שיבוטא

שיבוטא הוא דג המוזכר בתלמוד הבבלי. בימינו יש מחלוקת סביב זיהויו.

בתלמוד הבבלי מתארים כיצד מתכוננים אמוראים שונים לקראת שבת: ”רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא.” כלומר, רב ספרא היה חורך ראש (ככל הנראה ראש בהמה) להכשרתו ורבא היה ממליח שיבוטה. כלומר השיבוטה נאכלה בשבת. קיים דיון בשאלת הרישא לעומת השיבוטא ובשאלה האם היו אלה מזונות שנאכלו באופן קבוע בשבת.

בסעודות ראש הגולה, שהכילו אוכל יוקרתי, נמנים בימי חול מטעמי בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי.

גלות בבל

לפי המדרש, הדג גלה לבבל לאחר החורבן, ויתגלה עם בוא הגאולה:

... שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו.

— איכה רבה, פתיחתא דחכימי, פסקה ל"ד

...וכשחזרו כולהם חזרו חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שהוא רואה במפלתה שלתדמור שהיא הייתה שותפת בחֻרבן הבית ראשון ובחֻרבן הבית השני. בחֻרבן ראשון העמידה שמונים אלף קשטים ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים. ונחרשה העיר – חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל.

— תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד' הלכה ה'

השיבוטה כתחליף חזיר

לפי התלמוד הבבלי, למוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו התורה מתירה בפירוש דברים הדומים ומזכירים בטעמם וכדומה, דברים כאלו האסורים על פיה. ושואלת אותו מהו הדבר המותר אשר מאפשר לדעת טעמו של בשר בחלב. תשובתו של רב נחמן הייתה עטינים של פרה.

"אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידה – דם טוהר. חֶלֶב בהמה – חֶלֶב חיה. חזיר – מוח של שיבוטה... רוצה אני לאכול בשר בחלב. אמר להם רב נחמן לטבחים: צלו לה כחלים."

המקור בארמית

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה: אסר לן דמא – שרא לן כבדא, נדה – דם טוהר, חֶלֶב בהמה – חֶלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא... בעינן למיכל בשרא בחלבא. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי.

— מסכת חולין, דף ק"ט, עמוד ב'

במדרש תנחומא, שמיני, י"ב, מצוי קטע דומה, אלא שאינו מיוחס לילתא: ”אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר.”

זיהוי השיבוטא

זיהוי עם דגים בני ימינו

קיימת מחלוקת על זיהויו של הדג. לפני כמה עשרות שנים כונה דג הקרפיון, שמקורו בסין, בשם שיבוטה. לפי השף ישראל אהרוני, דג השיבוטה הנזכר במתכונים הוא ההאליבוט, דג ים. לפי אברהם קורמן, כיום מזוהה השיבוטה עם דג משה רבנו.

ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר-אילן, אשר חוקרים את זיהויין של חיות המוזכרות במקרא, מזהים את השיבוטה עם שאבוט (ערבית), דג נהרות החי בנהרות הפרת והחידקל, וכן בנהר כהרון שבאיראן. דג השאבוט הוא דג כשר שיש הטוענים כי טעמו כטעם חזיר. משקלו עד 60 ק"ג.

השיבוטה כעז ים

היד רמ"ה (סנהדרין נט: ד"ה מתיבי) כותב: "ושיבוטא עיזא דימא הוא". וכ"כ תוספות (עבודה זרה לט. ד"ה וסימניך): "בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא - והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי". לפי שהבינו כך מהגמרא: ”המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה, עמוד א'), מדובר בנהיגה בשיבוטא ובעז יחד, רש"י אומר על כך: ”קשר קרון לעז ודג – זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים.” הדיון עוסק באיסור הנהיגה בכלאיים, והרעיון של נהיגת שיבוטא ועיזה יחד מהווה דוגמה לנהיגת בעלי חיים שונים לחלוטין יחד – דוגמה היפותטית.

וע"פ תוס' כתב הפרי חדש (יו"ד סי' פ"ג סק"ד): "חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור, וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראת שיבוטא". וכן הפרי מגדים (יו"ד סי' פ"ג שפתי דעת סק"ג, ומשבצות זהב סק"ב) מתייחס לשיבוטא כאל עז ים.

מה שכתב הפר"ח "שהיא 'בהמה גדולה' הנמצאת בים - שריא", היום יודעים שאין מציאות כזו קיימת - בע''ח ימיי עם רגליים וכו' עם סימני טהרה. הערוך (ערך שבט) כתב רק: "פירוש שיבוטא - דג גדול כענין בהמה גדולה בים". - 'דג גדול כענין' וכו', ולא בהמה ממש. הרמב"ם (הל' כלאים ט, ח) כתב: "אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם 'חיה שבים' כגון עז עם שבוט". - 'חיה שבים', כוונתו רק לדג גדול, וכמש"כ בהל' מאכלות אסורות (ב, יב): "והבריות הגדולות ביתר - שהן חיות הים". והסיבה שכינו אותו בשם 'עז הים', כתב הערוך השלחן (יו"ד סי' פג סעיף ח), שהוא בגלל איזה דמיון שיש לו לעז. והוא בגלל שיש להשבוט בינים נוטים למטה מתחת לפיו, כעין זקן קטן, כמו שיש לעיזים. 'בינים' אלה מכנה אותו רב אשי בשם 'קרניים', ובהם בוחש השבוט בקרקע הים לאתר את המזון. וכמ''ש בב"ב (עד.): "אמר רב אשי ההוא עיזא דימא הוא, דבחישא ואית לה קרני", ושם ברשב"ם: "דבחישא - חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה".

קישורים חיצוניים

• שגיא קופר, שובה של השיבוטה, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005
• אברהם קורמן, דגים טהורים וטמאים
• מנחם מענדל קלמנסון, רישא לעומת שיבוטא
• לאה דימנט, דגים למאכל במקורות התלמודיים
• משה רענן, מוחא דשיבוטא – שיבוטה, פורטל הדף היומי
• עור, צרעת, נגעים מתוך האנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת פרופ' אברהם שטינברג
• תלמוד בבלי מסכת בבא קמא פרק ה'
• תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ז'