שחרור מושהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שחרור מושהה היא טכנולוגיה שבה משתחררים כימיקלים כלשהם באופן הדרגתי ולאורך זמן רב. השימושים העיקריים הם בחקלאות ובתעשיית התרופות. בחקלאות משתמשים בטכנולוגיה לשמירה על ריכוז קבוע למדי של דשנים (או של חומרי הדברה) בקרקע, כך שאפשר להוריד את תדירות הדישון. בתעשיית התרופות טכנולוגיה זו מאפשרת שליטה בריכוז התרופה בגוף לאורך זמן רב יחסית.

בתעשיית התרופות הצורך העיקרי שהטכנולוגיה עונה עליו הוא שמירה על ריכוז קבוע של החומר הפעיל בתרופה בגוף האדם, מבלי צורך בנטילת התרופה פעמים רבות במועדים קבועים. בעיית נטילת התרופות והמינונים עולה כסף רב למדינות המפותחות. ההערכות הן שבארצות הברית נטילת תרופה במינון שגוי היא הגורם ל-25% מהפניות לבתי חולים. לכן תחום זה מקבל תנופה רבה בשנים האחרונות, בד בבד עם התפתחות הנדסת הפולימרים.

השמירה על ריכוז קבוע של חומר פעיל מושגת על ידי שימוש בפולימרים שמתכלים ומתמוססים בגוף האדם (בדרך כלל נפלטים בשתן) בקצב איטי. לכידת החומר הפעיל בתוך הפולימר גורמת לשחרור החומר הפעיל בקצב שבו מתפרק הפולימר, וכך נשמר ריכוז יחסית קבוע (גם לא קבוע לגמרי) של החומר הפעיל בגוף.

בתרופות החדישות ביותר שבהן משתמשים בשחרור מושהה, מסיסות החומר הלוכד את החומר הפעיל משתנה בהתאם להימצאותם של חומרים מסוימים בסביבה (בדרך כלל מערכת הדם). לדוגמה, פולימר שלוכד בתוכו אינסולין עבור חולי סוכרת, כאשר מסיסותו של הפולימר הלוכד יורדת כאשר ריכוז האינסולין מסביבו עולה. באופן זה קצב שחרור האינסולין דווקא אינו קבוע אלא הוא משתנה בזמן, באופן ששומר על ריכוז קבוע של החומר בדם.

דוגמה לשימוש חקלאי היא הדברת הפטרייה בוטריטיס שתוקפת ענבים וירקות שונים. כדי להלחם בפטרייה מפזרים את המלח סודיום מטאביסולפיט. כאשר המלח סופח בהדרגה מים מהלחות שבאוויר הוא מתפרק ופולט לאיטו גופרית דו-חמצנית שמונעת את התפתחות הפטרייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]