שיגור לחלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיגור מעבורת החלל קולומביה לחלל, אפריל 1981

שיגור לחלל הוא תהליך שבו גוף, בדרך כלל חללית או לוויין, משוגר מפני כדור הארץ אל החלל החיצון, ושוהה שם זמן רב (ולעתים אף אינו חוזר לעולם לכדור הארץ).

מהירות המילוט מכדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הפיזיקה הניוטונית, נדמה היה כי כל עצם שיזרק מהאדמה כלפי מעלה ימצא את דרכו חזרה מטה, אל "מקומו הטבעי". לאחר גילוי חוקי המכניקה על ידי אייזק ניוטון נתברר כי ניתן לשגר גוף מפני כדור הארץ לחלל כך שהגוף לא יחזור לעולם, באחד משני אופנים (אם כי עברו עוד מאות שנים עד שהטכנולוגיה שמאפשרת זו פותחה במאה ה-20):

  1. אם מעניקים לגוף אנרגיה קינטית מספקת ומהירות צידית (כלומר מהירות בכיוון היקפי סביב כדור הארץ) חוקי המכניקה קובעים כי הגוף יחוג סביב כדור הארץ במסלול אליפטי, בדומה לצורה שבה כוכבי הלכת מקיפים את השמש. ניתן להסדיר את הדברים כך שהגוף יחוג במסלול מעגלי. גופים כאלה הם לווינים מלאכותיים, ומשמשים לצרכים טכנולוגיים וצבאיים שונים.
  2. אם מעניקים לגוף מהירות שהיא מעל לסף הנקרא מהירות המילוט, הגוף ייזרק לחלל החיצון וימשיך ויתרחק מכדור הארץ לנצח. יש כמובן אפשרות להעניק לגוף רק חלק מהאנרגיה ולנסות לאסוף עוד אנרגיה בדרכו בחלל באמצעות שיטת המקלעת הכבידתית. דוגמה לגוף כזה היא חללית המחקר וויאג'ר 1 ששוגרה על ידי ארצות הברית ב-1977. מהירות המילוט מכדור הארץ היא 11.2 קילומטר בשנייה, או כ-40,320 קילומטר לשעה. מהירות זו אינה תלויה במסת הגוף.

אמצעי שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המראתו של משגר סויוז

אמצעי השיגור הנפוץ לשיגור לחלל הוא משגר לוויינים וחלליות, שהוא עצם בעל מנוע רקטי שמשמש לשיגור לוויינים או חלליות לחלל. השיגור עצמו מתבצע מנמל חלל. בדרך כלל, המשגר מורכב ממספר שלבים על מנת להקטין את מסתו ככל שהשיגור מתקדם, ולאפשר האצת הטיל למהירות הנדרשת ממנו. ברוב המקרים למשגר יש שלושה שלבים. השלבים שסיימו את פעולתם מנותקים מהמשגר ונופלים. כאשר מדובר בלוויין אז השלב האחרון של המשגר נועד להעניק ללוויין מהירות גבוהה בכיוון ניצב לפני כדור הארץ כך שהלוויין ייכנס למסלול שתוכנן עבורו.

מעבורת חלל היא כלי טיס רב פעמי המסוגל להמריא מכדור הארץ לחלל, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ לשם הכנתו לשימוש חוזר. מעבורת החלל האמריקאית, הנדונה בערך זה, היא כלי הטיס הראשון בעל יכולת זו. מעבורת החלל הראשונה, הקולומביה, שוגרה לראשונה ב-12 באפריל 1981. נאס"א בנתה עד כה 5 מעבורות חלל פעילות, שביצעו ביחד מעל 100 טיסות לחלל. צוות המעבורת אינו עולה בדרך כלל על שבעה אסטרונאוטים אך הייתה לפחות משימה אחת שבה השתתפו שמונה אסטרונאוטים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונות מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיונות ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ לחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרוץ לחלל

ספוטניק 1רוסית: 1 Спутник, בתרגום לעברית: לוויין 1) היה הלוויין הראשון בחלל. הוא שוגר במסגרת תוכנית ספוטניק על ידי ברית המועצות, באמצעות משגר מדגם R-7. ספוטניק שוגר ב-4 באוקטובר 1957, והיווה אבן פינה להאצת המירוץ לחלל בין ארצות הברית וברית המועצות. הלוויין פעל כשלושה שבועות, עד שהסוללות שהיו בתוכו דעכו. בשלב זה ספוטניק החל לאבד גובה, עד שבסופו של דבר הוא נכנס לאטמוספירה ונשרף ב-3 בינואר 1958.

כשלונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף ששיגור לוויינים לחלל מתבצע באופן תדיר החל משנת 1957, עדיין נכשלים מעת לעת שיגורים של לוויינים וחלליות. דוגמה לכישלונות מסוג זה:

  • הפעלתו הראשונה של משגר הלוויינים אריאן 5, ב-4 ביוני 1996, הסתיימה בהשמדה עצמית 40 שניות לאחר שהחלה, כתוצאה מבאג בתוכנת הניווט של המשגר.
  • מתוך תשעה שיגורים של לוויינים ישראליים מסדרת "אופק" באמצעות משגר הלוויינים שביט, נכשלו שני שיגורים.