שם הפועל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שם הפועל (או: צורת המקור) מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בהן קיימת צורה זו (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק). אולם, לא לכול שורש יש שם פועל בכול ביניין (לשורש צ.ל.מ יש שם פועל אחד בביניין פיעל - לצלם, שם פועל שני בבניין התפעל - להצטלם, אך בפועל אין שם פועל, למרות שאפשר להטות בו את השורש הזה לפועל).

ברוב הבניינים ישנן שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.

  • המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים (וכמובן, כיום) נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).
  • המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.

להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:

חלקיוּת הפרדיגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה העברית לא קיים שם פועל בבניין הופעל ובבניין פוּעל, הנחשבים בניינים "פנימיים" סבילים של בניין הפעיל ובניין פיעל, בהתאמה. מבחינה לוגית תאורטית, יכלה השפה להכיל שם פועל סביל (כמו בלטינית), אולם מסיבות שרירותיות, בעוד המשפט הבא תקין: "ראש הממשלה עומד לפטר את שר האוצר", המשפט הבא אינו תקין: "שר האוצר עומד לפוּטר (על ידי ראש הממשלה)".

בשל החוסר בצורה זו, משתמשים הדוברים בדרכי ביטוי עקיפות, בדרך כלל מסורבלות יותר, כגון:

  • שמירה מאולצת על ניסוח פעיל (גם אם מתבקש יותר ניסוח סביל)
  • שימוש בתבנית "להיות + הווה": "שר האוצר עומד להיות מפוטר"
  • שימוש בנושא סתמי + שם פועל רגיל: "עומדים לפטר את שר האוצר"
  • שימוש בבניין התפעל, תוך שינוי משמעות: "שר האוצר עומד להתפטר"
  • שימוש בשם העצם המתאים במשמעותו: "שר האוצר עומד בפני פיטוריו"

השימוש במקור המוחלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בצורת המקור המוחלט נפוץ בלשון המקרא וכן בשירה בחלק מהתקופות. בעברית החדשה השימוש במקור מועט ומוגבל רק לביטויים קבועים, למשל בפתיחה הנפוצה לאגדות ילדים "הָיֹה הָיָה" המילה הראשונה "הָיֹה" היא צורת המקור של "להיות". צורות מקור מוחלט אחדות משמשות בעברית החדשה בתור חלקי דיבר אחרים, למשל המילים "הַרְבֵּה" ו"הֵיטֵב" הן צורות המקור המוחלט של הפעלים "להרבות" ו"להיטיב" והן משמשת בעברית החדשה תוארי פועל.

בעבר היה נהוג לציין את צורת המקור בתור הצורה המילונית העיקרית של הפועל במילונים, למשל במילון עברי של יהודה גור (תש"ח) ובמילון אנגלי – עברי בעריכת יהודה אבן־שמואל קופמן (תש"ך). מכיוון שבימינו המקור כמעט שאינו משמש בשפה, במילונים של היום ערכים של פועל נקראים לפי צורת עבר נסתר (לָבַשׁ, הִלְבִּישׁ וכו'), בצורת הבינוני (לוֹבֵשׁ, מַלְבִּישׁ וכו') או בצורת שם הפועל עם ל' (לִלְבֹּשׁ, לְהַלְבִּישׁ וכו').

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]