שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי הבריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תרשים מראשית המאה ה-18, למעלה אונייה מדרגה שלישית ולמטה חתך של אונייה מדרגה ראשונה.

שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי הבריטיאנגלית: Rating system of the Royal Navy) הייתה מערכת קריטריונים לסיווג אוניות המפרשים המלחמתיות של הצי. היא הונהגה לראשונה בתחילת המאה ה-17, והאריכה שנים עד סוף עידן המפרשים באמצע המאה ה-19. תחילה נעשה הסיווג לפי מספר אנשי הצוות שנדרשו להשטת האונייה ואחר כך לפי מספר התותחים שנשאה.

מקורות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהלכים הראשונים לקראת הנהגה של שיטת דירוג אוניות נעשו במאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16. הקאראקים הגדולים ביותר בצי האנגלי של אותה תקופה (כמו מרי רוז, "פיטר פומגרנט" ו"אנרי גראס א-דייה") דורגו כ"אוניות גדולות" (Great ships). הסיווג נעשה אפוא רק על פי גודלן המשוער ולא על פי משקלן, גודל הצוות או מספר התותחים שלהן. בשלהי המאה ה-16, לאחר שהגליאונים החדישים תפסו את מקומם של הקאראקים, השתמשו במונח "אונייה גדולה" כדי להבחין מבחינה פורמלית בין אוניותיו הגדולות ביותר של הצי לבין כל האחרות. [1]

תקופת בית סטיוארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמיואל פיפס, מזכיר האדמירליות (1673–1679)

השיטה הפורמלית לחלוקת אוניות המלחמה של הצי לכמה קבוצות או "דרגות" (rates) נולדה בתחילת תקופת בית סטיוארט. הרשימות הראשונות העוסקות בסיווג אוניותיו של הצי הופיעו לראשונה בסביבות 1604. באותה תקופה נחלקו אוניות המלחמה של "צי המלכוּת" (Navy Royal) לארבע קבוצות על פי מספר אנשי הצוות שנדרשו להשטתן:[2]

  • "אוניות מלכותיות" (Royal ships) – אלו היו האוניות הגדולות ביותר בקבוצת "האוניות הגדולות" (great ships) הקודמת, שנשאו 42-55 תותחים.
  • "אוניות גדולות" (Great ships) – שאר האוניות שנשתייכו לקבוצה שנשאה לפנים שם זה, אשר נשאו 38-40 תותחים.
  • "אוניות בינוניות" (Middling ships) – אוניות בעלות 30-32 תותחים.
  • "אוניות קטנות" (Small ships) – שמספר תותחיהן היה נמוך מ-30.

בשנים הראשונות למלכותו של צ'ארלס הראשון הוחלפו שמות ארבע הקבוצות הללו במספרים סוֹדְרִים. האוניות המלכותיות דורגו כ-First rank, דרגה ראשונה, האוניות הגדולות כ-Second rankדרגה שנייה, האוניות הבינוניות כ-Third rankדרגה שלישית, והאוניות הקטנות כ-Forth rankדרגה רביעית. זמן קצר אחר כך שוב נערכו שינויים בשיטה: המונח rank הוחלף ב-rate, והאוניות הקטנות לשעבר חולקו מעתה חלוקה נוספת לדרגה רביעית, חמישית ושישית.[1]

בתחילה לא התבסס הדירוג על מספר התותחים כי אם על גודל הצוות התקני. שיטת סיווג זו החלה נוהגת ב-1626, והיא שונתה במידה ניכרת בשלהי 1653 עקב הגדלת הצוות של אוניות מסוימות. מ-1660 לערך התבססה שיטת הסיווג על פי מספר התותחים שהאונייה נשאה ולא עוד על פי מספר אנשי צוותה.[1]

סמיואל פיפס, אז מזכיר האדמירליות, ערך שינויים בשיטה ב-1677 וקבע כי היא שיטת הסיווג "היחידה והכללית שאין לשנותה". דירוג האונייה שימש לצרכים מינהליים וצבאיים. מספר ומשקל התותחים קבע את גודל הצוות הדרוש ומכאן גם את סכום המשכורות והקצובות הנדרשות. הוא ציין גם אם עוצמת האונייה מספיקה כדי לכלול אותה במערך הקרב הטורי (line of battle). הסיווג שקבע פיפס עודכן בשנים 1714,‏ 1721,‏ 1760,‏ 1782,‏ 1801 ו-1817. השינוי האחרון היה המשמעותי ביותר, משום שהוא הכליל במספר התותחים את הקרונדות, שעד אז הוצאו מחשבון. באופן כללי המגמה הייתה העלאת מספר התותחים של כל דרגה ודרגה. לדוגמה, אונייה מדרגה ראשונה נשאה על פי קביעתו של פיפס 90-100 תותחים, אך על פי העדכון של שנת 1801‏ - 100-120. טווח השינוי בהתייחס לאוניות מדרגה שישית היה מ- 4-8 ל- 20-28 תותחים. אחרי 1714, כל אונייה שמספר תותחיה היה נמוך מ-20 לא נכללה בשיטת הדירוג.[1]

אוניות מדרגות ראשונה, שנייה ושלישית (אוניות קו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אה"מ "ויקטורי", אונייה מדרגה ראשונה.

אוניות מדרגות ראשונה, שנייה ושלישית נחשבו "אוניות קו". השתיים הראשונות היו תלת סיפוניות, כלומר היו להן שלושה סיפוני תותחים רצופים (סיפון תחתון, אמצעי ועליון), וכן כמה תותחים קטנים יותר על סיפון האחרה, צור החרטום וסיפון האחרה העילי. חרגו מכלל זה אוניות כמו "סנטיסימה טרינידד" הספרדית, ש-120 תותחיה סודרו על ארבע סיפונים. הגדולות באוניות מדרגה שלישית, אלו של 80 תותחים, היו גם הן תלת סיפוניות מ-1690 עד 1750 לערך, אך קודם לכן ולאחר מכן נבנו עם שני סיפוני תותחים בלבד. כל שאר אוניות הדרגה השלישית, בעלות 74 תותחים או פחות, היו גם הן דו-סיפוניות, כלומר בעלות שני סיפוני תותחים רצופים בלבד (תחתון ועליון), ונשאו תותחים קטנים יותר בסיפון האחרה, צור החרטום, ואם היה להן – גם על סיפון האחרה העילי. בפברואר 1817 נכנסה לתוקף סדרת שינויים גדולים בשיטת הדירוג, כאשר החלו כוללים במספר התותחים של האונייה גם את הקרונדות (שקודם לכן הושמטו מן המניין); מזמן זה ואילך נכללו בדרגה הראשונה כל האוניות התלת-סיפוניות, בדרגה השנייה החדשה כל הדו-סיפוניות בעלות 80 תותחים או יותר, ובדרגה השלישית כל הדו-סיפוניות בעלות פחות מ-80 תותחים.

אוניות מדרגות רביעית, חמישית ושישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניות הקטנות ביותר מדרגה רביעית, שנשאו כ-50 או 60 תותחים על שני סיפונים, נחשבו אוניות קו עד 1756, אז נסתבר כי הן קטנות מדי להתמודדות בקרב סדור. הגדולות באוניות הדרגה הרביעית, בעלות 60 תותחים, הוסיפו להיחשב אוניות קו, אך מעטות כמותן נוספו לצי, ואת מקומן תפסו במהלך עשורי השנים הבאים האוניות מדרגה שלישית שנשאו 64 תותחים. הצי הוסיף להחזיק כמה אוניות מדרגה רביעית לליווי שיירות או כאוניות דגל של תחנות צי רחוקות מעבר לים.[3]

הדו-סיפוניות הקטנות יותר טשטשו בהתחלה את ההבדל בין דרגה רביעית לדרגה חמישית. בקצה התחתון של הדרגה הרביעית ניתן היה למצוא מ-1756 לערך אוניות דו-סיפוניות בעלות 50 תותחים. הקצה העליון של הדרגה החמישית עשוי היה לכלול דו-סיפוניות בעלות 40 או 44 תותחים (מ-1690) או אפילו אוניות עם סוללות תותחים לא שלמות (demi-batterie) נושאות 32 ו-36 תותחים בשנים 1690-1730. אוניות מדרגה חמישית בתחילת המאה ה-18 היו בדרך כלל עם סוללות תותחים לא שלמות, והן נשאו מספר קטן של תותחים כבדים על הסיפון התחתון (כשפתחי התותחים החסרים משמשים כפתחי משוטים) וסוללה שלמה של תותחים קלים יותר על הסיפון העליון. ברם, סוג זה של אוניות הלך ונעלם, מאחר שהבּוֹלֶט הנמוך (גובה סף פתחי התותחים של הסיפון התחתון מעל קו המים) משמעותו הייתה שבמזג אוויר סוער לא ניתן היה לעתים קרובות לפתוח את פתחי התותחים של הסיפון התחתון.[3]

אוניות מדרגות חמישית ושישית לא נכללו מעולם בין אוניות הקו. באמצע המאה ה-18 הוכנסה לשימוש אונייה חדשה מדרגה חמישית – הפריגטה הקלאסית, ללא פתחי תותחים בסיפון התחתון וכשסוללת התותחים הראשית מוצבת בסיפון העליון בלבד, שם ניתן היה להפעילה בכל מזג אוויר.

אוניות מדרגה שישית קטנות הממדים התאימו בעיקר לליווי שיירות, הטלת הסגר מן הים ונשיאת אֶשׁגָרִים (dispatches), אך פחות למשימות סיור, מטלה אותה ביצעו היטב הפריגטות של הדרגה החמישית. למעשה היו שתי קבוצות של אוניות מדרגה שישית. הקבוצה הגדולה יותר כללה פריגטות מדרגה שישית בנות 28 תותחים, שנשאו סוללה ראשית של 24 תותחי 9-ליטראות, וכן 4 תותחים קטנים יותר על המבנים העיליים שלהן. הקבוצה השנייה כללה post-ships נושאות 20 עד 24 תותחים. אלו היו קטנות מכדי להיחשב בצורה פורמלית כפריגטות (אם כי בשפת הדיבור נקראו לעתים קרובות בשם זה), אך עדיין צריך היה למסור את הפיקוד עליהן לידי פוסט קפטן, כלומר קצין המחזיק בדרגת קפטן ממש ולא בתואר בלבד.[3]

כלי שיט לא מדורגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינות קטנות מדרגה שישית לא נכללו בשיטת הדירוג, והן נחשבו ל"בלתי מדורגות" (unrated vessels). מרביתן נקראו בדרך כלל בשם "סלופים", אך איפיון זה מבלבל למדי, ובמיוחד כאשר עוסקים בדקויות כמו "סלופ כליל-מעטה" (ship-sloop), "בריג-סלופ" (brig-sloop), "סלופ מלחמתי" (sloop-of-war, שפירושו למעשה בשפת הצי היה סתם "סלופ") או אפילו "קורבטה" (corvette, מונח צרפתי שהצי הבריטי לא השתמש בו לפני 1840). הקטגוריה של "סלופ מלחמתי" כללה מבחינה טכנית כל ספינת קרב בלתי מדורגת, אך בתאוריה הורחב המונח וכלל גם ספינות הרעשה וספינות הבערה. במהלך המלחמות הנפוליאוניות הגדיל הצי המלכותי את מספר הסלופים שברשותו פי ארבעה בערך, בעיקר כדי ללוות אוניות סוחר, אך גם לשם לחימה בפריבטירים ואפילו לתפיסת אוניות סוחר בעצמם.

מספר התותחים והדרגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים קרובות נשאה האונייה מספר תותחים שונה מזה הנקוב על פי דרגתה. התותחים על פיהם נקבע הדירוג היו נטעני-לוע וארוכי-קנה, שנחו על עגלות נעות על גלגלים. תותחים קטנים יותר, כמו תותחי סביבול שנשענו על כנים סובבים וירו קלעים במשקל חצי ליטרה, או נשק קל, לא הובאו בחשבון. אה"מ "סינתיה", לדוגמה, דורגה כאונייה בת 16 תותחים של 6 ליטראות, אך נשאה עוד 14 תותחי סביבול של חצי ליטרה.

תותחים מסוגים אחרים גם הם לא הובאו בחשבון, כמו מרגמות והוביצרים או אפילו תותחי סירות, שהוצבו בחרטומי סירות האונייה כדי לחפות על נחיתה בחוף. סוג התותח החשוב ביותר שלא נכלל במניין הדרגה הייתה הקרונדה, שהוכנסה לשימוש בצי ב-1778. הקרונדה הייתה תותח קצר-קנה וקצר-טווח יחסית ושקלה כמחצית ממשקלם של התותחים ארוכי הקנה השווים לה. היא הונחה בדרך כלל על מִחְלָקָה (slide) ולא על עגלה (truck). הקרונדות החדשות הוצבו על פי רוב על סיפון האחרה וסיפון צור החרטום, חלקן כתוספת לתותחים הקיימים וחלקן כעתודה. כאשר החליפו הקרונדות את תותחי העגלות או באו במקומם, כללו אותן על פי רוב במניין הדרגה אך לא תמיד, וזאת למרות שאוניות מדורגות יכולות היו לשאת עד שתים-עשרה קרונדות של 18,‏ 24 או 32 ליטראות. אה"מ "ארמדה", לדוגמה, דורגה כאוניית-74 מדרגה שלישית. היא נשאה עשרים ושמונה תותחי 32-ליטראות על סיפון התותחים, עשרים ושמונה תותחי 18-ליטראות על הסיפון העליון, ארבעה תותחי 12 ליטראות ועשרה תותחי 32-ליטראות על סיפון האחרה, שני תותחי 12-ליטראות ושתי קרונדות 32-ליטראות על סיפון צור החרטום, ושש קרונדות 18-ליטראות על סיפון האחרה העילי. סך הכל נשאה אוניית ה-74 80 תותחים ו-18 קרונדות.

כאשר הקרונדות נעשו חלק מחימושה העיקרי של האונייה (ובמקרים אחדים חימושה היחיד), היה צורך לכלול אותן במניין התותחים. "בּוֹן סִיטְוואַייֶן", לדוגמה, הייתה קורבטת 20-תותחים של הצי הצרפתי שנפלה שלל לידי הבריטים. היא הוכנסה לשירות בצי המלכותי כסלופ ו-post ship של 20 תותחים ושמה הוחלף לאה"מ "בון סיטוואיין". האונייה נשאה שני תותחי 9-ליטראות ושמונה-עשרה קרונדות של 32-ליטראות.

עד המלחמות הנפוליאוניות, לכל המאוחר, לא התקיימה התאמה מדויקת בין מספר התותחים הפורמלי למספר התותחים בפועל. יש צורך אפוא להבחין בין החימוש התקני של אונייה (אשר לעתים רחוקות שינו אותו) לבין התותחים שנשאה למעשה. חוסר ההתאמה נבע מסיבות שונות: לפעמים נפלו תותחים לים בסערה חזקה או התבקעו תוך כדי ירי, הושלכו לים כדי להגביר את מהירות האונייה בשעת מרדף, הורדו אל הספנה כדי שאפשר יהיה להשתמש באונייה באופן זמני להובלת חיילים, או – בכלי שיט קטנים, כמו הסקונר אה"מ "באלהו" – כדי להוריד את מרכז הכובד ולשפר את יציבות הספינה במזג אוויר סוער. לעתים הורידו מן האונייה מספר תותחים בימות השלום, על מנת להקטין את המאמצים על הגוף; זו הסיבה מדוע הבחינו בין מצבת תותחים (ואנשים) בזמן מלחמה לבין מצבה נמוכה יותר בימות שלום. כאשר איפיינו אונייה מסוימת, ציינו את המצבה הגבוהה יותר.

שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי במהלך המלחמות הנפוליאוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג דרגה תותחים סיפוני תותחים צוות תפוסה בטונות
(ראו הערה ג')
הוכנסו לשירות
ב-1794
הוכנסו לשירות
ב-1814
אוניית קו ראשונה 100 עד 120 3 850 עד 875 2,500 5 7
שנייה 90 עד 98 3 700 עד 750 כ-2,200 9 8
שלישית 64 עד 80 2 500 עד 650 1,750 71 103
רביעית 50 עד 60
(ראו הערה א')
2 320 עד 420 כ-1,100 8 10
פריגטה חמישית 32 עד 44 1 עד 2
(ראו הערה ב')
200 עד 300 700 עד 1,450 78 134
שישית 28 1 200 450 עד 550 22 אפס
Post ship 20 עד 24 1 140עד 160 340 עד 450 10 25
סלופ מלחמתי ללא דרגה 16 עד 18 1 90 עד 125 380 76 360
בריג-תותחים,
קאטר
או סקונר
4 עד 14 1 20 עד 90 עד 220


הערה א' – מ-1756 ואילך לא נחשבו יותר דו-סיפוניות קטנות מדרגה רביעית (בעיקר אוניות 50 תותחים) לאוניות קו. כמו שאר אוניות המלחמה הקטנות יותר, ששימשו בעיקר למשימות ליווי ופטרולים, הן סווגו כ"סיירות" ("cruisers"). מונח זה הקיף כלי שיט שגודלם מן הדו-סיפוניות הקטנות ביותר ועד בריגי-התותחים והקאטרים הקטנים.
הערה ב' – האוניות הגדולות בדרגה החמישית היו בדרך כלל דו-סיפוניות בעלות 40 או 44 תותחים (ועל כן לא נחשבו מבחינה פורמלית לפריגטות), אם כי הפריגטות של 40 התותחים שנבנו במהלך המלחמות הנפוליאוניות נכללו גם הן באותה קטגוריה.
הערה ג' – היחידה טון המצוינת כאן היא יחידת טון תפוסה. תפוסת כלי שיט באותה תקופה חושבה על פי נוסחת התפוסה הבריטית הישנה. התפוסה (burthen) ציינה את קיבולת (נפח) המטען שהאונייה יכלה לשאת, לא את ההדחק (משקל האונייה) כמקובל כיום לגבי כלי שיט מלחמתיים.

שינויים שנעשו ב-1817[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1817 שונתה שיטת דירוג האוניות בצי המלכותי. המלצת מנהלת האדמירליות ניתנה ב-25 בנובמבר 1816, אך פקודת מועצת האדמירליות פורסמה רק בפברואר 1817. עד אז "ספרו" את הקרונדות רק אם החליפו תותחים ארוכים; כאשר הציבו קרונדות במקומם של תותחים ארוכים, למשל על הסיפון העליון של סלופ או של post ship, ומשום כך הן היוו את הסוללה הראשית של האונייה, הביאו אותן בחשבון.

שינויים שנעשו ב-1856[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינויים נרחבים בשיטת הדירוג נעשו גם ב-1856. מזמן זה ואילך כללה הדרגה הראשונה את כל האוניות בנות 110 תותחים ומעלה או 1,000 אנשי צוות ומעלה. הדרגה השנייה כללה את אחת היכטות המלכותיות, ומלבדה את כל האוניות בנות פחות מ-110 תותחים אך יותר מ-80, או שצוותן מנה עד 1,000 איש אך לא פחות מ-800. הדרגה השלישית כללה את שאר היכטות המלכותיות ואת "כל אותם כלי שיט המניפים את דגל הנס של אדמירל-מפקח או קפטן-מפקח של כל אחת מהמספנות המלכותיות", וכן את כל האוניות הנושאות עד 80 תותחים אך לא פחות מ-60, או שצוותן מונה עד 800 איש אך לא פחות מ-600. הדרגה הרביעית כללה את כל האוניות בעלות מבנה הפריגטה שצוותן מנה עד 600 איש ולא פחות מ-410 איש. הדרגה החמישית כללה את כל האוניות שצוותן מנה בין 400 ל-300 איש; הדרגה השישית כללה את כל האוניות האחרות שהפיקוד עליהן היה מסור בידי קפטן. מבין כלי השיט הלא מדורגים, קטגוריית הסלופים כללה את כל הספינות שהיו בפיקוד קומנדרים; אחר כך באו כל הספינות האחרות שהיו בפיקוד לפטננטים ולהן צוות המונה לא פחות מ-60 איש; לבסוף היו "כלי השיט הקטנים, שלא סווגו כמו אלו הקודמים, ולהם צוותים קטנים שגודלם נקבע מעת לעת על ידי הלורדים הממונים של האדמירליות."

שיטות סיווג אחרות בצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הדירוג לא הייתה שיטת הסיווג היחידה בה השתמשו בצי המלכותי. ההגדרה של "אונייה" משך כל עידן המפרשים התייחסה רק לכלי שיט בעל מעטה רוחבי ושלושה תרנים. כלי שיט בעלי שני תרנים בלבד או תורן יחיד לא נחשבו ולא כונו "אוניות". כלי שיט בעלי שני תרנים או תורן יחיד נחשבו לסלופים לא מדורגים. במחצית הראשונה של המאה ה-18 היו אלה בדרך כלל ספינות דו-תורניות בעלות מערך מעטה של סנו (snow) או קטש (ketch) ולאחר מכן של בריג. עם זאת, נמצאו בשימוש בצי גם כמה סלופים תלת-תורניים או בעלי מעטה של אונייה (מעטה רוחבי), ואלה נקראו בשם "סלופים כלילי-מעטה" (ship sloop).

כלי שיט סווגו לעתים גם על פי דרגת הקבע (substantive rank) של מפקדיהן. לדוגמה, כאשר מפקד של בריג-תותחים או אפילו של קאטר היה לפטננט בסטטוס של חובל-מפקד (master and commander), הנוהג היה לסווג מחדש את האונייה כסלופ. ודוגמה נוספת, כאשר פיט ברנבי גרין, מפקד ה"בון סיטוואיין" ב-1811, הועלה בדרגה לפוסט קפטן, הצי סיווג מחדש את הסלופ שבפיקודו ל-post ship.

סופה של שיטת הדירוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הדירוג של הצי המלכותי בוטלה ב-1876 על פי החלטה של האדמירליות. הסיבה העיקרית לביטול היו השינויים הטכנולוגיים של תקופת המעבר ממפרש לקיטור: תותחים מסוגים חדשים, הנהגת ההנעה בקיטור והשימוש בשריון של ברזל ופלדה. סיווג האוניות על פי מספר תותחיהן כבר לא היה רלוונטי.

שיטות סיווג בציים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציי מעצמות ימיות אחרות הנהיגו שיטות דירוג דומות לשיטה של הצי המלכותי הבריטי. בשיטת הדירוג של הצי הצרפתי היו חמש דרגות (שנקראו בצרפתית rangs). סופרים בריטיים משתמשים עדיין במונח "אונייה מדרגה ראשונה" כאשר הם מתייחסים לאוניות הגדולות ביותר של ציים אחרים, או במונח "אונייה מדרגה שלישית" כשהם מדברים על אוניית-74 צרפתית. לקראת סוף המאה ה-18 הלך ופחת השימוש בשיטת הדירוג, אם כי היא הוסיפה להתקיים מבחינה פורמלית עוד קרוב למאה שנים. אוניות קו אופיינו בדרך כלל ישירות על פי המספר הנקוב של תותחיהן, ולעתים השתמשו במספר עצמו כשם הסוג, כמו למשל בביטוי "שייטת של אוניות-74".

ארצות הברית (1905)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 1905, האוניות של הצי האמריקני נחלקו על פי חוק לסוגים שנקראו דרגות (rates). כלי שיט מדרגה ראשונה היו בעלי הדחק גדול מ-8,000 טון; דרגה שנייה – מ-4,000 עד 8,000 טון; דרגה שלישית – מ-1,000 עד 4,000 טון; ודרגה רביעית – בנות פחות מ-1,000 טון. אוניות סוחר מוסבות, שחומשו וצוידו כמו סיירות, השתייכו לדרגה שנייה אם הדחקן היה מעל 6,000 טון, ולדרגה שלישית אם הדחקן היה מעל 1,000 טון אך פחות מ-6,000 טון. אוניות עזר, כמו מובלות פחם, אוניות אספקה, אוניות תיקונים וכו', אם הדחקן היה מעל 4,000 טון, נכללו בקטגוריית הדרגה השלישית. אוניות עזר בנות פחות מ-4,000 טון – להוציא גוררות, אוניות מפרשים ואוניות קליטה שלא דורגו – נכללו בקטגוריה של דרגה רביעית. משחתות, ספינות טורפדו וכלי שיט דומים לא דורגו. קצינים בדרגת קפטן פיקדו על אוניות מדרגה ראשונה; קפטנים או קומנדרים פיקדו על אוניות מדרגה שנייה; קומנדרים או לוטננט-קומנדרים פיקדו על אוניות מדרגה שלישית; לוטטנט-קומנדרים או לוטננטים על אוניות מדרגה רביעית. הפיקוד על כלי שיט לא מדורגים נמסר לידי לוטננט-קומנדרים, לוטננטים ו-ensigns או תת-קצינים (warrant officers) בהתאם לגודלם.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 .(Winfield (2009
  2. ^ המונח Royal Navy הופיע לראשונה רק לאחר הרסטורציה של צ'ארלס השני ב-1660.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 .(Winfield (2007
  4. ^ New International Encyclopedia (1905).

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Winfield, Rif. British Warships in the Age of Sail: 1603–1714. Barnsley, 2009.
  • Winfield, Rif. British Warships in the Age of Sail: 1714–1792. Barnsley,2007.
  • Winfield, Rif. British Warships in the Age of Sail: 1793–1817. 2nd edition. Barnsley, 2008.
  • "Rate (ship)". New International Encyclopedia, 1905. Digitized copy in Internet Archive.