שיטת ויקטור ד'הונד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיטת ויקטור ד'הונד (Victor D'Hondt method), היא שיטת הממוצעים הגבוהים, הקובעת את אופן חלוקת הקולות בבחירות עם מספר מפלגות. השיטה קרויה על שם ממציאה, המתמטיקאי הבלגי ויקטור ד'הונד בשנת 1878. השיטה זהה בתוצאתה לשיטת ג'פרסון אותה הציע נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון בשנת 1792.

השיטה נפוצה במדינות רבות בעולם, כולל מדינת ישראל (כפי שנקבעה בחוק בדר-עופר), אוסטריה, אורוגוואי, איסלנד, אלבניה, אסטוניה, אקוודור, ארגנטינה, בולגריה, בלגיה, ברזיל, גואטמלה, דנמרק, הולנד, הונגריה, ויילס, טורקיה, יפן, כף ורדה, לוקסמבורג, מולדובה, מונטנגרו, מזרח טימור, מקדוניה, סלובניה, ספרד, סקוטלנד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, פרגוואי, צ'ילה, צ'כיה, צפון אירלנד, קולומביה, קרואטיה, קמבודיה ורומניה.

במדינות שבהם יש אחוז חסימה (כמו ישראל ומדינות אחרות בעולם) השיטה משתנה מעט, כדי לכלול גם פרט זה במשוואה. כך למשל, בישראל בה אחוז החסימה עומד (נכון ל-2013) על 2%, הרי שאופן חלוקת המנדטים יתבצע כדלהלן:

ראשית נספרים סך כל הקולות הכשרים, וקובעים מהו אחוז החסימה (2% מכלל הקולות). לאחר מכן קובעים כמה קולות קיבלה כל אחת מן הרשימות שעברו את אחוז החסימה. סך כל הקולות של המפלגות שעברו את אחוז החסימה מחולק ב-120, מספר הנקרא "מודד הקולות הכללי למושב". מחלקים את מושבי הכנסת עבור כל מפלגה בעלת מספר קולות שכזה. לדוגמה: אם סך כל הקולות למפלגות מעל אחוז החסימה הוא 120,000 הרי ש"מודד הקולות הכללי למושב" הוא 1,000 קולות, ומפלגה עם 4,000 קולות תקבל ארבעה מושבים בכנסת. כאשר בדרך כלל, מספר המושבים המחולק הוא מתחת ל-120.

לאחר מכן, המושבים שלא חולקו מחולקים למפלגה בעלת מספר הקולות העודפים מעבר למודד הקולות הכללי. כלומר, אם למפלגה א' היה 4,900 קולות ולמפלגה ב' 4,800 קולות - הרי שמפלגה א' תקבל את המושב הנוסף ולא מפלגה ב'. חלוקת המושבים ממשיכה עד לסיום חלוקת כל מושבי הפרלמנט. כאשר בכל פעם מספר הקולות הנדרש לקבלת מושב נוסף משתנה לפי מספר הקולות הנשארים למפלגות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]