה התחשבה בו, לפי נוסח ההחלטה, הוא הגורם הנעוץ ... בצורך להרתיע הן את המבקש והן את הציבור בכללו. ... 'למען ישמעו וייראו' - הרינו סבורים כי מטרה ענשית זו באה על סיפוקה כאשר ניתן פומבי לגזר הדין של בית המשפט. ... לעומת זאת, תפקידה היחיד של הוועדה - והיא אינה מקיימת את דיוניה בפומבי והחלטותיה אינן טעונות פרסום ברבים - הוא לשקול שיקולים הנעוצים במטרה של תיקון האסיר מזה ובאינטרס של ביטחון המדינה ושלום הציבור מזה ... כל גישה אחרת פירושה יהיה, לאפשר לוועדה לכלכל את החלטותיה אך ורק על פי נימוקים שיסודם בסוג העבירות, שאליו משתייכת זו שעליה נידון האסיר; פירושה יהיה, לשלול את הערך החינוכי הרב, הטמון בתקווה שיכולה להיות לאסיר, בשעה שהוא נכנס לבית הסוהר, לזכות בהורדת השליש ממאסרו, אם ינהג שם כשורה עד לזמן שהוא יהיה זכאי לבקש את המלצת הוועדה... אנו מבקשים להוסיף, כי ייתכן סוג של מעשי עבירה - כגון, למשל, אלה הפוגעים בביטחון המדינה - אשר אופיים החמור והמיוחד עשוי להצביע, הוא לבדו, על הסיכון לאינטרסים של הציבור, אשר ייווצר אם האסיר יוצא לחופשי לפני תום תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין.

– פסק דין בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים

בשנת 1966 נדון עניינו של אסיר ביטחוני שביקש שחרור מוקדם, ושופטי בג"ץ השמיעו דעות שונות בסוגיה של התחשבות באינטרס הציבורי-הרתעתי, אולם הדיון לא שינה את הנוהג שנקבע בהחלטת בג"ץ הקודמת שוועדת השחרורים אינה שוקלת את האינטרס הציבורי הרתעתי.

אולם לאחר שוועדת שחרורים צבאית החליטה לשחרר את רמי דותן לאחר שני שליש מתקופת מאסרו, קבע בג"ץ שבהחלטה על שחרור מוקדם של אסיר צבאי יש לקחת בחשבון גם שיקולים ציבוריים כמו חומרת העבירה ונסיבותיה והצורך בהרתעה‏[4][5].

בתחילת שנת 2001 דן בג"ץ בשנית בעניין שחרורו של יורם שקולניק והתמקדה בשאלת האינטרס הציבורי של הרתעה, לאחר שבפעם הקודמת ביטלה את החלטת ועדת השחרורים בטענה שהוועדה לא שקלה נכון את מסוכנותו.

אהרן ברק הציג את השאלה כך: "הרשאית ועדת השחרורים לשקול מכלול שיקולים נוסף שעניינם הוא אך ורק החשש כי מתן רישיון חופש לאסיר ייפגע בתפישת הציבור את חומרת התנהגותו של האסיר, יפגע בתחושת הצדק של הציבור, יעודד זלזול באיסור הפלילי ובשלטון החוק, כך שיפגע אמון הציבור במערכת אכיפת החוק?". שבעת השופטים שדנו בעתירה נחלקו לגבי התשובה לשאלה. חמישה שופטים (אהרן ברק, יצחק זמיר, מישאל חשין, דורית ביניש ושלמה לוין) קבעו שבמקרים קיצוניים על הוועדה לשקול גם את האינטרס הציבורי, הגם שנחלקו האם מקרהו של שקולניק הוא אחד ממקרים אלו, ושני שופטים (יצחק אנגלרד ותאודור אור) סברו שאין מקום לשקול את האינטרס הציבורי‏[6]. בהחלטה מאוחרת יותר הביע יעקב טירקל תמיכה בדעת המיעוט‏[7].

את עמדת הרוב על הצורך להתחשב באינטרס הציבורי במקרים חריגים הסביר בחדות השופט מישאל חשין:

"אני מתקשה, מתקשה במאוד, לקבל כי אדם שרצח את הזולת יצא מבית הכלא לאחר שמונה שנות מאסר בלבד. אני מתקשה, מתקשה במאוד, להסכים כי ועדה מינהלית כוועדת השחרורים קנתה על-פי חוק סמכות כך להפחית - למעשה אם לא להלכה - בעונשו של מי שרצח אדם. תהא אשר תהא דעתנו על מעשה קציבת העונש בידי נשיא המדינה - פעם ועוד פעם - דין הוא, כהוראת סעיף 13 לחוק יסוד: נשיא המדינה, שמעשי הנשיא אינם עומדים לביקורתנו ... שלא כהחלטת נשיא המדינה היא החלטתה של ועדת השחרורים. ... אכן, חיי אדם יקרים בעיניי מכדי שאוכל להניח להחלטתה של ועדת השחרורים לחלוף על פני בלא שאזעק."

לעומתו, השופט יצחק אנגלרד נימק את עמדתו באומרו:

"אין, לטעמי, כל ספק כי השיקולים של חומרת העונש, של גמול ושל הרתעה כללית, נמנים עם השיקולים השונים שיש לשקול בעת גזירת העונש. אך מלאכת הענישה הקשה מופקדת היא בידי בית המשפט הדן את הנאשם. בית משפט זה מודע גם מודע הוא שהנידון זכאי להפחתת שליש בתום שני השלישים של ריצוי עונשו, בהתקיים התנאים החיוביים הקשורים בהתנהגותו ובאישיותו ואשר צופים את פני העתיד. לכן, אין על הוועדה לשקול פעם נוספת את שיקולי הענישה, כאילו יושבת היא במקום בית המשפט, כעין ערכאת ערעור נוספת, שמתפקידה לתקן, באמצעות שלילת השיחרור ברישיון, את אשר החטיא לדעתה בית המשפט. הוא הדין במקרה של חנינה. הוועדה הבאה לדון בהפחתת השליש, חייבת לקבל כנקודת מוצא את העונש הקצוב על ידי נשיא המדינה, ואין לה סמכות לשוב ולשקול שיקולי ענישה שמטרתם "לתקן" את אשר "עיוות", לדעתה, הנשיא בקצבו את העונש. גם נשיא המדינה בקצבו את העונש מודע לכך כי הפראקטיקה הנוהגת במערכת ביצוע הענישה היא כי האסיר זכאי, עקרונית, להפחתת השליש ממאסרו בהתקיים התנאים הנזכרים. מדברי אפשר להבין בנקל כי מסתייג אני הסתייגות מוחלטת ... (מ)האפשרות של שקילת שיקולים של חומרה והרתעה כללית במקרים חריגים. ... בעיני, שיקולים אלה הם במהותם פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; כמו כן, החלתם החריגה לגבי נאשם ספציפי, וזאת בניגוד לנוהג הכללי, היא בנוסף לכך גם פגיעה בעקרון החוקיות. אם יש מקום לחריגים, וספק רב בעיני בקיומם בסוגיה הנדונה, הרי על המחוקק לפרטם בלשון ברורה ומפורשת. וכבר הזהירו חז"ל מנתינת דברים לשיעורין (שבת,לה,ב; בבא בתרא, כט,א; וראה במיוחד מורה נבוכים, חלק ג, פרק לד); מה עוד שהסוגיה היא עדינה ופותחת פתח ללחצים חיצוניים על הוועדה מהם יש להישמר מכל משמר.

לגבי שחרור בגלל חולניות מתמדת והחלטה על השבת אסיר ברישיון לכלא, כתב אהרן ברק שמוסכם על הכל שוועדת השחרורים צריכה לשקול גם את האינטרס הציבורי. כאשר אסיר ששוחרר בשחרור מוקדם עבר עבירה בזמן שהיה אסיר ברישיון, ביטל בית המשפט העליון את החלטת ועדת השחרורים שלא לבטל את השחרור המוקדם וקבע שההחלטה אינה סבירה‏[8].

בעקבות פסק הדין חוקק חוק שחרור על תנאי שקבע בסעיף 10 של החוק את החלטת הרוב:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא."‏[2]

מסוכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנטל לשכנע את ועדת השחרורים "כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" מוטל על שכמו של האסיר‏[7].

במאי 2000 החליט בג"ץ לבטל החלטה על שחרור מוקדם של יורם שקולניק לאור מסוכנותו בגלל החשש "שאם ייקלע לנסיבות בהן מניעים אידאולוגיים עלולים לדחוף לביצוע מעשי עבירה, יגברו מניעים אלה וידחפוהו לביצועם של מעשים כאלה"‏[9].

חרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הדיון במסוכנות האישור ובשיקומו, נותנת הוועדה משקל להבעת חרטה של האסיר ולהתרשמות מכנותה. עניין זה מקשה על שחרורם של אסירים שטוענים לחפותם, מפני שטענת החפות מונעת מהם להביע חרטה. כך למשל סרבה ועדת השחרורים להעניק שחרור מוקדם למרגלית הר שפי שטענה שהורשעה שלא בצדק, משום שלא הביעה חרטה[דרוש מקור].

תשלום פיצוי לקרבן העבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבקשת ערעור של אסיר שטען שלא שוחרר רק בגלל שלא שילם את הפיצוי שנגזר עליו לקרבן העבירה (ושבהיותו בכלא אין לו אפשרות להתפרנס ולשלם את הפיצוי), קבע השופט יורם דנציגר ש"כאשר נגזר על האסיר תשלום פיצוי בגין העבירה בה הורשע, על הוועדה לשקול האם פיצוי זה שולם, ואם לא שולם - מה הסיבות לכך." בהתייחס לאסיר המסוים קבע שאי תשלום הפיצוי לא הייתה הסיבה היחידה לאי שחרורו אלא גם צורך בהתקדמות עוד כברת דרך בטיפול‏[10].

הזמן בו ניתן לתת לאסיר שחרור מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2001 נקבעה האפשרות לשחרור מוקדם בתום שני שלישים מתקופת המאסר בחוק העונשין ובבתי כלא צבאיים היה נהוג שחרור לאחר מחצית מתקופת המאסר. ב-13 בפברואר 2001 קיבלה הכנסת הצעת חוק של ראובן ריבלין ודוד ליבאי שאפשרה שחרור מוקדם של אסירים לאחר ריצוי חצי מתקופת המאסר ‏[11]. במקור נועד החוק להקל על הצפיפות בבתי הסוהר. אולם לאחר שמפלגת ש"ס הביעה תמיכה בחוק ונשמעו קולות שהמטרה היא להקל על אריה דרעי, הביעו חברי כנסת רבים התנגדות לחוק, שאותו כינו "חוק דרעי". דרעי לא נהנה מהחוק שנקרא על שמו, לאחר שוועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם, מטעמים של חשש מפגיעה באמון הציבור, והוא שוחרר בסופו של דבר לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו ‏[12].

ב-11 ביוני 2001 קיבלה הכנסת את חוק שחרור על-תנאי ממאסר‏[2], אשר הסדיר בחוק נפרד את השחרור המוקדם וביטל את האפשרות לשחרור מוקדם לאחר חצי מתקופת המאסר. חוק זה הוגש על ידי יוסי ביילין למחרת קבלת החוק של ריבלין בכנסת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]