שילוב הלכה ואגדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההלכה והאגדה מהוות לרוב ביטויים לשני סוגים שונים בספרות התלמודית, אך הוגים שונים שואפים ליצור שילוב בין ההלכה לאגדה. השילובים מתבטאים הן בהכנסת האגדה לתוך ההלכה, המתבטא במקרה-קיצון בקביעת הלכה על בסיס אגדה, והן בהתייחסות להלכה דרך משקפיים של אגדה (המדגיש את הרעיון).

פרשנים ופוסקים שונים התנגדו נחרצות לכל שילוב של האגדה בתוך תחומי ההלכה. כך, למשל, התנגד הרב צבי יהודה הכהן קוק לשילוב זה, וקרא לו כלאיים, בעוד אביו - הרב אברהם יצחק הכהן קוק - תמך בחיבור הלכה ואגדה וקרא לעסוק בשילובם. לפי השקפתו, חיבור זה נובע ומתבקש משיקולים קבליים של אמונת היחוד, והוא קשור לדרכה הייחודית של תורת ארץ ישראל.

הלכה בראי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק משילוב ההלכה והאגדה נגע בכך שחשיבה "אגדית" המדגישה את הרעיון, חדרה לתוך הטקסטים ההלכתיים; כך כאשר הלומד ניגש לטקסט ההלכתי אין הוא שואף לדעת איך להתנהג ואת 'החוק היבש', אלא הוא מנתח את החוק בצורה מחשבתית אגדית. גישה זו מכילה גישות מסוימות מסוגיית טעמי המצוות לא רק לדיון במצווה עצמה, אלא אף לדיון התלמודי ולסברות הראשוניות המועלות. הגישה נהוגה למשל בישיבת מעלות יעקב ובשלוחותיה. בישיבות אלו מדגישים כי זו גם המטרה המרכזית של הלימוד - להעמיק בהבנת הרעיון האגדי הטמון בסוגיא. זאת בניגוד לגישה השמה את פסיקת ההלכה אליבא דהלכתא כמטרה המרכזית של הלימוד.

האגדה כקובעת הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת האגדות לתוך התחום של הדיון ההלכתי אינה כה פשוטה בתורה שבעל פה; כך כלל בסיסי בתורת הפסיקה במשפט העברי קובע ש-"אין למדין מן האגדות"[1]; כלל זה נוסח בצורות שונות[2], והתקבל על ידי הגאונים [1], והובא על ידי כותבי הכללים במשפט העברי (כגון בספר יד מלאכי). אולם למרות דברים אלו ניתן למצוא מקורות שונים בהן האגדה משמשת כבסיס לקביעת הלכה; כאשר הפוסקים מצטטים אגדות ומתבססים עליהן בקביעת ההלכה. אחד מהפוסקים האחרונים הנודעים בשיטת פסיקה זו היה הרוגאצ'ובר. לעתים, קביעת הלכה מתוך האגדה - מובאת ללא צידוק כלשהו, ולעתים מצורף לדיון ההלכתי טיעון כלשהו, כגון הטיעון שהאגדה המובאת אינה אגדה, אלא מעשה ממשי[3]. בעקבות דברים אלו הורחבה הכנסת האגדה לתוך תחומה של ההלכה, ומתקיימות דעות שכאשר הלימוד מהאגדה אינו עומד בסתירה לחלק ההלכתי ניתן ללמוד ממנו ולסמוך עליו[4] גישות קיצוניות יותר טענו ש-"סברא בלבד יכולים ללמוד מאגדות גם במקום שיש סתירה מחלק ההלכה..".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על-פי המובא בירושלמי, חגיגה (פרק א הלכה ח, דף ז ע"ב) "רב זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד..".
  2. ^ "אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה" (רס"ג ורב האי גאון, אוצר הגאונים, חגיגה עמוד 65 במילואים).
  3. ^ עיין לדוגמה בדבריו של הרב ברוך הלוי אפשטיין בתורה תמימה "ואפשר להביא קצת ראיה שמחויב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג.. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה" (ויקרא יט).
  4. ^ אנציקלופדיה תלמודית, אגדה, כרך א, עמ' קלב.