שלמה זנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלמה זנד
10 בספטמבר 1946 (בן 68)
Shlomo Sand.jpg

שלמה זנד, 2007
מקום לידה לינץ, אוסטריה
השכלה תואר ראשון בהיסטוריה בהצטיינות יתרה, אוניברסיטת תל אביב

תואר שני, סורבון
דוקטורט בהצטיינות בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה

תפקיד

פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. כחוקר עסק בהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת בעת החדשה וביחסים בין קולנוע והיסטוריה. זנד הוא איש השמאל הרדיקלי. ספריו בנושא זהות העם היהודי שנויים במחלוקת ועוררו תהודה בישראל ומחוץ לה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה זנד נולד בלינץ שבאוסטריה, בן ליהודים ניצולי השואה מפולין. בשנתיים הראשונות לחייו שהה במחנה עקורים בטראונשטיין שבגרמניה, ולאחריהן עלה לישראל עם הוריו ב-1948. האב, בעל דעות קומוניסטיות, בא לישראל נחוש להיאבק ב"אימפריאליסטים הבריטים". המשפחה התגוררה תחילה בבתי ערבים שננטשו ביפו, האב עבד כשליח ושומר לילה בבית המפלגה הקומוניסטית הישראלית בתל אביב, והאם עבדה בניקיון. שניהם סירבו מתוך עקרונות לקבל שילומים מגרמניה המערבית. בגיל 16 הוצא הנער שלמה מהתיכון (עירוני ז') והלך לעבוד כפועל במפעל לייצור מכשירי רדיו. בערבים למד בקורס לאלקטרוניקה. הצטרף לברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) הקשורה למפלגת רק"ח.

בשנים 1967-1965 שירת בצה"ל בנח"ל, בין השאר בקיבוץ יד חנה. ב-1967 היה חייל בחטיבה הירושלמית ובמלחמת ששת הימים נלחם בירושלים. לאחר שחרורו מצה"ל, בסוף 1967, פגש בחיפה את המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש ושיתף אותו בהתלבטויותיו, האם להישאר בישראל ולהיאבק על אופייה, או לעזוב אותה. בהשראת המפגש בין השניים הקדיש לו דרוויש שיר - "החייל שחלם על חבצלות לבנות".‏[1]

לאחר שירותו הצבאי עבד זנד בעבודות שונות, ובהן מתקין טלפונים במשרד הדואר ומקים תפאורות בתיאטרון.

בשנת 1968, בהיותו נסער מהפלישה של הצבא הסובייטי ושל ברית ורשה לצ'כוסלובקיה, סירב להצעה של הנהלת מפלגתו רק"ח להישלח ללימודי קולנוע בלודז' שבפולין, ואחותו נסעה במקומו. הוא עצמו עזב את שורות רק"ח והצטרף לקבוצה השמאלית הרדיקלית מצפן. הוא נעצר מספר פעמים עקב חלוקת חומר תעמולה.

בגיל 24 השלים את בחינות הבגרות ושנה אחרי כן החל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1975 סיים תואר ראשון בהיסטוריה בהצטיינות יתרה. בעקבות קבלת מלגה מממשלת צרפת נסע לפריז ולמד לתואר שני בסורבון. נושא עבודת המוסמך שלו היה "ז'אן ז'ורס והשאלה הלאומית" והוא נכתב בהנחייתה של פרופ' מדלן רבריו. לאחר מכן המשיך את לימודיו וסיים דוקטורט בהצטיינות בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (E.H.E.S.S) בנושא: "ז'ורז' סורל והמרקסיזם: מפגש במשבר". הדוקטורט התפרסם כספר וזכה בפרס האקדמיה למדעי המוסר והפוליטיקה הצרפתית. עם תום הלימודים הוצעה לו משרה על ידי ההיסטוריון פרנסואה פירה והוא החל ללמד בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה. ב-1985 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב. החל מ-2003 הוא מכהן בה כפרופסור מן המניין.

זנד המשיך להורות בבית הספר ללימודים גבוהים כמרצה אורח, שהה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי כחוקר נלווה וכן לימד באוניברסיטת אקס-אן-פרובאנס. כמו כן השתתף ביסודו של כתב העת הצרפתי "1900 - כתב עת להיסטוריה אינטלקטואלית".

זנד מרבה לכתוב מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית ומביע דעות ביקורתיות ביותר כלפי מדיניות הממשלה. במאמר שפרסם בגרדיאן הבריטי, לרגל קידום ספרו 'מתי ואיך חדלתי להיות יהודי' (ראו להלן), הוא כתב שהגזענות בישראל "מושרשת עמוק ברוח החוקים. היא נלמדת בבתי ספר ובקולג'ים, מופצת בתקשורת". לדבריו העבר שלו יהודי, אך ההווה ישראלי. "כמעט בלתי נסבל עבורי לחיות בחברה כזו, אבל אני חייב להודות שקשה לי למצוא בית במקום אחר. [...] לעתים קרובות אני מתבייש בישראל".‏[2]

הוא נשוי ואב לשתי בנות.

מחקריו וספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה זנד החל דרכו בהיסטוריה של הרעיונות, המשיך בהיסטוריה פוליטית וחברתית של אינטלקטואלים, לאחר מכן עבר לחקור את היחסים בין קולנוע והיסטוריה וכעת הוא עוסק בסוגיות הלאומיות. בנוסף לפרסום מחקרים, הרבה לפרסם ספרים הפונים לקהל קוראים רחב.

אשליית הפוליטיקה: ז'ורז' סורל והוויכוח האינטלקטואלי של 1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של זנד ועיבוד של עבודת הדוקטורט שלו (בצרפתית L'Illusion du politique - Georges Sorel et le (débat intellectuel 1900). שנים רבות נתפס סורל כאבי הפשיזם, וספרו של זנד הציג גישה שונה לחלוטין. על בסיס מקורות חדשים, כמו מאמרים נשכחים ותכתובות שנחשפו, טען זנד שסורל סלד מהפשיזם העולה ודאג מפועלו. העובדה שאינטלקטואלים פשיסטים התקראו בשמו הייתה אמנם משמעותית, אך גם מתנגדי הפשיזם כמו אנטוניו גרמשי או פיירו גובטי ראו בסורל את נקודת מוצאם התאורטית: מסקנתו - ההיסטוריה של הרעיונות צריכה להיקרא לא מרוסו לרובספייר, לא ממרקס ללנין ולא מסורל למוסוליני אלא להפך - מרובספייר לרוסו, ממוסוליני או גרמשי לסורל וכך הלאה. ליבת מחקרו של זנד הייתה יחסיו המורכבים של סורל עם המרקסיזם, אופני קבלתו את המתודולוגיה ה‏‏מטריאליסטית וביקורתו על האוטופיה שבחזון הסוציאליסטי. זנד הציב את סורל בהקשר אידאולוגי רחב וחשף את קשריו עם בנדטו קרוצ'ה, אדוארד ברנשטיין, גוסטב לה בון ואנרי ברגסון. ‏‏‏[3] ‏‏‏[4]

האינטלקטואל, האמת ובכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, שראה אור בסדרת "אופקים" של הוצאת עם עובד בשנת 2000, עוסק באינטלקטואלים הן כשכבה חברתית ספציפית והן כסוכני תרבות המתפרצים לזירה הציבורית עם מטענים ערכיים והון סמלי ייחודי. בהשראתו של פייר בורדייה בוחן הספר את לידת מושג האינטלקטואל ואת השלבים שונים בהתפתחותו. הוא מתחיל בפרשת דרייפוס ומסיים בנוכחותם של יצרני התרבות הפוליטיים בישראל. הוא מבקש לחשוף את הדימויים העצמיים של אינטלקטואלים שונים, את יומרותיהם, את זהירותם הרבה וכן את אומץ לבם. כוונתו של הספר היא לנפץ את האידאליזציה שהוענקה לאינטלקטואלים אך בה בעת להורות על משקלם הרב בחברה.

את חלקו השני של הספר, העוסק בישראל, הרחיב זנד ויצק ממנו את ספרו בצרפתית "המילים והאדמה" (Les mots et la terre - Les intellectuels en Israël).

הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר פנורמי שראה אור בשנת 2002 ועוסק ביחסים שבין הקולנוע להיסטוריה הפוליטית של המאה העשרים. על ספר זה זכה זנד לפרס מבקרי הקולנוע בצרפת. הספר מתאר כשש מאות סרטים בנושאים שונים: דמוקרטיה בקולנוע, מלחמת העולם הראשונה בקולנוע, הקולנוע והשואה, המלחמה הקרה בקולנוע, ועוד. הספר תורגם לצרפתית, בשם "המאה העשרים על המסך" וראה אור בהוצאת Seuil (Le XXe siècle à l'écran, Paris, Seuil, 200) ולספרדית (El siglo xx en pantalla - Cien años a través del cine, Barcelona, Crítica, 2005). הספר משמש גם כספר הלימוד בקורס בעל שם זהה של האוניברסיטה הפתוחה.

זנד טוען בספרו שבלי קולנוע וטלוויזיה לא ניתן להבין את התרבות הפוליטית והאידאולוגיות המרכזיות של המאה העשרים. הוא טוען שחובה על היסטוריון העת המודרנית להתמודד עם הקולנוע על מנת לפענח את המאה העשרים מכיוון שהקולנוע הוא סוכן זיכרון מרכזי ומשקלו בעיצוב תודעת העבר אינו פחות מספרי הלימוד בבתי ספר.‏‏‏[5]

אחד מפרקי הספר המרכזיים עוסק ביחסו של הקולנוע המערבי לשואה. זנד משבח את סרטיהם החלוציים של אלן רנה, ז'יל פונטקורבו ואחרים שהעזו, לדבריו, כבר בסוף שנות החמישים להתמודד עם העבר הקשה, ולעומת זאת הוא מבקר בחריפות סרטים מאוחרים יותר כמו "שואה" של קלוד לנצמן ו"רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג. הספר עורר סערה גדולה בצרפת וזכה להסתייגויות קשות מאינטלקטואלים כמו ברנאר-אנרי לוי, אלכסנדר אדלר ואחרים. זנד טען גם שסרט צרפתי שנקרא "שואה" היה צריך לפתוח בתיאור הרכבות שיצאו ממחנה דראנסי שליד פריז ולא למחוק פרק זה מההיסטוריה. לדעת זנד, גישת הסרט פגומה מיסודה מכיוון שהיא מצמצמת את ההשמדה לאזוריה הנידחים של אירופה המזרחית ואינה בוחנת את תרומתם ומעורבותם של מרכזי התרבות הגבוהים. מלבד זאת, אם חולשתו של "לילה וערפל" של אלן רנה הייתה העובדה שלא הזכיר את המספר 6 מיליון, חולשת סרטו של לנצמן היא בכך שלא מופיעים בו כלל קורבנות לא יהודיים. הוא גם קובל כנגד לנצמן שאת עיקר המימון הראשוני לעשיית הסרט קיבל מממשלת ישראל ושעובדה זו הוסתרה מהצופים ולא הוזכרה בכותרות.‏‏‏[6]‏‏‏[7]

ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר שראה אור ב-2004 מתמודד עם היבטים שונים של ההיסטוריוגרפיה המודרנית. הספר מתאר גישות היסטוריות שונות, תוך שילוב סיפורים אוטוביוגרפיים: מאסכולת ה"אנאל" שזנד התמודד עמה בפריז כדוקטורנט צעיר, דרך ה"היסטוריונע" הוויזואלי ועד הוויכוח ההיסטורי של הפוסט-ציונות פורס הספר את עלילותיהם של מספרי העבר ולא חוסך את שבט ביקורתו מהם. מלבד זאת זנד דן בדימויים הספרותיים של ההיסטוריון בספרות המערבית והישראלית ומסיים בתפיסת ההיסטוריה של ולטר בנימין.

מתי ואיך הומצא העם היהודי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתי ואיך הומצא העם היהודי?

ספר זה ראה אור בשנת 2008 בהוצאת רסלינג. הספר מתמודד עם מסורת ההיסטוריוגרפיה הפרוטו-לאומית והלאומית שהעלתה על נס את קיומו של עם יהודי מאז יציאת מצרים. מתוך דיון תאורטי בסוגיית הלאומיות ובהשראתם של בנדיקט אנדרסון וארנסט גלנר מבקש זנד לפרק את הנרטיב הציוני שהמציא, לדבריו, את העם היהודי כדי לייצר לאום חדש. על פי זנד, המצאת העם היהודי התבססה על התנ"ך כספר היסטורי ועל המיתוס הנוצרי של הגליית היהודים עם המרד הגדול, וכך נוצרה היסטוריה לאומית ארוכת טווח שלא הייתה ולא נבראה. זנד מאמץ את ההשערה לפיה היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. זנד סובר כי היהדות הייתה הדת המונותאיסטית הראשונה שפתחה במסע המרת דת המוני ומוצאם של היהודים רב גוני ועשיר הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. לטענתו, יהודי אשכנז הם בעיקר גרים שמוצאם בממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים. לפיכך היהודים הם ציוויליזציית דת ייחודית אך הם לא עם זר ונודד כפי שהאנטישמיים וחלק מן הציונים ראו אותם. בסיכומו של הספר דן זנד בפוליטיקת הזהויות האתניסיסטית במדינת ישראל ומביע את חרדתו מעתידה של פוליטיקה זו.

התזה של זנד עוררה דיון ציבורי נרחב בישראל ובעולם‏[8] ובפרט תגובות נגד וביקורות שליליות רבות, מכיוונים שונים. היסטוריונים הסתייגו מביקורתו של זנד על ההיסטוריוגרפיה הציונית, וטענו כי עובדת היותם של גרים חלק משמעותי מהעם היהודי מוזכרת בהרחבה במחקר ההיסטוריוגרפי הישראלי, גם אם קיים פער בינו לבין השיח הפוליטי. עוד טענו היסטוריונים כי זנד לוקח אירועים נקודתיים ומינוריים בהיקפם בהיסטוריה היהודית ובונה מהם תאוריה מפוקפקת במהימנותה, על מנת לבסס את השקפתו הפוליטית האנטי-ציונית ביסודה.‏[9]

מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?" יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ההקדשה בפתחו אומרת "לזכר תושבי אל-שייח' מואניס אשר נעקרו בעבר הרחוק מהמקום שבו אני חי ועובד בהווה הקרוב". ‏[10]

מתי ואיך חדלתי להיות יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה יצא בשנת 2013, גם הוא בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בעקבות ספריו הקודמים, טוען זנד בספר שאין תרבות יהודית חילונית או מאפיינים אחרים המשותפים ליהודים חילוניים ברחבי העולם, ולכן למעשה הם אינם יהודים, אלא ישראלים, אמריקנים וכך הלאה. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אבל אינה מחייבת את קיום מצוות היהדות, ולכן הגדרה זו סותרת את עצמה לדבריו. השואה הפכה להיות מרכיב חשוב בזהות היהודית החילונית במקום הזהות הדתית, "העם הנבחר" הפך להיות "הקורבן הבלעדי". על אף שהיטלר הובס צבאית, האידאולוגיה שלו חלחלה לתורת הגזע שבה מחזיקים לדבריו יהודים רבים.‏[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביקורות על הספר אשליית הפוליטיקה: ז'ורז' סורל והוויכוח האינטלקטואלי של 1900
    • Madeleine Rebérioux, Revue Historique, sept. 1985, p. 256-258
    • Sergio Romano, Vingtième Siècle, 7, 1985, p. 183-185
  • ביקורת על הספר הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים
    • Myriam T

SIKOUNAS, Revue d'histoire moderne et contemporaine, 51-4, oct.-déc. 2004.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • L'Illusion du politique - Georges Sorel et le débat intellectuel 1900, Paris, La Découverte, 1984.
  • האינטלקטואל, האמת והכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ, תל אביב, עם עובד, 2000.
  • הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002.
    • Le XXe siècle à l'écran, Paris, Seuil, 2004.
    • El siglo xx en pantalla - Cien años a través del cine, Barcelona, Crítica, 2005.
  • ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני, תל אביב, עם עובד, 2004.
  • Les Mots et la terre - Les intellectuels en Israël, Paris, Fayard, 2006.
  • מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל אביב, רסלינג, 2008
    • Comment le peuple juif fut inventé - De la Bible au sionisme, Paris, Fayard, 2008
  • מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?, כנרת, זמורה-ביתן, 2012
  • מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?, כנרת, זמורה-ביתן, 2013

ספרים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות עם זנד:

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", עמ' 18-19
  2. ^ מערכת, ‏פרופ' שלמה זנד: ישראל גזענית, לא רוצה יותר להיות יהודי, באתר גלובס, 12 באוגוסט 2014
  3. ^ Madleleine Reberioux, Revue Historique, sept. 1985, p. 256-258 ‏‏
  4. ^ Sergio Romano, Vingtieme Siecle, 7, 1985, p. 183-185 ‏‏
  5. ^ ‏הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 13-29 ‏
  6. ^ הקולנוע כהיסטוריה. עמ'249-251‏‏, 367
  7. ^ לגבי המימון מממשלת ישראל ראו: תמר גולן, מעריב, 11 באוגוסט 1985; יעל אדמוני דבר, 18 ביוני 1986; יורם ירקוני, "שואה פרטית", כל העיר 476, 23 באוקטובר 1987. פרנק, לבנה (ז’אנין), "שואה : סרט והיסטוריה", זמנים 83 (תשסג 2003) 76-89.‏‏
  8. ^ התגובות:
    פרופ' יאיר הופמן, מה לתבן את הבר?, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
    עפרי אילני, אני כוזרי גאה, באתר הארץ
    פרופ' דוד אסף, לא כוזרים ולא טטארים, באתר הארץ
    תום שגבהמצאה שנקראת "העם היהודי", באתר הארץ
    שבתאי קור, מי הם יהודים?, באתר nrg‏, 14 באפריל 2008
    האם היהודים הם עם? המחלוקת בקשר לזנד, באנגלית
    אריק הובסבאום, ספרי השנה, האובזרוור, 22 בנובמבר 2009
    בן זילכה, אל תקרא לי עם, וואלה!, 18 במרץ 2009
    יצחק לאורבין בלעם לאתונו, באתר הארץ, 24 באפריל 2008
    יעקב שביטמשה החייט ואביו הסלאווי, באתר הארץ, 25 באפריל 2008
    שלמה זנד, כזריה, אם הגלויות, באתר הארץ, 2 במאי 2008
    יעקב שביטתרבות-עם משותפת, באתר הארץ, 16 במאי 2008
    דן לחמן, ביקורת על 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'
    אסף מלאך, על הלגיטימיות של פולחן האבות, מקור ראשון, 26 במרץ 2010
  9. ^ ישראל ברטלהמצאת ההמצאה, באתר הארץ, 28 במאי 2008
    דוד אסףלא כוזרים ולא טטארים, באתר הארץ
    עמי איזרוף בביקורת על ספרו של רפאל פאלק "ציונות והביולוגיה של היהודים
    יעקב אמיר, המדע הטהור ושאלת היהודים, באתר הארץ
    רבקה שפק ליסק תגובה לטיעוניו העיקריים של שלמה זנד שאין עם יהודי- מוניטור האקדמיה הישראלית
    בן דרור ימיני, "ג'יהאד אקדמי"- קטע מטור של בן דרור ימיני באתר nrg מעריב
    בן-דרור ימיני, פנטזיה פוסט-ציונית, nrg
    שלום דותן, ‏חלום הבלהות של פוסט-ציוני, כיוונים חדשים 19, ינואר 2009, 236-230, באתר ההסתדרות הציונית העולמית.
    עמנואל נבון, מתי ואיך הומצא הספר של זנד, nfc ‏, 25 בדצמבר 2009
    שאול ברטל, מי המציא את המצאת העם היהודי?, באתר e-mago,‏4 ביוני 2010
    אבשלום לניאדו, "עבר ללא מחקר", קתרסיס 13, אביב תש"ע, עמ' 106-54.
    אניטה שפירא, Review Essay: The Jewish-people deniers, The Journal of Israeli History, Vol. 28, No. 1, March 2009, 63-72 (באנגלית)
    סימון שאמה, The Invention of the Jewish People, פייננשל טיימס, 13 במרץ 2009(באנגלית)
    MARTIN GOODMAN, Secta and natio, The Times Literary Supplement, February 26, 2010
  10. ^ יואב גלבר"מתי ואיך הומצאה ארץ-ישראל?": אומרים ישנה ארץ, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2012
  11. ^ עופר אדרת, משבר הזהות של שלמה זנד, באתר ynet‏, 19 במאי 2013