שירות האוויר הגרמני
שירות האוויר הגרמני (בגרמנית: Luftstreitkräfte; עד ה-16 באוקטובר 1916, גיס התעופה הגרמני האימפריאלי) היה זרוע האוויר של צבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. בצי הגרמני הקיסרי היו יחידות נפרדות של כוחות אוויריים שהפעילו מטוסים, כדורים פורחים וספינות אוויר.
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשוני כלי הטיס נרכשו והופעלו ב-1910 על ידי הצבא הגרמני (היבשתי). התפקיד המיועד להם היה תמיכה בצבא היבשה על ידי איסוף מידע על האויב וזיהוי הארטילריה שלו, בהמשך למה שביצעו יחידות כדורים פורחים במלחמת צרפת–פרוסיה ולפני כן במלחמות הנפוליאוניות. בכך הקדים הצבא הגרמני את הצבא הצרפתי והצבא הבריטי שהלכו בעקבותיו בסוף שנת 1910 וב-1911.
צמיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחידות הראשונות של שירות האוויר שהיו ידועות כ"פלוגות טייסי השדה" החזיקו בשישה מטוסים דו-מושביים והיו כפופות לפיקודים האזוריים. במשך המלחמה השתנה הארגון באופן יסודי כדי להתאים עצמו לכלי הטיס, לתורות הלחימה, לטקטיקות ולצורכי יחידות השדה והארטילריה.
בתגובה לעליונות האווירית של מדינות ההסכמה ב-1916 החליט הפיקוד העליון הגרמני לערוך את היחידות ולחלקן בהתאם למשימות ההתמחות שלהן. עיקר הדגש היה על מטוסי קרב חד מושביים במטרה להגיב לכוחות האוויר של צרפת ובריטניה. שירות האוויר הקים "טייסות ציד" שמטרתן הייתה להפיל את מטוסי האויב ובכך הוגדר תפקיד חדש בתחום התעופה הצבאית שחרג מסיוע מודיעיני לכוחות הקרקע. מספר המטוסים של שירות האוויר לפי הפדרציות שהרכיבו את הקיסרות הגרמנית היה: לפרוסיה - 67, לבוואריה - 10, לסקסוניה - 7 ולוירטמברג - 4. ב-24 ביוני 1917 הקים שירות האוויר כנף לוחמת ראשונה, ומנפרד פון ריכטהופן (הברון האדום) מונה למפקד על אחת הטייסות בה. לאחר שנהרג בקרב ב-1918 נקראה הכנף על שמו בפקודת הקייזר וילהלם השני[1].
שירות האוויר הגרמני השתמש במגוון כלי טיס, בהם מטוסי קרב, כמו הפוקר DR.I והאלבטרוס, מטוסי תצפית וסיור, כפוקר איינדקר שדגמים מסוימים שלו שימשו גם למטרות קרב, ומפציצים, שחלקם היו מטוסים וחלקם ספינות אוויר.
בסיום המלחמה החזיק שירות האוויר הגרמני ב-2,709 מטוסי קו ראשון, 56 ספינות אוויר ו-186 כדורים פורחים. סגל האווירייה כלל כ-4,500 איש.
במסגרת קיום חוזה ורסאי פורק שירות האוויר ומטוסיו הושמדו.
סוגי המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך בניית שירות האוויר התפתחה תבנית לשמות סוגי המטוסים בהתאם לשלושה פרמטרים: שם היצרן, תפקיד, וספרה רומית. השמות נועדו להבחין בין סוגי המטוסים לצורכי תמיכה לוגיסטית.
בתחילה סווגו כל המטוסים כ-A עבור מטוס חד-כנפי ו-B עבור מטוס דו-כנפי. מטוסי ה-C החליפו בהדרגה את מטוסי ה-B וסימנו מטוסי קרב דו-כנפיים דו-מושביים כש-B נותר לסימון מטוסי אימון. הסימון E הוכנס לשימוש ב-1915 עבור מטוסי קרב חד-מושביים ועוד סימונים נוספו עם ההתפתחות בייצור הדגמים השונים. הסימון Dr היה עבור מטוס תלת-כנף.
הסימונים שהיו במשך המלחמה הם:
A - מטוס תצפית חד-כנף לא חמוש.
B - מטוסי תצפית דו-כנף לא חמוש.
C - מטוס קרב דו-כנף בעל שני מושבים, כשהמושב השני משמש לצופה שיושב בחלקו האחורי של המטוס.
CL - מטוס קל דו-מושבי. בתחילה שימש למשימות ליווי ואבטחה ומאוחר יותר כמטוס תקיפה.
D - מטוס דו-כנף חד-מושבי חמוש. מאוחר יותר, כל מטוס קרב.
Dr - מטוס תלת כנפי.
E - בתחילה שימש למטוס חד-כנף חמוש, לקראת סיום המלחמה הובדלו סימוני חד-מושב ודו-מושב.
G - מטוס דו-מנועי גדול, בעיקר מפציצים.
GL - מפציץ דו-מנועי קטן ומהיר יותר, נועד לשימוש בשעות היום.
J - מטוס משוריין, בו הטייס, מכל הדלק והמנוע היו מוגנים על ידי שכבת מתכת עבה להגנה מפני אש נ"מ. נועד בעיקר למשימות בגובה נמוך כמו תקיפת יעדי קרקע.
N - מטוסי "C" שעברו שינוי למפציצי לילה. נוסף להם ציוד לילי ושטח הכנפיים שלהם גדל כדי לשאת יותר פצצות.
R - מטוס ענק, לפחות 3 מנועים, בדרך כלל 4 או 5. רב שימושי.
חברות הייצור השתמשו גם הן באותיות לסימון, כך שלעיתים נוצר בלבול.
