שילוש מקדונלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שילוש מקדונלד הוא כינוי לשלוש תכונות או התנהגויות אצל ילדים, שנטען ב-1963 כי הן יכולות להצביע על כך שהילדים יגדלו להיות רוצחים סדרתיים. הן תוארו לראשונה על ידי פרופסור ג'. מ. מקדונלד במאמרו "האיום להרג", מתוך כתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה.‏[1]

התכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פירומאניה - לכאורה בשל הריגוש של הרס רכוש.
  • אכזריות כלפי בעלי חיים - ילדים רבים מבטאים לפעמים התנהגויות "קלות" כמו תלישת רגליים מעכביש, אך נטען כי ילדים שיהיו רוצחים סדרתיים בעתיד מתעללים והורגים חיות גדולות כגון חתולים וכלבים, וכי מעשיהם לא מבוצעים לשם ריצוי הסובבים אותם, אלא להנאתם האישית.
  • הרטבת לילה - הרטבה במהלך השינה בגיל מאוחר מהנורמה (גיל 5 ומעלה), לפחות פעמיים בשבוע למשך מספר חודשים.

תאוריות נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוש התכונות, אשר פותח בשנת 1963, עורר ביקורת רבה והעלה שאלות אצל חוקרים אחרים. במחקרים נוספים שנערכו, נמצא כי ילדים ומתבגרים רבים שנוהגים להצית שריפות או להתעלל בחיות, עושים זאת מסיבות רבות ומגוונות שאינן קשורות לאפיון דמות של רוצח סדרתי (כמו שיעמום, חיקוי של עונשים שהמבוגרים מטילים עליהם, חיפוש זהות "קשוחה", ואף מתוך תסכול וייאוש). לכן יש קושי רב לקבוע האם התנהגויות אלו מצביעות בהכרח על דמיון לרוצח סדרתי, ואם כן אז באיזו כמות ומינון.

שלוש התכונות האלו מפורטות במדריך האמריקאי לאפיון מחלות נפש, DSM IV-TR.[דרוש מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Macdonald, JM (1963). "The threat to kill". Am J Psychiatry 120: 125–130.