שלום לוין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלום לוין
שלום לוין - תמונה.jpg
תאריך לידה 27 במרץ 1916
תאריך פטירה 14 באפריל 1995
כנסות 7 - 8
סיעה המערך
תפקידים בולטים חבר ועדת החוץ והביטחון וועדת החינוך של הכנסת; מזכיר כללי ונשיא של הסתדרות המורים

שלום לוין (נולד ב-27 במרץ 1916, ט' בניסן תרע"ו1995, תשנ"ה) היה המזכיר הכללי של הסתדרות המורים בישראל (19551980), נשיא הפדרציה הבינלאומית של התאגדויות המורים (19641966), חבר הכנסת (19691977, חבר ועדת החוץ והביטחון וּועדת החינוך), חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית (19781981) ונשיא הסתדרות המורים החמישי ויו"ר המועצה הפדגוגית (1980 - 1995). עד יום מותו היה חבר הנהלה ויועץ מיוחד של "הקונפדרציה העולמית של ארגוני מקצוע ההוראה" (WCOTP).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין נולד ב-1916 בראקוב שבפלך מינסק, רוסיה (כעבור שנים ספורות בתחומי פולין, היום בלארוס), ליהושע לוין ולמרים בת זלמן שיפרין. למד ב"חדר", בבית ספר יסודי "תרבות", בישיבה ברקוב ובישיבת מיר בווילנה, אך נטש אותה ועבר ללמוד בגימנסיה העברית ובסמינר "תרבות" בווילנה. בשנים 1933–1937 היה חבר בהכשרת "החלוץ הצעיר" בפולין ושימש בתפקידי הדרכה והנהגה.

עלה לארץ ישראל בפברואר 1937, במסגרת "החלוץ", הצטרף ל"פלוגות הים" (לימים קיבוץ אפק) ועבד כסבל במסגרת כיבוש העבודה העברית בנמל חיפה. בשנים 19371950 שימש כמורה בכפר יהושע, בבנימינה, בבית החינוך המשותף בעמק הירדן שבדגניה ובבית החינוך ע"ש ארלוזורוב בירושלים. שירת כנוטר במשטרת היישובים בעמק יזרעאל. במלחמת השחרור השתתף בהגנה על ירושלים, ומאוחר יותר התמנה לקצין תרבות. ב-1952 קיבל תואר מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה ולספרות, וב-1976 הוכתר שם לדוקטור בתחום הפילוסופיה של החינוך.

בראשית שנות החמישים נבחר לוין לחבר במרכז הסתדרות המורים ועמד מטעם הסתדרות המורים בראש "ועדה לענייני היחלצות", שנועדה לכוון מורים מנוסים למעברות וליישובי העולים בנגב ובגליל, שסבלו מהיעדר מורים מוסמכים. כמזכיר הסתדרות המורים נחשב שלום לוין למנהיג איגוד מקצועי רב-עוצמה, שהשפעתו הייתה מרובה גם מעבר למאבק המקצועי גרידא. בתקופתו הוצמד שכר המורים לשכר המהנדסים בשירות הציבורי, וסולם השכר התבסס בעיקר על השכלת המורה (ולא על סוג המוסד שבו עבד, כפי שהיה נהוג עד אז) וכן על הוותק בעבודה. הסתדרות המורים בהנהגתו השיגה הישגים רבים, דוגמת הנהגת שנת שבתון למורה, ביטוח עובדי ההוראה באמצעות פנסיה תקציבית ותוספות שכר על ידי מרכיבי שכר ייחודיים. שלום לוין פעל רבות לקידום השכלתם והסמכתם של המורים באמצעות מסלולי הכשרה ולימוד. הוא תבע והשיג, בדרך כלל, את שיתוף נציגי המורים בעיצוב מדיניות החינוך הכוללת. עוד נאבק לוין למען האקדמיזציה של מקצוע ההוראה, צמצום מספר התלמידים בכיתה ותגמול מיוחד למורים המלמדים בפריפריה‏[1]. ככל הנראה, קרבתו האישית והאידאולוגית לראש הממשלה דוד בן-גוריון סייעה ללוין להשיג רבים מהישגיו המשמעותיים בראשית דרכו, בייחוד בעת סכסוכי העבודה הגדולים בתקופת שר החינוך זלמן ארן[2]. עם זאת, לוין לא היסס להתעמת עם בן-גוריון, כאשר דרש להגדיל את החלק היחסי של החינוך בגיל הרך בתקציבי החינוך וההשכלה. מצד שני, בראשית כהונתו כמזכ"ל הביאה חתירתו של לוין להשוואת התנאים בין מורים בעלי השכלה וותק שווים בכל חלקי מערכת החינוך, לפילוג בתוך הסתדרות המורים, וב-1958 פרשה קבוצת מורים והקימה את ארגון המורים העל יסודיים בעיקר על רקע הדרישה לייחודיות ההוראה במוסדות החינוך העל-יסודיים. לוין גם לא הצליח, למרות מאבקו העז, למנוע את השינוי המבני במערכת החינוך (שנודע בכינוי "הרפורמה בחינוך") לבית ספר יסודי בן 6 שנות לימוד, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון - ביוזמת שר החינוך זלמן ארן ‏[3]. התומכים בשינוי טענו, שהוא יביא להגברת ההישגים הלימודיים במערכת החינוך וליתר אינטגרציה בין התלמידים. לוין טען, לעומת זאת, שהשינוי המוצע יפנה הון עתק לתשתית פיזית ולמשרות חדשות, יפגע בחינוך ובהישגים הלימודיים ולא יתרום תרומה ממשית לאינטגרציה.

לאחר בחירתו למזכ"ל הסתדרות המורים יזם בשנות החמישים את הקמת הארכיון לחינוך של הסתדרות המורים, שהפך לימים לארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, השוכן כיום בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. לוין קבע את ייעודי הארכיון: תיעוד הצמיחה של מערכת החינוך בארץ מראשית המאה העשרים ושימור שרידי העדויות מרשתות החינוך היהודי המפוארות של קהילות ישראל שחרבו.

הורה בבית המדרש למורים על שם אשכולי בירושלים, בבית המדרש למורים על שם שיין בפתח תקווה ובמכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב, ובשנים 1977 - 1984 שימש כמרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב.

זכה בתוארי הוקרה ופרסים, ובהם אות "מצדה" של מפעל הבונדס בארצות הברית, אות השירות המצוין מטעם ממשלת גרמניה ופרס לעובדים בתחום החינוך העברי של עיריית תל אביב (1984).

לוין היה סופר ופובליציסט פורה. בין ספריו: "המוסר ועיצוב האופי המוסרי" ("אוצר המורה", 1979), "חינוך מוסרי בימינו" ("יחדיו", 1988). ערך (בשותפות) את התרגום לעברית של "אמנות ההוראה" (מאת ג'ילברט הייט, "אוצר המורה, 1955), והיה העורך הראשי של האנתולוגיה הבינלאומית "אדם בצלם נברא" (הופיעה בארבע שפות), ופרסם מאות מאמרים, בעיקר בתחום החינוך. לוין נחשב כמומחה בעל שם עולמי בתחום "ההוראה כמקצוע".

לוין ראה בראשית שנות השישים חשיבות מיוחדת בהידוק הקשרים בין הסתדרות המורים לבין האיגוד המקצועי של מורי מערב גרמניה, שבראשו עמד בעת ההיא מתנגד למשטר הנאצי בתקופת היטלר, פרופ' היינריך רודנשטיין‏[4]. שני הארגונים יזמו פעולות שונות לזיכרון השואה ולהנחלת ערכי המאבק באנטישמיות בקרב המורים בגרמניה. ב-1979 הקים ד"ר לוין את הוועדה הבינלאומית של מחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות, ומאוחר יותר ייסד את ועידת המורים הבינלאומית ואת הסמינר הבינלאומי למלחמה באנטישמיות ובגזענות, ועמם את עמותת המחנכים בישראל לעניין זה. כן יזם פעולות שונות להנצחת החינוך היהודי בגולה.

שלום לוין היה חבר מפא"י, מפלגת העבודה והמערך על כל גלגוליהן. הוא נחשב לתומך מובהק ועקבי של דוד בן-גוריון, ואחרי מלחמת ששת הימים נקט עמדות "יוניות" מתונות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-1974 חתם על מנשר הארבעה יחד עם חברי הכנסת לובה אליאב מהמערך וד"ר בנימין הלוי וד"ר שניאור זלמן אברמוב מהליכוד). מנשר זה קרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום ועורר סערה פוליטית, בייחוד בליכוד‏[5].

לוין נפטר בערב פסח, י"ד בניסן, תשנ"ה, 1995, בתל אביב. במסע הלווייה נכחו ראש הממשלה יצחק רבין ויושב ראש הכנסת שבח וייס, שהעיד עליו, שהיה מן "העשויים מאבן בזלת של דבקות בערכים" וכי "עד יומו האחרון זכה לאהדת הציבור שלו". פרד ואן לייוון (Fred Van Leeuwen), מזכ"ל אינטרנציונל החינוך העולמי (EI), אמר עליו, ש"הוא נודע כמנהיג נחוש, בעל עקרונות ועקבי, לא רק בארצו אלא גם בתנועת המורים העולמית". על שמו נקראים רחוב בשכונת צהלה בתל אביב וחורשה ביער מעלה החמישה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייתו, דימה (דימונה לבית שלי; נולדה ב-1920 בירושלים, נפטרה ב-1989 בת"א), בת מלכה (מולה ליכטהויז) וחיים (פיינברג) שלי, הייתה מורה, מחנכת ומנהלת, מכפר תבור ודגניה א' (בית החינוך המשותף בעמק הירדן) ועד לניהול בית החינוך ע"ש א"ד גורדון ("בית החינוך לילדי עובדים בצפון") בתל אביב.

בנו, יואב לביא (נולד ב-1946, ירושלים), הוא יועץ בתחומי חברה, מִנהל ומִמשל, סופר, עורך, מתרגם ופובליציסט, וכן חוקר בתחום ההיסטוריה של מדינת ישראל.

בתו, נעמה ארז (נולדה ב-1952, ירושלים), היא משוררת, סופרת ועיתונאית ועבדה כיועצת חינוכית במערכת החינוך שנים רבות.

אחיו, אריה לוין (1912 - 2000), היה ממקימי באר שבע החדשה וסגנו של ראש העיר הראשון, דוד טוביהו, בראשית שנות החמישים, תקופת קליטת העלייה וייסוד העיר החדשה.

לוין השאיר אחריו ארבעה נכדים. אחד מהם, עידו לביא, מהנדס, הוא שחקן מרכז ההגנה בנבחרת ישראל בכדוריד ובמחזיקת גביע המדינה בשנים האחרונות, אס"א תל אביב (כדוריד).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ והיו עיניך רואות את מוריך, מאת אורה אחימאיר וחיים באר, הוצאת עם עובד, 1994; עמ' 271
  2. ^ אייל כפכפי, "שני סוגי ממלכתיות: המקרה של היחס בין ההסת' הכללית להסתדרות המורים", עיונים בתקומת ישראל כרך 4, 1994, ע"ע 393-394
  3. ^ ריאיון לבטאון ארגון המורים העל יסודיים "קשר עין" 1990,[1]
  4. ^ פרופ' היינריך רודנשטיין, ביוגרפיה [2]
  5. ^ "הכל פוליטי", מאת ד"ר עמוס כרמל, הוצאת דביר, 2001;כרך ב', עמ' 710