שליאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שליאק
Lyra constellation map.svg
Cercle rouge 100%.svg
מיקומו של שליאק בקבוצת נבל
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים נבל
שמות נוספים β בנבל
סוג כוכב כפול לוקה
בהירות 3.4 – 4.3 משתנה
עלייה ישרה 18ʰ 50ᵐ 04.79ˢ
נטייה ‏45.6″ ‏21′ ‏33°‏+
משך מחזור השתנות 12 ימים, 22 שעות, 28 דקות
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 3.0- – 3.9- משתנה
מרחק 950 שנות אור
290 פרסק
מערכת
כוכבים נלווים שליאק B / A
שליאק A
נתוני תצפית
סוג ענק כחול
בהירות 4.3
סיווג ספקטרלי B7–8II
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 3.0-
רדיוס 29 רדיוסי שמש
מסה 2.8 מסות שמש
עוצמת הארה פי 1,400 מהשמש
טמפרטורה 13,000 K
שליאק B
נתוני תצפית
סוג כוכב הסדרה הראשית כחול
בהירות 4.1
סיווג ספקטרלי B0V
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 3.2-
רדיוס 6-7 רדיוסי שמש
מסה 13 מסות שמש
עוצמת הארה פי 1,700 מהשמש
טמפרטורה 30,000 K

שליאקערבית الشلياق "שיליאק" – שמה של קבוצת הכוכבים) או β בנבל הוא כוכב כפול לוקה בקבוצת הכוכבים נבל הנמצא במרחק של כ-950 שנות אור ממערכת השמש ומהווה אב-טיפוס לכוכבים משתנים לוקים, שבהם המרחק בין בני הזוג קטן והבהירות הכוללת משתנה כל הזמן. בני הזוג מקיפים זה את זה כך שמישור ההקפה מתלכד עם קו הראיה מכדור הארץ ולכן בכל הקפה הם חוסמים זה את אורו של זה. בשל המרחק הקטן בין השניים, ההשתנות בבהירות הכוללת היא רציפה, שלא כמו במקרה של אלגול בו הבהירות היא קבועה רוב הזמן עם ירידה קצרה בזמן הליקוי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליאק נמצא בפינה הדרום-מערבית של המקבילית המהווה את הנבל. יוהאן באייר נתן לו את ציון באייר β בנבל למרות שהכוכב γ בנבל בהיר ממנו. ציון פלמסטיד של שליאק הוא 10 בנבל. היותו של שליאק כוכב משתנה התגלה בשנת 1784 על ידי האסטרונום הבריטי ג'ון גודריק. ניתן להבחין בהשתנות על ידי השוואה לכוכב γ בנבל הסמוך שלו בהירות מדרגה 3.2.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנימציה של כוכב כפול לוקה ומתחתיה עקומת הבהירות המשתנה ברציפות

מערכת שליאק נמצאת במרחק של כ-950 שנות אור ומורכבת מענק כחול ומכוכב הסדרה הראשית כחול המקיפים זה את זה במרחק של מעט יותר מחצי יחידה אסטרונומית (מעט פחות מ-60 רדיוסי שמש) ובזמן מחזור של 12 ימים, 22 שעות וכ-28 דקות. בהירותם הכוללת משתנה ברציפות בין דרגה 3.4 בשיא לדרגה 4.3 כאשר שליאק A מסתיר לחלוטין את שליאק B. כאשר שליאק B עובר על פני שליאק A הבהירות יורדת לדרגה 3.8.

באמצעות משקפת ניתן להבחין בכוכב הסדרה הראשית כחול נוסף עם דרגת בהירות 7.1 הנמצא במרחק זוויתי של כ-45 שניות קשת מדרום לשליאק. כוכב זה הוא גם כן כוכב כפול ספקטרוסקופי אך אינו קשור לשליאק ורק במקרה נמצא באותו הכיוון.[1]

מאפייני שליאק A[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליאק A היה ככל הנראה הכוכב המסיבי מבין השניים, כך שהוא התפתח במהירות גדולה יותר, יצא מן הסדרה הראשית והפך לענק כחול מסוג ספקטרלי B7II. רדיוסו מגיע לכ-29 פעמים רדיוס השמש – כמחצית המרחק בינו ובין שליאק B. כתוצאה מכך חלק גדול ממסתו עבר לשליאק B, כך שהוא הפך להיות הפחות מסיבי מבין השניים ומסתו היא פחות מ-3 מסות שמש. עוצמת ההארה שלו היא פי 1,400 מהשמש באור נראה ובערך פי 4 בתוספת התחום העל-סגול. טמפרטורת פני השטח שלו היא כ-13,000 קלווין.

מאפייני שליאק B[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליאק B הוא כוכב הסדרה הראשית כחול מסוג ספקטרלי B0Ve עם מסה של כ-13 מסות שמש שחלק ניכר ממנה הגיע משליאק A. רדיוסו אינו ידוע בוודאות, אך לכוכבים מסוגו יש בדרך כלל רדיוס של 6-8 פעמים רדיוס השמש, שתואם את עוצמת ההארה שלו. טמפרטורת פני השטח שלו היא כ-30,000 קלווין ועוצמת ההארה שלו היא בערך פי 1,700 מהשמש בתחום הנראה אך בשל הטמפרטורה הגבוהה כמעט כל הקרינה הנפלטת ממנו היא בתחום העל-סגול, כך שעוצמת ההארה הכוללת שלו היא בערך פי 25,000 מהשמש.

הגז הנפלט משליאק A אינו מגיע ישירות לשליאק B אלא יוצר דיסקת גז המקיפה אותו וכתוצאה מכך ספקטרום האור של שליאק B כולל פסי פליטה אופייני למימן. הדיסקה גורמת לפיזור והסתרה של חלק מהאור הנפלט משליאק B ולכן סוגו הספקטרלי ורדיוסו אינם ידועים בוודאות. קצב מעבר החומר בין הכוכבים הוא כ-0.00002 מסת שמש בשנה או כמסת שמש ב-50,000 שנים. כתוצאה ממעבר המסה יורדת מהירות ההקפה של שליאק A וזמן ההקפה שלו מתארך ב-19 שניות בכל שנה.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ SIMBAD: HD 174664
  2. ^ M. Zhao, D. Gies, J. D. Monnier, N. Thureau, E. Pedretti, F. Baron, A. Merand, T. ten Brummelaar, H. McAlister, S. T. Ridgway, N. Turner, J. Sturmann, L. Sturmann, C. Farrington & P. J. Goldfinger: First Resolved Images of the Eclipsing and Interacting Binary �β Lyrae, 2008, The Astrophysical Journal, Volume 684, Issue 2, pp. L95-L98