שיונגנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שְׂיוֹנְגנוּ
הוקמה המאה השלישית לפנה"ס
התפרקה 460
ישות יורשת מדינת שְׂייֵנְבֵּיי
משטר קונפדרציה של עמים נוודים
יבשת אסיה
עיר בירה לונְגצֶ'נְג (蘢城) בסמוך לחושוו-צאידם שבעמק אורחון במונגוליה, נקבעה כאתר מפגש שנתי ועיר הבירה דה פקטו
הטריטוריה של השיונגנו (בירוק) (סביב שנת 250 לפנה"ס)

שְׂיוֹנְגנוּ (סינית: 匈奴, פיניין: Xiōngnú, וייד-ג'יילס: Hsiung-nu) הוא המונח הסיני לקונפדרציה של שבטים נוודים שמקורם אינו ידוע, שבין המאה השלישית לפנה"ס למאה הרביעית שלטו על חלקים גדולים ממרכז אסיה תחת שליט מרכזי המכונה "שאנְיוּ". סופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים ונדחקו בחלקם מערבה.

השיונגנו מוזכרים לראשונה במקורות הסיניים בשנת 230 לפנה"ס, אבל היו מוכרים בסין כנראה קודם לכן, וכנראה שהייתה להם השפעה על אמנות הלחימה בסין בתקופת המדינות הלוחמות. יכולתם הצבאית והניידות של פרשיהם הטילו אימה על הסינים עד כדי כך שצ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין, הורה לבנות את החומה הגדולה על מנת להגן על סין מהתקפותיהם. היחסים בין השושלות סיניות הקדומות והשְׂיוֹנְגנוּ היו מורכבים, וכללו תקופות חוזרות ונשנות של עימות צבאי וקנוניות, וביניהן תקופות של סחר הדדי, חלוקת תשורות הדדית (בפועל תשלום כופר סיני למניעת התקפה) ובריתות באמצעות נישואים.

במאה השנייה לפנה"ס הם הביסו את קונפדרציית השבטים של היְוֵּאגְ'ה שהייתה קודם העם השליט ותפסו את השטחים בהם ישבו קודם (רוב מבין אנשי היְוֵּאגְ'ה נמלט מערבה והקים בסופו של דבר את אימפריית קושאן) והפכו בכך לכוח החזק ביותר בערבות שמצפון לסין. הם מופיעים במקורות הסיניים מהמאה השלישית לפני הספירה כשליטים של אימפריה תחת מָאוֹדוּן (שהפך למנהיג העליון ב-209 לפני הספירה)‏[1] שגבולותיה התרחבו מעבר למונגוליה המודרנית. הם היו פעילים באזורים של דרום סיביר, מערב מנצ'וריה והמחוזות של סין המודרנית: מונגוליה הפנימית, גאנסו ושינג'יאנג.

חוקרים רבים משערים כי השיונגו הם האבות הקדמונים של שבטי ההונים שהטילו חיתתם על אירופה בשלהי תקופת האימפריה הרומית במהלך המאות הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים, אם כי קיימות גם טענות השוללות זאת.‏[2] גם כיום רואים אותם עמים טורקיים ומונגוליים כאבותיהם הקדמונים, טענה הנתמכת על ידי היסטוריונים רבים.

רוב המידע על השְׂיוֹנְגנוּ הגיע ממקורות סיניים. המעט שידוע על שמות מנהיגיהם ועל תואריהם מגיע מתעתיקים סיניים של שפתם. השפה של השְׂיוֹנְגנוּ הייתה נושא להשערות מגוונות מכיוון שרק מילים מעטות, בעיקר תארים ושמות פרטיים, נשמרו במקורות הסיניים. בין השפות שהוצעו היו היניסיאנית, פרסית, טורקית ומונגולית.‏[3]

השערות לגבי מקורם והשפה בה דיברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת המאה ה-19 העלו חוקרים מערביים השערות מגוונות לגבי המקור של שבטי השיונגנו והשפה בה דיברו. חוקרים רבים סבורים שקונפדרציית השְׂיוֹנְגנוּ הייתה תערובת של קבוצות אתנו-ליגנוויסטיות שונות, והשפה העיקרית בה דיברו (כפי שמיוצגת במקורות הסיניים) והקשרים ביניהם, לא נקבעו באופן משביע רצון.‏[4]

התאוריה היניסיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיוש ליגטי (Lajos Ligeti) היה הראשון להציע את האפשרות שהשְׂיוֹנְגנוּ דיברו שפה ממשפחת השפות היניסאניות. הסינולוג הקנדי אדווין פוליבלנק (Edwin G. Pulleyblank; נולד ב-1922) היה הראשון להרחיב בנושא בעזרת עדות אמינה. בשנת 2000 ניתח הבלשן האמריקני אלכסנדר וובין (Alexander Vovin) מחדש את הטענות של פוליבלנק ומצא תימוכין נוספים להן בעזרת שימוש בשחזור העדכני ביותר של הפונולוגיה הסינית הקדומה שביצעו סטרוסטין (Starostin) ובקסטר (Baxter) ובתעתיק סיני של משפט בודד בשפת הגְיֵה (羯) (שבט שהיה חבר בקונפדרציית השְׂיוֹנְגנוּ). ניסיונות קודמים לפענח את המשפט באמצעות טורקית לא תואמים את התרגום לסינית בצורה כה מדויקת כפי שהשימוש בדקדוק היניסאני מצליח.‏[5] בהשערה של אדווין פוליבלנק (1962) כי השפה הקטית ממשפחת השפות היניסאניות (השפה היחידה שעדיין שרדה ממשפחה זו), אותה דוברים בני העם הקט המתגוררים כיום במחוז קרסנוירסק שברוסיה היא המשך לשפה בה דיברו השְׂיוֹנְגנוּ תומכים כמה חוקרים.‏[6]

התאוריות הטורקיות והמונגוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שפות טורקיות

חוקרים שתמכו בהשערה כי השיונגנו דיברו בשפה המשתייכת למשפחת השפות הטורקיות כוללים את החוקר הצרפתי ז'אן-פייר אבל-רמוסה (Jean-Pierre Abel-Rémusat‏; 1832-1788), החוקר הגרמני יוליוס קלפרות (Julius Klaproth‏; 1835-1783), החוקר היפני שירטורי קוראקיצ'י (1942-1865), החוקר השבדי גוסטף יוהאן רמשטדט (Gustaf John Ramstedt‏; 1950-1863), החוקרת הגרמניה אנהמרי פון גבן (Annemarie von Gabain‏; 1993-1901) והחוקר האוקראיני אומליאן פריטסק (Омеля́н Йо́сипович Пріца́к‏; 2006-1919).‏[7] כמה מקורות טוענים כי המעמד השליט היה טורקי-קדום, ‏[8] אחרים מעלים השערה כי היה הוני קדום. אחרים, כדוגמת הסינולוג הצרפתי פאול פליו (Paul Pelliot‏; 1945-1878), עומדים על דעתם כי מוצאם היה מונגולי. ההיסטוריון האמריקאי פרופ' קרטר פינדלי (Carter Vaughn Findley) מאוניברסיטת אוהיו מאמין כי אם השיונגנו לא היו האבות הקדמונים של ההונים, לכל הפחות היו להם קשרים קרובים עם עמים טורקיים מאוחרים יותר.‏[9]

זיהוי בכתב של הטורקים עם ההונים על ידי צד שלישי, סוגדיאנים נתגלה על ידי החוקר הגרמני ולטר ברונו הניג (Walter Bruno Henning‏; 1968-1907) ב-1948 וגילויו אושר על ידי חוקרים נוספים ‏[10]. סרגי קלייאשטורני טען כי "מסורות סוגדיאניות מקומיות (בכתב ובעל פה), מבוססות על מפגשים מוקדמים (המאה הרביעית לספירה), עם אחד השבטים ההונים בשִֹי-גאוצ'נג, שאחר כך נודע כטורקי".‏[11]

התאוריה האיראנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שפות איראניות

בין החוקרים שהעלו השערות בדבר מקור איראני לשיונגנו היו הרולד ביילי (1985),‏[12] והחוקר ההונגרי יאנוש הרמטה (1999)‏‏[13], שהאמין כי קונפדרציית השיונגנו כללה 24 שבטים, ששלטו על אימפריה של נוודים בעזרת ארגון צבאי חזק וכי "למלכיהם (המכונים שָׁאנְיוּ) היו שמות איראניים ואת כל המילים שהסינים ציינו כי מקורם בשפת השיונגו ניתן להסביר בשפה איראנית מסוג סאקה". הוא סיכם "לפיכך ברור שמרבית שבטי השיונגנו דיברו שפה איראנית מזרחית.‏[14] גם הנריק ינקובסקי (Henryk Jankowsi) טען כי "השיונגנו האסיאתיים היו ממוצא איראני ודיברו שפה איראנית מסוג סאקה".‏[15] קשר עם סאקה איראנית הוזכר גם על ידי בקווית.‏[16]

התאוריה הרב-אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסינולוג הצרפתי אלבר טריין דה לאקופרי (Albert Terrien de Lacouperie‏; 1894-1845) השיונגנו היו קבוצות של עממים שונים.‏[17]

תאורית השפה המבודדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטורקולוג גרהרד דורפר (Gerhard Doerfer) כופר באפשרות של קשר בין שפת השיונגנו ובין כל שפה ידועה אחרת ודוחה בתוקף כל קשר בינה לבין שפות טורקיות או מונגוליות.‏[18]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענת ההיסטוריון הסיני הקדום סְה-מָה צְ'יֵאן היה המעמד השליט של השיונגנו צאצאים של צ'וּנְוֵיי (淳維), שייתכן שהיה בנו של גְ'יֵה, השליט האחרון של שושלת שיה. עם זאת, אף שאין עדות ישירה הסותרת טענה זו, אין גם עדות ישירה התומכת בה.

השיונגנו היו בתחילה אוסף של שבטים קטנים וחסרי חשיבות ששכנו באזורים השוממים של הרמות של מונגוליה. בתקופת שלטון שושלת ג'ואו המזרחית אפשרו המערכות הצבאיות של המדינות הואסליות לטהר "ברברים" (הכינוי הסיני המקובל לכל מי שאינו סיני) עוינים אחרים, את ההזדמנות להתחזק ולתפוס את מקומם. נוודים חדשים אלו היוו בעיה גדולה לסינים, שכן אורח חייהם שהתבסס על ניידות תוך שימוש בסוסים אפשר להם לערוך פשיטות מהירות על כפרים ועיירות. בתקופת המדינות הלוחמות היו לשלוש מתוך שבע המדינות הלוחמות גבול משותף עם השיונגנו, והם החלו לבנות שורה של מצודות הגנה שאחר כך חוברו באמצעות החומה הגדולה.

בתקופת שושלת צ'ין גירש הצבא הסיני בפיקודו של מֶנְג טְייֵן את שבטי השיונגנו וכבש מחדש את אזור מדבר אורדוס. נוכחות של העמים החזקים של הדונְגְחוּ ממזרח והיְוֵּאגְ'ה ממערב הגבילו את השיונגנו ואילצו אותם להגר צפונה בעשור שבא אחר כך. התמוטטות שושלת צ'ין ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה אפשרו לשיונגנו בהנהגת השָׁאנְיוּ טוֹאוּמָן (頭曼‏; שלט 220 לפנה"ס-209 לפנה"ס) להגר שוב דרומה לגבול עם סין.

קונפדרציה תחת מאודון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי השליטה של השיונגנו תחת מָאוֹדוּן, סביב 205 לפנה"ס
מפת אסיה בשנת 200 לפני הספירה המראה את המדינה המוקדמת של השיונגנו ושכנותיה

בשנת 209 לפנה"ס, שלוש שנים לפני הקמת שושלת האן, אוחדו השיונגנו לקונפדרציה חזקה תחת שאניו חדש ושמו מָאוֹדוּן (שלט 209 לפנה"ס-174 לפנה"ס). האחדות הפוליטית של השיונגנו הפכה אותם לאויב מטיל אימה בכך שאפשרה להם לרכז כוחות גדולים ולעשות שימוש בתיאום האסטרטגי המשופר. עם זאת, הסיבה ליצירת הקונפדרציה אינה מוחוורת. אחת ההשערות היא שאיחוד סין עורר את הנוודים להתכנס סביב מרכז פוליטי במטרה לחזק את מצבם.‏[19] תאוריה אחרת שהארגון מחדש היה תגובתם למשבר הפוליטי שפקד אותם בעקבות גירושם משדות המרעה של הנהר הצהוב על ידי צבאות שושלת צ'ין בשנת 215 לפנה"ס.‏[20]

לאחר שחישל את האחדות הפנימית הרחיב מָאוֹדוּן את האימפריה בכל הכיוונים. בצפון האימפריה הוא הכניע כמה עמים נוודים, כולל הדינגלינג (丁零) של דרום סיביר. במזרח הוא ריסק את כוחם של הדונְגְחוּ של מזרח מונגוליה ומנצ'וריה, כמו גם את היְוֵּאגְ'ה במערב שגורשו מפרוזדור גאנסו לחלוטין, לאחר שמלכם נלכד ונרצח (ובנו של מָאוֹדוּן, גִ'יג'וּ, הכין גביע שתייה מגולגולתו), והשתלט תוך כדי כך על שטחים נרחבים במערב (כיום בתחומי שינג'יאנג), ובדרום הוא השתלט מחדש על כל האדמות שכבש מֶנְג טְייֵן.

מערכת ברית הנישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף של 200 לפנה"ס, לאחר המצור על טָאיְוֵּאן (כיום בירת מחוז שאנשי) הוביל הקיסר גָאוֹדְזוּ מייסד שושלת האן אישית מערכת צבאית כנגד מָאוֹדוּן. בקרב בָּאידֶנְג צפונית לפִּינְגצֶ'נְג (כיום דָאטונְג) הוא כותר בידי פרשי העילית של השיונגנו שמנו לכאורה בין 300,000 ל-400,000. הקיסר שהובא במצור בן 7 ימים הצליח בקושי להימלט משבייה.

לאחר התבוסה בפִּינְגצֶ'נְג, החליט קיסר האן לנטוש את הפתרון הצבאי לאיום שהיוו השיונגנו. במקום זאת נשלח לְיוֹ גִ'ינְג (劉敬) כשליח מטעם הקיסר לנהל משא ומתן. הסכם השלום אותו השיג השליח כונה "חֶאצִ'ין" (和親 – מילולית "קרבה הרמונית", אבל מקובל לתרגם כ"שלום וידידות") על פיו נקבע מעמד שווה בין שתי המדינות, כשהחומה הגדולה משמשת כגבול משותף. נסיכה משושלת האן ניתנה כמתנת נישואים לשאניו, וכמו כן קיבלו השיונגנו מדי שנה מתנות של משי, משקאות חריפים ואורז.

ברית זו קבעה את תבנית היחסים בין ההאן לשיונגנו במשך כ-60 שנים. עד 135 לפנה"ס חודשה ברית זו לא פחות מתשע פעמים, כשה"מתנות" גדלו עם כל חידוש של ההסכם. בשנת 192 לפנה"ס מָאוֹדוּן אפילו הציע נישואין לאלמנת הקיסר גָאוֹדְזוּ, הקיסרית לוּ גְ'ה. גִ'יג'וּ, בנו ויורשו של מָאוֹדוּן המכונה לָאושָׁאנְג שאניו המשיך במדיניות ההתפשטות של אביו. לָאושָׁאנְג הצליח במשא ומתן עם הקיסר וֶן משושלת האן לקבוע את התנאים למערכת סחר רחבת היקף במימון הממשלה.

בעוד שהשיונגנו זכו להישגים ניכרים, מנקודת המבט הסינית היו בריתות הנישואים יקרות, משפילות ובלתי יעילות. לָאושָׁאנְג הראה כי אינו מתייחס לחוזה השלום ברצינות. במקרה אחד הגיע חיל החלוץ שלו קרוב לצ'אנג-אן (בירת שושלת האן). ב-166 לפני הספירה הוא הוביל אישית 140,000 פרשים לפלישה למחוז אנדינג בגאנסו, והגיע עד למעון הקיץ של הקיסר ביונג. ב-158 לפנה"ס הוביל יורשו כוח בן 30,000 פרשים לתקיפת שאנג ו-30,000 נוספים להתקפה על דאטונג.

ההיררכיה של השיונגנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות מָאוֹדוּן התארגנו השיונגנו תחת מערכת פוליטית כפולה. האגפים הימניים והשמאליים (מערב ומזרח בהקבלה אצל השיונגנו) של השיונגנו נחלקו על פי בסיס אזורי. כפי שניתן לראות מהכינויים שנתנו השיונגנו למערב ולמזרח היה הכיוון הכללי של אומה זו דרומה, כפי שהיה המנהג בין העמים הטורקו-מונגולים. ניתן לראות תופעה זו גם אצל הצאצאים של השיונגנו, הגקטורקים של המאה השישית, כמו גם אצל המונגולים של ג'ינגיס חאן. ‏[21]

בראש השיונגנו עמד מנהיג שכונה "שאניו", שתוארו המלא תועתק לסינית כ"צֶ'נְג- לִי קוּ- טוּ שָׁאן-יוּ", ותורגם לסינית כ"בן השמים המלכותי". ייתכן שבמילים אלו ניתן להבחין בשורשים טורקו-מונגוליים: "צֶ'נְג- לִי: בייחוד הוא כנראה תעתיק של המילה הטורקית והמונגולית Tängri – שמים או אלוהים. ה"שאניו" – שליט-על, המקביל ל"בן השמים" הסיני – שלט ישירות על הטריטוריה המרכזית. לונְגצֶ'נְג (蘢城) בסמוך לחושוו-צאידם שבעמק אורחון במונגוליה, נקבעה כמקום המפגש השנתי והבירה "דה פאקטו".

תחת השאניו שירתו "שני מכובדים דגולים, המלכים – טוצ'ה", המכונים המלכים הראויים של הימין והשמאל, התעתיק הסיני " טוּ- צְ'ה" קשור למילה הטורקית doghri, ישר, נאמן. ככל שניתן להתייחס למגורים קבועים למי שהשתייך לעמים שהיו במהותם נוודים, התגורר השאניו במעלה הנהר אורחון, באזור ההררי בו עתידה לקום קארקורום, בירת המונגולים של ג'ינגיס חאן. המלך הראוי של השמאל, בעיקרון יורש העצר, חי במזרח, קרוב לוודאי במעלה נהר חרלן (במונגולית Хэрлэн гол). המלך הראוי של הימין התגורר במערב ייתכן בקרבת העיר אוליאסטי (Улиастай) של ימינו בהרי חאנגי (Хангайн нуруу). מתחתם "קו-לי" – המלכים של ימין ושמאל, מפקדי הצבא של ימין ושמאל, ואז מפקדים של אלף איש, של מאה, ואז עשרה אנשים. אומה זו של נוודים, אנשים בתנועה כל הזמן, אורגנה כצבא לכל דבר.

מלחמה עם שושלת האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת האן החלה בהכנות למלחמה כאשר ווּ קיסר האן שלח את חוקר הארצות גָ'אנְג צְ'ייֵן (張騫) לחקור את הממלכות המסתוריות במערב ולכרות ברית עם עם היְוֵּאגְ'ה במטרה להיחלם בשיונגנו.‏[22] למרות שגָ'אנְג צְ'ייֵן לא הצליח במשימתו, דיווחיו על המערב הגדילו את הרצון להילחם בשליטה של השיונגנו על הדרכים מסין מערבה, והסינים התכוננו למתקפה רחבת היקף תוך שימוש בדרך המשי הצפונית על מנת לשנע לוחמים וציוד לחימה.

למרות שסין התכוננה לעימות צבאי כבר מתקופת שלטונו של הקיסר וֶן, ההזדמנות ליזום מתקפה הגיעה רק ב-133 לפנה"ס, לאחר הניסיון שכשל ללכוד במארב את השאניו במָאיִי. בנקודת זמן זו הייתה האימפריה מאוחדת כלכלית, צבאית ומדינית כשהסיעה ההרפתקנית והתומכת במלחמה מובילה את מדינות החצר הקיסרית. באותה שנה הפך הקיסר וו את ההחלטה שקיבל שנה קודם לחדש את הסכם השלום.

מלחמה כוללת פרצה בסתיו 129 לפנה"ס, כשחיל של 40,000 פרשים סיניים תקף במפתיע את השיונגנו בשווקים שבגבול. ב-127 לפנה"ס כבש מפקד צבאות ההאן, וֵיי צִ'ינְג, מחדש את מדבר אורדוס. ב-121 לפנה"ס ספגו השיונגו מפלה נוספת כאשר חְווֹ צ'וּבִּינְג הוביל כוח של חיל פרשים קלים מערבית מלונְגשִׂי ובתוך שישה ימים חצה תוך כדי לחימה חמש ממלכות שיונגנו. חוּנְיֵה, מלך שיונגנו נאלץ להיכנע עם 40,000 מאנשיו. בשנת 119 לפנה"ס תקפו כוחות סיניים בפיקודם של וֵיי וחְווֹ, שכללו כ-50,000 פרשים וכ-100,000 חיילים רגליים, שנעו לאורך נתיבים שונים, ואילצו את השאניו וחצרו להימלט צפונית למדבר גובי.‏[23] קשיים לוגיסטיים רציניים הגבילו את משך מערכות אלו והמשכם לטווח ארוך. על פי יֵן יוּאוּ (嚴尤) ניצבו בפני הכוחות הסיניים שתי בעיות. האחת הקושי של הספקת מזון למרחקים ארוכים. והשנייה, מזג האוויר באזורים בהם שלטו השיונגו הצפוניים היה קשה באופן מיוחד לחיילי ההאן, שלא נהגו לשאת עימם אספקה מספקת .‏[24] על פי הדיווחים הרשמיים איבדו השיונגנו בין 80,000 ל-90,000 איש. ומתוך 140,000 סוסים שהביאו כוחות ההאן למדבר, חזרו לסין פחות מ-30,000.

עקב קרבות אלו שלטו הסינים על האזורים האסטרטגיים ממדבר אורדוס ומסדרון גאנסו עד אגם לופ נור. הם הצליחו להפריד בין השיונגנו לבין העמים המכונה צְ'יָאנְג בדרום, וגם השיגו גישה ל"אזורים המערביים" (西域 בפיניין Xīyù- כיום שינג'יאנג).

מאבק המנהיגות בקרב השיונגנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שאימפריית שיונגנו התרחבה, כך התברר יותר ויותר שהמבנה השלטוני המקורי חסר גמישות ואינו מסוגל לשמר אחדות יעילה. הירושה המסורתית של הבן הבכור הפכה בלתי יעילה יותר ויותר בהתמודדות במצבי החירום המלחמתיים במאה הראשונה לפני הספירה. על מנת להתמודד עם בעיות הירושה, קבע השאניו הוהאניו (58 לפנה"ס-31 לפנה"ס) את הכלל שיורש העצר חייב להעביר את הכתר לאחיו הצעיר. תבנית זו של העברת הירושה לאח אכן הפכה לנורמה.

ההתגברות של הפוליטיקה האזורית הפכה מוחשית סביב תקופה זו, כאשר המלכים המקומיים סירבו להשתתף במפגשים השנתיים בחצר ה"שאניו". בתקופה זו נאלצו ה"שאניו" לטפח בסיס כוח באזורים שהיו שייכים להם על מנת להבטיח את שלטונם.

בין השנים 114 לפנה"ס ל-60 לפנה"ס היו לשיונגנו שבעה "שאניו". שניים מהם, צָ'אנְשְׁאלוּ וחוּיֵנְטִי, הוכתרו כשעדיין היו ילדים. בשנת 60 לפנה"ס הוכתר "המלך הראוי של הימין" (טוּצִ'יטָאנְג – כלומר של המזרח - התואר הגבוה ביותר באצולת השיונגנו מתחת לשאניו) כשאניו "ווּיֵנְג'וּטִי". מיד עם עלייתו לשלטון החל השאניו לטהר את השלטון מאנשים שמרכז כוחם במזרח. כתוצאה מכך החליטה אצולת המערב בשנת 58 לפנה"ס לבחור בהוהאניו כשאניו שלהם. בשנת 57 לפנה"ס התחולל מאבק על השלטון בין חמש קבוצות אזוריות, שכל אחת הכריזה על שאניו משלה. בשנת 54 לפנה"ס נטש הוהאניו את בירתו בצפון לאחר שהובס על ידי אחיו, השאניו " גְ'אגְ'ה".

כפיפות להאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום שלטון שושלת האן שנת 2 לספירה

בשנת 53 לפנה"ס החליט הוהאניו (呼韓邪) להיכנס למערכת יחסים של כפיפות לאימפריה של שושלת האן. התנאים המקוריים עליהם עמד ממשל שושלת האן היו, ראשית, שהשאניו או נציגיו יגיע לבירה כמחווה של הערכה לקיסר; שנית, שה"שאניו" ישלח נסיך כבן ערובה; ושלישית, ה"שאניו" יגיש תשורה לקיסר האן. ההגדרה של השיונגנו בסדר העולמי של הסינים הופחתה מ"מדינה אחות" ל"צמיתה חיצונית" (外臣). עם זאת במהלך תקופה זו שמרו השיונגנו על ריבונית פוליטית ושלמות טריטוריאלית מלאה. החומה הגדולה של סין המשיכה לשמש קו גבול בין ההאן לשיונגנו.

הוהאניו שלח את בנו, שְׁוּלוּג'וּטִיטָאנְג - "המלך הראוי של הימין", לחצר האן כבן ערובה. ב-51 לפנה"ס הוא ביקר באופן אישי את בבירה צ'אנג-אן על מנת לחלוק כבוד לקיסר בראש השנה הסיני. בתמורה הוענקו להוהאניו כמויות גדולות של זהב, כסף, בגדים, משי, סוסים ודגנים. הוהאניו ערך שני ביקורים נוספים בהם חלק כבוד לקיסר, ב-49 לפנה"ס, וב-33 לפנה"ס, שבכל אחד מהם העניק לו הקיסר מתנות שערכן הולך וגדל. בביקור האחרון השתמש הוהאניו בהזדמנות על מנת לבקש להתמנות כבן מאומץ של הקיסר. כסימן לשקיעה שחלה במעמדם הפוליטי של השיונגנו, סירב הקיסר יואן לבקשתו, ובמקום זאת נתנו לו חמש נשות חצר יפהפיות. אחת מהן, הייתה וָאנְג גָ'אוֹג'וּן, שהתפרסמה בפולקלור הסיני כאחת מארבע היפהפיות.

כשנודע לגְ'אגְ'ה על כניעת אחיו, שלח גם הוא את בנו לחצר שושלת האן כבן ערובה בשנת 53 לפנה"ס. ואחר כך פעמיים, ב-51 לפנה"ס וב-50 לפנה"ס, הוא שלח שליחים עם תשורות ממנו. אך כיוון שלא חלק לקיסר כבוד באופן אישי, הוא לא התקבל למערכת הכפיפות לשושלת האן. ב-36 לפנה"ס הרכיב קצין זוטר בשם צֶ'ן טָאנְג, בעזרת גָאן יֵנְשׁוֹאוּ, המושל הכללי של האזורים המערביים, חיל משלוח שהביס את גְ'אגְ'ה ושלח את ראשו כשלל ניצחון לצ'אנג-אן.

יחסי הכפיפות הופסקו במהלך כהונתו של השאניו חוּדוּאָרשְׁה (48-18 לספירה), במקביל לתהפוכות המדיניות של שושלת שין בסין. השיונגנו ניצלו את ההזדמנות והשתלטו מחדש על האזורים המערביים, כמו גם על העמים השכנים כדוגמת ווּחְווָאן. חוּדוּאָרשְׁה אפילו שקל על ביטול מערכת הכפיפות לסין ב-24 לספירה.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיונגנו הצפוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר גוָאנְגְווּ משושלת האן נקט במדיניות פייסנית מול כוחם העולה של השיונגנו. בשיא כוחו השווה חוּדוּאָרשְׁה את עצמו לשליט המהולל הקודם מָאוֹדוּן. אבל בשל השבטיות בקרב השיונגנו לא היה חוּדוּאָרשְׁה מסוגל מעולם לזכות בסמכות בלתי מעורערת בקרב השיונגנו. כאשר בחר בבנו כיורש העצר (בניגוד לכלל של העברת הירושה לאחיו כפי שקבע הוהאניו) סירב בּי, מלך זְ'אג'וּ של המערב להשתתף במפגש השנתי בחצר ה"שאניו".

כבן הבכור של ה"שאניו" הקודם הייתה לבּי הזכות החוקתית לתביעה על הירושה. בשנת 48, שנתיים לאחר שפונו, בנו של חוּדוּאָרשְׁה עלה לכס השלטון, הכריזו שמונה שבטי שיונגנו במרכז הכוח של בּי בדרום, ולהם כוח צבאי בן 40,000 ל-50,000 על בי כ"שאניו" שלהם. בכל מהלך תקופת שושלת האן המזרחית כונו שתי קבוצות אלו השיונגנו הדרומיים והשיונגנו הצפוניים בהקבלה.

תחת לחץ צבאי של השיונגנו הצפוניים וסובלים מסדרה של אסונות טבע הכניס בּי את השיונגנו הדרומיים למערכת הכפיפות לסין של שושלת האן בשנת 50 לפנה"ס. התנאים הפעם היו נוקשים יותר במטרה לפקח בצורה הדוקה יותר על השיונגנו. ה"שאניו" נצטווה לקבוע את חצרו במחוז מֵייגִ'י של נפת שִׂיחֶה. השיונגנו הדרומיים יושבו מחדש בשמונה נפות של אזור הגבול. באותו זמן, אולצו מספר רב של סינים להגר לאותן נפות, והחלו להיווצר יישובים מעורבים. השיונגנו הצפוניים הובסו על ידי שבטי השְׂייֵנְבֵּיי ב-85 לספירה, ופעם נוספת על ידי הסינים בשנת 89 במהלך קרב איך באיין, שבו ה"שאניו" האחרון של השיונגנו הצפוניים הובס ונמלט לצפון מערב יחד עם נתיניו.

בָּאן צָ'או (班超‏; 102-32), שהיה "מושל הכללי" של האזורים המערביים (כיום שינג'יאנג) מטעם שושלת האן המזרחית בסוף המאה הראשונה, הוביל צבא בן 70,000 איש במערכה כנגד מורדים משבטי השיונגנו שערכו מסעות שוד כנגד הסוחרים בדרך המשי. המערכה הצבאית המוצלחת שניהל הביאה להכנעת שבטי שיונגנו בזה אחר זה עד שכל אגן טארים נפל לידיו. כאות תודה על תרומותיו לאימפריית האן הוכתר באן צ'או כמרקיז של דינגיואן (定遠侯 "המרקיז שייצב מקומות רחוקים") וחזר לבירה לוו-יאנג בגיל 70 ומת שם בשנת 102. לאחר מותו התחזק כוחם של השיונגנו ב"אזורים המערביים", והקיסרים של השושלות הבאות לא היו הצליחו להשתלט מחדש על השטחים הרחוקים שבמערב.

השיונגנו הדרומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיונגנו הצפוניים והדרומיים ב-200 לספירה, לפני התמוטטות שושלת האן

השיונגנו הדרומיים נסמכו כמעט לחלוטין על הסיוע הכלכלי של ההאן. מתחים נוצרו בין הסינים שיושבו בצפון לבין השיונגנו שהמשיכו לקיים אורח חיים נוודי. כך למשל פרץ מרד בקנה מידה גדול בשנת 94, כאשר השאניו אָנְגְווֹ צירף לשורות כוחותיו את השיונגנו המובסים של הצפון.

לקראת סוף שושלת האן המזרחית נסחפו השיונגנו הדרומיים למרידות התכופות שפרצו כנגד חצר האן. ב-188 נרצח השאניו על ידי חלק מנתיניו בשל הסכמתו לשלוח כוחות לעזור להאן לדכא מרידה שפרצה בחביי – רבים מהשיונגנו חששו שהסכמה זו תקבע תקדים לשירות צבאי מתמשך עבור חצר שושלת האן. בנו של הנרצח, יוּפֿוּלְווֹ, ירש אותו, אך הודח על ידי אותה סיעה מורדת ב-189. הוא נסע ללוו-יאנג, בירת השושלת, לבקש סיוע מחצר האן, אך בתקופה זו הייתה הקיסרות שקועה במאבקים בין המפקד הכללי, חֶה גִ'ין והסריסים, והתערבות המצביא הפרטי, דונְג גְ'ווֹ. ל"שאניו" לא נותרה ברירה והוא התיישב עם נאמניו בפִּינְגְיָאנְג (כיום לינפן) שבשאנשי. הוא מת בשנת 195 ואחיו, חוּצוּצְ'וֵאן, ירש אותו.

ב-216 כלא המצביא והמדינאי, צָאו צָאו את חוּצוּצְ'וֵאן בעיר יֵה שבחביי, וחילק את נאמניו בשאנשי לחמש חטיבות: שמאל, ימין, דרום, צפון ומרכז. דבר זה נעשה במטרה למנוע מהשיונגנו הגולים להצטרף למרידות, ואפשר לצָאו צָאו להשתמש בשיונגנו ככוחות עזר בחיל הפרשים שלו. בסופו של דבר שינו בני האצולה של השיונגנו בשאנשי את שם משפחתם מ"לְווָאנְטִי" ל"לְיוֹ" מתוך מטרה לרומם את מעמדם בחברה הסינית, כשהם טוענים כי הם קרובי משפחה של המשפחה הקיסרית של ההאן בשל בריתות הנישואים הישנות.

לאחר שושלת האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חוּצוּצְ'וֵאן התחלקו השיונגנו לחמישה שבטים מקומיים. למצב האתני המסובך של יישובי הגבול המעורבים שנוסדו בתקופת האן המזרחי היו תוצאות חמורות, שהשלטונות הסיניים לא השכילו להבין עד לסוף המאה ה-3. בהגיע שנת 260 ארגן לְיוֹ צ'וּבֵּיי את קונפדרציית טְיֵאפֿוּ בצפון מזרח, ובהגיע שנת 290 לספירה הוביל לְיוֹ יְוֵּאן מרד בדרום מערב. באותה תקופה הגיע חוסר השקט של התושבים שאינם ממוצא סיני לממדים מדאיגים לאורך כל החזית המערבית של שושלת ג'ין.

ההאן הצפוני של לְיוֹ יְוֵּאן (318-304)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 304 עורר לְיוֹ יְוֵּאן, נכדו של יוּפֿוּלְווֹ שהיה סיני בשפתו ובאורח חייו, את הצאצאים של השיונגנו הדרומיים למרד בשאנשי, כשהוא מנצל את ההזדמנות שיצרה מלחמת שמונת הנסיכים שהתנהלה במלוא העוז סביב לוו-יאנג, בירת ג'ין המערבי. לכוחות בפיקודו של לְיוֹ יְוֵּאן הצטרפו רבים מהסינים תושבי אזור הגבול והם כונו בֵּיי הָאן. לְיוֹ יְוֵּאן השתמש ב"האן" כשמה של המדינה שיסד, כשהוא מקווה בכך לנצל את הנוסטלגיה לתקופת שושלת האן המפוארת. וקבע את בירתו בפִּינְגְיָאנְג (כיום לינפן) שבשאנשי. השימוש שעשו השיונגנו בכמות גדולה של פרשים כבדים שלהם שריון ברזל הן לרוכב והן לסוס, העניק להם יתרון נחרץ על פני צבאות שושלת ג'ין, שנחלשו והמורל שלהם היה בשפל לאחר שלוש שנות מלחמת אזרחים. בשנת 311 הם כבשו את לוו-יאנג ואיתה לכדו את קיסר ג'ין, סְאמָה צְ'ה (הקיסר חוּאָי). ב-316 נלכד קיסר ג'ין הבא בצ'אנג-אן, וכל צפון סין הובאה תחת שלטון השיונגנו, כאשר שרידים של שושלת ג'ין החזיקו מעמד בדרום (והם מוכרים להיסטוריונים כג'ין המזרחי).

שושלת גָ'או המוקדמת (329-318) של לְיוֹ יָאוֹ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-318, לאחר שדיכא הפיכה שיזם שר חזק בחצר שיונגנו-האן (שבה קיסר שיונגנו-האן ומרבית האצולה נטבחו), העביר נסיך השיונגנו, לְיוֹ יָאוֹ, את בירת שיונגנו-האן מפִּינְגְיָאנְג לצ'אנג-אן, ושינה את שם השושלת לגָ'אוֹ (ממלכה זו מכונה בפי ההיסטוריונים האן ג'או). במקור צירף לְיוֹ יְוֵּאן את השם האן לאימפריה שהקים על מנת ליצור זיקה עם שושלת האן – שעל פי טענתו היה צאצא שלה, משום מוצאו מנסיכה משושלת האן שניתנה לאבותיו, אבל לְיוֹ יָאוֹ חש שהגיע הזמן לנתק את הקשר עם ההאן ולהחזיר את הקשר עם מָאוֹדוּן, השאניו הדגול של השיונגנו. משום כך החליט לְיוֹ יָאוֹ לשנות את שם המדינה. עם זאת, הוא לא התכחש ללְיוֹ יְוֵּאן, שכן המשיך לחלוק כבוד ללְיוֹ יְוֵּאן וללְיוֹ צונְג אחרי מותם. באותה תקופה נפל החלק המזרחי של צפון סין לידיו של שְׁה לֶה, מפקד לשעבר בכוחות השיונגנו-האן, שהיה במוצאו מעם הגְיֵה. בין השניים פרצה מלחמה ממושכת שנסתיימה בשנת 329 כאשר לְיוֹ יָאוֹ נלכד בקרב והוצא להורג. צ'אנג-אן נפלה לידי שְׁה לֶה זמן קצר אחר כך, ושושלת השיונגנו נכחדה. צפון סין נשלטה על ידי שושלת גָ'או המאוחרת של שְׁה לֶה במשך 20 השנים הבאות.

עם זאת, אצולת השיונגו של לְיוֹ נותרה פעילה בצפון למשך כמאה שנים נוספות.

טְיֵאפֿוּ ושְׂיָה (431-260)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף טְיֵאפֿוּ הצפוני של השיונגנו השתלט על אזור מונגוליה הפנימית בעשר השנים שבין כיבוש מדינת דאי של שבטי הטְווֹבָּה והשְׂייֵנְבֵּיי על ידי אימפריית צִ'ין הקדומה ב-376, ושיקומה כשושלת וי הצפונית ב-386. לאחר 386, הטְיֵאפֿוּ הושמדו או נכנעו לטְווֹבָּה, כשהטְיֵאפֿוּ שנכנעו כונו דוּגוּ. לְיוֹ בָּוֹבָּוֹ, נסיך של הטְיֵאפֿוּ ששרד נמלט לאזור לולאת מדבר אורדוס, שם יסד מדינה לה קרא שְׂיָה (מקור השם בשל הטענה שמוצא השיונגנו משושלת שיה) ושינה את שמו לחֶאלְייֵן (赫連). מדינת שְׂיָה-חֶאלְייֵן נכבשה על ידי שושלת וי הצפונית בשנים 431-428, ומכאן ואילך חדלו השיונגנו לשחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה הסינית, כשהם נטמעים בקבוצות האתניות של השְׂייֵנְבֵּיי וההאן.

בירת מדינת שְׂיָה הייתה טונְגְוָאנְצֶ'נְג ("אחדו את כל האומות"). הריסות העיר נתגלו ב-1996‏‏[25] ומועצת המדינה של סין הכריזה על ההריסות שריד תרבותי המוגן על ידי המדינה. הוחל בשיקומם של המבנים בעיר, הושלם תיקון בימת היונג'אן, המבנה ממנו צפה הקיסר חֶאלְייֵן בָּוֹבָּוֹ במצעד כוחותיו, והחל שיקום המגדל בגובה 31 מטרים.‏[26][27][28]. כמו כן נעשים ניסיונות לקבל מעמד של אתר מורשת עולמית לעיר.‏[29]

ג'וּצ'וּ והלְיָאנְג הצפוני (460-401)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הג'וּצ'וּ היו ענף של השיונגנו. מנהיגם ג'וּצ'וּ מֶנְגְשׂוּן השתלט על מדינת הליאנג הצפוני לאחר שהדיח את שליט הבובה הקודם דְווָאן יֵה. הג'וּצ'וּ הובסו ב-439 על ידי ווי הצפוני. שרידיהם התיישבו בעיר גָאוצָ'אנְג, לפני שהושמדו על ידי שבטי הז'וֹאוּזָ'אן.

השיונגנו הצפוניים הופכים להונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומם של השיונגנו ועמים נוודים אחרים ב-300 לספירה

כמו במקרה של הניסיון לזהות בין עם הז'וֹאוּזָ'אן לעם האווארים, כך הובילה פשטנות יתר לעתים קרובות לזיהוי השיונגנו כהונים, שהתיישבו בגבולות אירופה. הראשון שקשר ביניהם היה ההיסטוריון הצרפתי דה גויגנה (de Guignes), ששם לב שחלק מהשבטים הברבריים ששכנו מצפון לסין הקשורים לשיונגנו היו מכונים "הונים" בתעתיקים שונים בכתב סיני. תאוריה זו נותרה ברמת ספקולציה, אף שהיא מקובלת על חוקרים אחדים, כולל סינים. בדיקות DNA של שרידי הונים לא הוכיחו באופן מכריע בקביעת מקורם של ההונים.

שיונגנו (IPA: ‏ɕɥʊ́ŋnǔ) הוא ההגייה המנדרינית התקנית המודרנית (המבוססת על הדיאלקט של בייג'ינג) של "匈奴". בזמן הקשר ההוני עם העולם המערבי (במאות הרביעית עד השישית לספירה) היה צליל התו "匈" מבוטא כנראה כ-/hoŋ/.

לצליל המשוער של התו הראשון יש דמיון ברור לשם "הונים" בשפות אירופיות. קשה לומר האם זו הוכחה לקרבת משפחה או שמדובר בצרוף מקרים בלבד. עובדה זו נותנת חיזוק לתאוריה שההונים היו למעשה צאצאים של השיונגנו הצפוניים שהיגרו מערבה, או שההונים עשו שימוש בשם שהושאל מהשיונגנו הצפוניים, או ששיונגנו אלו היוו חלק מקונפדרציית ההונים.

על פי האטימולוגיה המסורתית, ה-"匈" הוא פיקטוגרף של תווי הפנים של לוחם מעמים אלו כשהוא חובש קסדה, כאשר ה-"x" מתחת לקסדה מייצגת את הצלקות שהם נהגו לחרוט על פניהם במטרה להפחיד את אויביהם, אך אין כל הוכחה מעשית לפירוש זה.

בסינית מודרנית נעשה שימוש בתו "匈" בארבע דרכים שונות: על מנת לתאר "חזה" (נכתב 胸 בהקשר זה בעקבות התפתחות הכתב הסיני), בשם 匈奴 – "שְׂיוֹנְגנוּ", במילה匈人 – "שְׂיונְגזֶ'ן" (הוני), ובשם 匈牙利 – "שְׂיוֹנְגְיָאלִי" (הונגריה). השימוש האחרון הוא מטבע לשון מודרני שייתכן שנגזר מהאמונה שההונים קשורים לשיונגנו.

לתו השני בשם הסיני "奴" אין מקבילה בטרמינולוגיה המערבית. ההגייה המודרנית של התו היא /nhō/, ופירושו "עבד" – בדרך כלל כינוי גנאי, אם כי ייתכן שיש לו משמעות פונטית בלבד בשם 匈奴. בין המשמעות של 匈 כ"חזה" ובין משמעותו האתנית אין כנראה כל קשר. ייתכן שיש קשר כלשהו למילה המבוטאת באופן דומה "凶", שפירושה "עַז", "אכזרי", "מבשר רעות", "רע" או "פעולה אלימה". ההשערה הסבירה ביותר היא שהמילה נגזרת מהשם בו העם כינה את עצמו כתעתיק פונטי למחצה לסינית, ושהתו נבחר באופן שרירותי – נוהג שמתקיים גם כיום בצורה בה מתעתקים הסינים שמות זרים.

למרות שהמחקר הפונטי של ההשערה בדבר הקשר בין השיונגנו להונים אינו החלטי, ממצאים חדשים ממרכז אסיה עשויים לחזק את התאוריה התומכת בקיום קשרים פוליטיים ותרבותיים בין השיונגנו להונים. מקורות ממרכז אסיה של המאה הרביעית מתרגמים את השם הונים לשיונגנו ולהפך. במכתבים הסוגדיאנים הקדומים, מכונים השיונגו של צפון סין xwn, בעוד שבתרגום הבודהיסטי של הדהרמארקשה לסינית מתורגם המונח ההודי "הוּנה" לשיונגנו. סימן משותף נוסף הוא שהקדירות של ההונים דומות לאלו שייצרו השיונגנו באורדוס. בנוסף לכך, הן בהונגריה והן באורדוס נמצאות הקדירות כשהן קבורות בגדות הנחלים.‏[30]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Harold Walter Bailey, Indo-Scythian Studies: being Khotanese Texts, VII, Cambridge, 1985, pp. 25–41. Also available here:[2]
  • Beckwith, Christopher I. (2009): Empires of the Silk Road: A History of Central Eurasia from the Bronze Age to the Present. Princeton: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-13589-2.
  • Rafe de Crespigny, Northern frontier: The policies and strategies of the Later Han empire. Asian Studies Monographs, New Series No. 4, Faculty of Asian Studies. Canberra: Australian National University Press, 1984. ISBN 0-86784-410-8. See[3] for chapter 1 The Government and Geography of the Northern Frontier of Later Han. (Internet publication April 2004. This version includes a general map and some summary annotations but no characters or detailed notes).
  • Rafe de Crespigny, The Division and Destruction of the Xiongnu Confederacy in the first and second centuries AD, [Turkish: "Hun Konfederasyonu'nun Blnmesi ve Yikilmasi"], being a paper published in The Turks [Yeni TrkiyeMedya Hismetleri-Murat Ocak], Ankara 2002, 256-243 & 749-757. [4](Internet publication April 2004. This version includes a map and notes but no characters.
  • Dorn'eich, Chris M. (2008). Chinese sources on the History of the Niusi-Wusi-Asi(oi)-Rishi(ka)-Arsi-Arshi-Ruzhi and their Kueishuang-Kushan Dynasty. Shiji 110/Hanshu 94A: The Xiongnu: Synopsis of Chinese Original Text and several Western Translations with Extant Annotations. Berlin. To read or download go to: [5]
  • Findley, Carter Vaughn. 2005. The Turks in World History. Oxford University Press. ISBN 0-19-516770-8; ISBN 0-19-517726-6 (pbk.)
  • Hill, John E. 2004. The Western Regions according to the Hou Hanshu. Draft annotated English translation.[6]
  • Hill, John E. 2004. The Peoples of the West from the Weilue 魏略 by Yu Huan 魚豢: A Third Century Chinese Account Composed between 239 and 265 CE. Draft annotated English translation. [7]
  • Hulsewé, A. F. P. and Loewe, M. A. N. 1979. China in Central Asia: The Early Stage 125 BC – AD 23: an annotated translation of chapters 61 and 96 of the History of the Former Han Dynasty. E. J. Brill, Leiden, 1979. ISBN 90-04-05884-2.
  • Nikolay Kradin, Xiongnu Empire. 2nd. ed. Moscow: Logos, 2002. 312 p. (in Russian) ISBN 5-94010-124-0.
  • Nikolay Kradin, "Social and Economic Structure of the Xiongnu of the Trans-Baikal Region". Archaeology, Ethnology & Anthropology of Eurasia, 2005, No 1, p. 79–86.
  • Ma, Liqing (2005). Original Xiongnu, An Archaeological Explore on the Xiongnu's History and Culture. Hohhot: Inner Mongolia University Press. ISBN 7-81074-796-7.
  • Zhang, Bibo and Dong, Guoyao (2001). "Cultural History of Ancient Northern Ethnic Groups in China". Harbin: Heilongjiang People's Press. ISBN 7-207-03325-7.
  • Wang, Zhonghan (2004). "Outlines of Ethnic Groups in China". Taiyuan: Shanxi Education Press. ISBN 7-5440-2660-4.
  • Yü Ying-shih, "Han foreign relations", Cambridge History of China: volume 1, The Ch'in and Han empires 221 B.C. – A.D. 220 Cambridge University Press, Cambridge [etc.], 1986, pp. 377–462. ISBN 0-521-24327-0.
  • Vovin, Alexander. "Did the Xiongnu speak a Yeniseian language?". Central Asiatic Journal 44/1 (2000), pp. 87–104.
  • de la Vaissière, E., "Huns et Xiongnu". Central Asiatic Journal 49/1 (2005), pp. 3–26.
  • Leonid P. Potapov, "Ethnic composition and origin of Altaians. Historical ethnographical essay", Leningrad, Science, 1969 ([8] full text In Russian)
  • Mau-Tsai Liu "Die chinesischen Nachrichten zur Geschichte der Ost-Türken (T'u-küe)", Bd. 1. Wiesbaden, 1958 ([9] In German)
  • Nikita Bichurin, "Collection of information on peoples in Central Asia in ancient times", M.-L., 1950 ([10] downloadable original publ. In Russian )
  • Walter Bruno Henning, "The date of Sogdian ancient letters" BSOAS, vol. 12 (1948), No 3-4, pp. 601–615 ([11])
  • Klyashtorny S.G., "Ancient Türkic runiform monuments as a source on history of Central Asia", Moscow, 1964, ([12]In Russian )

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ancient China and its Enemies: The Rise of Nomadic Power in East Asian History. (2002) Nicola Di Cosmo. Cambridge University Press. First Paperback Edition, (2004), p. 186.
  2. ^ "Xiongnu" in Encyclopedia Iranica by Étienne de la Vaissière
  3. ^ Michael Adas, Agricultural and Pastoral Societies in Ancient and Classical History, American Historical Association. Temple University Press, 2001. Excerpt from p. 88: "But the ethnic affiliations of the Hsiung-nu remains unclear (Iranian, Mongolian, Turkic and even Paleo-Siberian Kettic have been suggested)."
  4. ^ Nicola Di Cosmo, Ancient China and Its Enemies. Published by Cambridge University Press, 2004. pg. 165
  5. ^ Vovin, Alexander. "Did the Xiongnu speak a Yeniseian language?". Central Asiatic Journal 44/1 (2000), pp. 87–104.
  6. ^ "Xiongnu" in Encyclopedia Iranica by Étienne de la Vaissière
  7. ^ Pritsak O. "Xun der Volksname der Hsiung-nu", Central Asiatic Journal, vol. 5, 1959
  8. ^ *Muller, F. M. 'Lectures on the Science of Language', Adamant Media Corporation, Elibron Classics, p. 288, ISBN 1-4212-4900-6
    • Wink, A., 2002, 'Al-Hind: making of the Indo-Islamic World', BRILL, p. 60–61, ISBN 0-391-04174-6
    • Smith, V.A., 'The Early History of India from 600 B.C. to the Muhammadan Conquest', The Clarendon Press, p. 217
    • Hucker, C.O., 1975, 'China's Imperial Past: An Introduction to Chinese History and Culture', Stanford University Press, p. 136, ISBN 0-8047-2353-2
  9. ^ Findley, Carter Vaughn. 2005. The Turks in World History. Oxford University Press. ISBN 0-19-516770-8; ISBN 0-19-517726-6 p. 29.
  10. ^ Henning W.B., "Sogdian ancient letters" BSOAS, vol. 12 (1948), No 3-4, pp. 601–615
  11. ^ Klyashtorny S.G., "Ancient Türkic runiform monuments as a source on history of Central Asia", Moscow, 1964, p. 108
  12. ^ Harold. W. Bailey, Indo-Scythian Studies: being Khotanese Texts, VII, Cambridge, 1985, pp. 25–41. Also available here: [1]
  13. ^ (János Harmatta‏; 2004-1917)
  14. ^ J. Harmatta, "Conclusion", History of Civilizations of Central Asia
  15. ^ Henryk Jankowski, Historical-Etymological Dictionary of Pre-Russian Habitation Names of the Crimea, Published by Brill, 2006. pg. 27
  16. ^ Beckwith (2009), pp. 72–73 and 404-405, nn. 51-52.
  17. ^ GENG Shi-min On Altaic Common Language and Xiongnu Language. (Wanfang Data: Digital Periodicals, 2005)
  18. ^ Nicola Di Cosmo, "Ancient China and Its Enemies". Published by Cambridge University Press, 2004. pg. 164:"Bailey on the other hand, viewed the Xiongnu as Iranian speakers, while Doerfer denied the possibility of a relationship between the Xiongnu language and any other known language and rejected in the strongest terms any connection with Turkish or Mongolian"
  19. ^ Barfield, Thomas. The Perilous Frontier (Oxford: Basil Blackwell, 1989).
  20. ^ Di Cosmo, "The Northern Frontier in Pre-Imperial China", in The Cambridge History of Ancient China, edited by Michael Loewe and Edward Shaughnessy, pp. 885–966. Cambridge: Cambridge University Press, 1999.
  21. ^ Renè Grousset, The Empire of the Steppes, 1970, Rutgers University Press
  22. ^ Silk Road, North China, C. Michael Hogan, the Megalithic Portal, ed. A. Burnham
  23. ^ These campaigns are described in detail by Michael Loewe, "The campaigns of Han Wu-ti", in Chinese ways in warfare, ed. Frank A. Kierman, Jr., and John K. Fairbank (Cambridge, Mass., 1974).
  24. ^ This view was put forward to Wang Mang in AD 14: Han Shu (Beijing: Zhonghua shuju edition) 94B, p. 3824.
  25. ^ Sand-covered Hun City Unearthed. http://www.china.org.cn/english/travel/45103.htm
  26. ^ The Xiongnu, An Archaeological Explore on the Xiongnu. Hohhot. Inner Mongolia University Press.
  27. ^ National Geographic Online. http://www.geographic.hu/index.php?act=napi&id=5207
  28. ^ Dr. Obrusánszky Borbála: Huns in China (Hunok Kínában) Issue #3. http://www.federatio.org/as/AS_0003.pdf
  29. ^ Ancient Hun Capital Bids for World Cultural Site. http://www.china.org.cn/english/travel/92329.htm
  30. ^ de la Vaissière, 2005