שלמה בר

**שלמה בר**
	שלמה בר
לידה	25 ביוני 1943 (בן 80); רבאט, מרוקו
שם לידה	יוסף בן־גוזי
מוקד פעילות	ישראל
תקופת הפעילות	מ-1967
סוגה	מוזיקה אתנית, מוזיקת רוק, סול, מוזיקת עולם
שפה מועדפת	עברית
חברת תקליטים	הד ארצי
	www.shlomobar.com
	פרופיל ב-IMDb

שלמה בר (נולד ב־25 ביוני 1943) הוא זמר־יוצר, מוזיקאי, פזמונאי, מלחין ומגיש רדיו ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשם יוסף בן־גוּזי,^[1] ובשנת 1949 עלה עם משפחתו לישראל. גדל במעברת באר יעקב. עוד מגיל צעיר החל להתחבר למוזיקה ונחשב כאוטודידקט בתחומו.

ב־1976 שידך דודו אלהרר בין בר ובין תיאטרון חיפה, שהעלה את ההצגה הדוקומנטרית "עצבים", אותה ליווה בר בקטעי תיפוף.^[2] על בסיס "עצבים" הועלה מחזמר המחאה "קריזה". בר הלחין את השירים שכתב יהושע סובול וביצע אותם על הבמה. שניים מהשירים, "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא", היו ללהיטים. לאחר מכן הקים בר את להקת "הברירה הטבעית". בשנת 1979 הוציא עם להקתו את התקליט הראשון הנועז, "אלי שורשים", שסימן את ראשיתה של המוזיקה המזרחית האליטיסטית ששילבה מוטיבים מערביים עם מוזיקה קלאסית צפון־אפריקנית ואסייתית. כמו כן הוא היה שותף למאבקים חברתיים־אומנותיים עם המשורר ארז ביטון (שגם תרם חלק משיריו לתקליטו הראשון) וגם עם הבמאי והמחזאי גבריאל בן שמחון, שהעלה את המחזה "מלך מרוקאי". השלושה סימנו חזית מזרחית תרבותית חדשה.

בר יצר סגנון מוזיקלי ייחודי, אשר כיום ניתן אולי לאפיין אותו "רוק מוזיקת עולם" – המושפעת ממוזיקה ערבית וצפון־אפריקנית מסורתית, מסגנונות הודיים ופרסיים וממזמורי תפילה, אך גם מרוק מתקדם של שנות ה־70. גם תוכני השירים היו שונים משירי פופ שרווחו ברדיו הישראלי בשנות ה־70, או מהמוזיקה של "זמרי הקסטות", ושילבו מחאה פוליטית נגד הפלייתם של בני עדות המזרח בישראל ונגד עוולות חברתיות אחרות. נוסף על כך השתמש בר לעיתים קרובות בסגנון לירי ובשירי משוררים.

מאז שנות ה־80 הופיעה להקתו בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם ואף ייצגה את ישראל מטעם משרד החוץ במופעים רבים. בנובמבר 2014 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.^[3] בשנת 2015 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע.

במרץ 2006 הוציא את האלבום ה־11, "עננים נמוכים", שבו השתמשה הלהקה בראשונה במחשב ובתוכנות עריכה מוזיקליות. האלבום הכיל תשעה קטעים, שכולם הולחנו על ידי שלמה בר. יעל אופנבך, זוגתו לשעבר של בר, הייתה חתומה על מילות ארבעה מהקטעים. את שאר השירים כתבו המשוררים והפזמונאים יונתן רטוש, אברהם חלפי, אסתר ראב, יעקב אורלנד ויענקל'ה רוטבליט. בר וגיטריסט הלהקה אילן בן עמי עיבדו, ויזהר אשדות היה שותף להוספת אופי אלקטרוני לשלושה מהקטעים.

ביוני 2010 הוציא את האלבום ה־12 של להקת "הברירה הטבעית", "בסוד תפילת ערער". האלבום הכיל כמסורת הלהקה שירי משוררים ופיוטים שהלחין בר: “שיר לאשת נעורים” של נתן אלתרמן, “ברכה” של לאה גולדברג, “וככה אנשקך” של אהוד בן עזר. עוד כלל האלבום חידושים לקלסיקות ישראליות, שבר עיבד ביחד עם חברי הלהקה: “אמא אדמה”, “יש דברים שרציתי לומר”, “סליחות” ו”הלילה” (מקור: ארז הלוי), שבו השתתפה הזמרת ליאורה יצחק, ששרה טקסט בהינדית.

באוגוסט 2018 הוציא את האלבום "עד כלות נפש ואחריה", שכולל 11 שירי תפילה ופיוט, שהלחין בר לשירים שכתב המשורר יוסף צבי רימון בשנות ה־30 וה־40 של המאה העשרים. נדב ביטון הפיק מוזיקלית את האלבום, שמתוכו בלטו "אלוקים אור", ו"חי אלוהים".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר היה נשוי לרינה (לדבריו החליף את שמו המקורי משום שהיא לא אהבה אותו)^[1] ולזוג נולד ילד אחד. במשך 17 שנים היה בן זוגה של יעל אופנבך, ולהם שלושה בנים. כיום בר נשוי לזהרה בר.