שלום אפמאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במסגרת ההסכם האימפריה הסלאוקית נדרשה לנטוש את כל השטחים שמצפון להרי הטאורוס, ונאסר עליה לגייס שכירים משם

שלום אַ‏פֳ‏מֶ‏אה (יוונית: Απάμεια) היה הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הסלאוקית לרפובליקה הרומאית בשנת 188 לפנה"ס בעיר אפמאה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן עלותו לשלטון של אנטיוכוס השלישי בממלכה הסלאוקית האימפריה הייתה בתהליכים של התפוררות. היא איבדה את השליטה על שטחים גדולים שהיו בעבר בשליטה ומספר מרידות איימו על יציבותה.

אנטיוכוס הצליח להשיב לעצמו רבים מהשטחים שאבדו לאימפריה ואף להשתלט על שטחים חדשים כיהודה. פעלתנותו של המלך הביאה אותו לבסוף להתנגשות עם הרפובליקה הרומאית כתוצאה מפלישתו ליוון בשנת 192 לפנה"ס.

אנטיוכוס ספג מפלה מכרעת מידי הרומאים בקרבות תרמופילאי ובמגנסיה, ותנאי השלום סוכמו על פי תכתיבי הרומאים.

תנאי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האימפריה הסלאוקית תיטוש את כל השטחים שמצפון להרי הטאורוס, ושטחים אלו יחולקו בין בעלי בריתה של רומא. תחום זה הוכר כתחום ההשפעה הרומי, ונאסר על האימפריה הסלאוקית לגייס שכירים מהארצות שמצפון לו.
  • האימפריה הסלאוקית תשלם פיצויי מלחמה לרומא בגובה של 15,000 טאלנטים למשך 12 שנים.
  • כוחה הצבאי של האימפריה הסלאוקית הוגבל, נאסר עליה להחזיק פילי מלחמה (סעיף זה לא כובד על ידי הסלאוקים, ונעשה רק בקיץ 162 על ידי הלגנט הרומי, גנאיוס אוקטוויוס) וגודל הצי הוגבל ל-12 ספינות מלחמה.

קיום בפועל של החוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באזור שמצפון לטאורוס ישבו כ-8,500 מתיישבים צבאיים, רובם הגדול פלגיסטים ומיעוטם פרשים, שעליהם נאלצו הסלאוקים לוותר.‏[1] על אף שנאסר על האימפריה הסלאוקית נאסר לגייס שכירים מהארצות שמצפון לטאורוס, ידוע שהם המשיכו להעסיק שכירים מתראקיה, אסיה הקטנה, וכרתים.
  • תשלומי פיצויי המלחמה התאחרו כך שבפועל התשלום האחרון נעשה רק בשנת 173 לפנה"ס. סעיף זה גרם לשליטים הסלאוקים לפעול באופן לא שגרתי, ולבזוז מקדשים של עמים שונים.
  • השמדת פילי מלחמה שלא כובד על ידי הסלאוקים, נעשה רק בקיץ 162, על ידי הלגנט הרומי, גנאיוס אוקטוויוס.

השפעת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים הקשיים שהוכתבו לאימפריה הסלאוקית סתמו את הגולל על הניסיון לשקם את האימפריה בימיו של אנטיוכוס השלישי. מנקודת זמן זאת האימפריה המשיכה לאבד מכוחה עד שחדלה מלהתקיים.

מנגד, ההסכם סימן את תחילת חדירת ההשפעה הרומאית למזרח התיכון, תהליך שבסופו של דבר הוביל לסיפוחה של האימפריה כולה על ידי רומא.

בצלאל בר כוכבא חולק על התפיסה של היסטוריונים שלאחר שלום אפמיאה היה הצבא הסלאוקי שבר כלי, וטוען שאין לדבר שום סימוכין בכתובים. הוא קובע כי ההפסד בקרב מגנסיה וחוזה אפמאה לא השפיעו למעשה באופן משמעותי על גודלו, הרכבו ומקורות הגיוס של הצבא הסלאוקי.‏[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בר כוכבא, הצבא הסלאוקי, עמ' 51
  2. ^ מלחמת החשמונאים, יב"צ, עמ' 107
P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.